פסטיבל ירושלים 2011: היום החמישי

אם אתם חוששים שפספסתם את היום הרביעי, אל דאגה – זה לא אתם, זה אני שפספסתי. בכל פסטיבל אני יוזם הפוגה של יום שלם מצריכת סרטים, השנה נפל הפור על אתמול. כך שהיום הוא היום השלישי בשבוע, הרביעי שלי בפסטיבל והחמישי של האירוע בכללותו. נא להשתדל לא להתבלבל. לפני שמתחילים, שני דברים. קודם כל, שוב נשבר (שלא לומר רוסק) אמש שיא הכניסות לבלוג. אז שוב תודות למי שצריך ולכל המבקרים החדשים – ברוכים הבאים! אני ממליץ על היכרות עם הבלוג באמצעות הארכיון החודשי. אנחנו פה כבר כמעט שנה ובאמתחתנו 250 פוסטים. אפשר גם להיעזר בקטגוריות או בתגיות. למשל, אם מה שמעניין אתכן ואתכם הם ניתוחי הסרטים שאנו מציעים, יש לכך קטגוריה ברול שמצד שמאל. או תגית ששמה "ביקורת הקולנוע לאן", עבור כל טקסט שעוסק בעולם ביקורת הקולנוע עצמו. יש גם חיפוש (שנקרא "חיפוס" כי אני חושב שזה משעשע) אם במקרה תהיתם לגביי סרט, אושיית קולנוע או אפילו נושא מסויים שהקדשנו לו כמה מילים בבלוג.

דבר שני לפני היציאה לדרך, נוגע לטוקבקים שקיבלתי בעכבר העיר אונליין, או שיחות שהייתי שותף או עד להן במהלך הפסטיבל. אני הולך להגיד את זה באופן הכי ברור ומתנשא שאני יכול, בתקווה שהמסר יעבור – הטקסטים הקצרים, החפוזים, הלא מפותחים דיים שאתם קוראים כאן או בעכבר הם בשום פנים ואופן לא ביקורות קולנוע, ואין לשפוט אותן ככאלה. אלה מחשבות ראשונות, הגיגים, מקסימום מיני-סקירות, בנקודות. סקירות מסומנות אצלנו באתר ככאלה ואף נקראות כך בכותרת.  לחשוב שהייתי מעז לכתוב טקסט כה זריז, באמצע פסטיבל, על סרט ישראלי חדש ולקרוא לו "הביקורת שלי על הסרט", זה אפילו פחות חכם מאשר לבקש ממני ללכת לישון אם אני עייף. אבל עזבו. אני מזמן סיימתי להתנצח עם טוקבקיסטים, במיוחד עם כאלה שלא היו יכולים לבנות טיעון גם היה מגיע עם הוראות הרכבה. מי שרוצה להגיד לי משהו באופן אישי, כאן אני יכול גם לענות לו. בעכבר לא. ולמי שחושב שאני יומרני עד כדי כך שאני מרשה לעצמי לבקר סרט בסיטואציה של פסטיבל – תשכחו מזה. אני מקסימום כותב את דעתי, משתדל להסבירה ויודע שהיא עוד תשתנה מעט. או הרבה. ואחרי שסגרנו את הפינה הזאת, אפשר להתחיל דף חדש עם עוד יום של פסטיבל.

הסרט הראשון שלי להיום יהיה "בוקר טוב אדון פידלמן", שזכה בתחילת השבוע בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל קרלובי-וארי (אחרי שכבר קטף מוקדם יותר השנה פרס בפסטיבל סאנדנס על התסריט של ארז קו-אל). האם זה ישפיע על סיכוייו בתחרות הישראלית? אעשה מאמץ להעניק לו צפייה נקייה ככל האפשר. למרות שזה מראש לא אפשרי – שרה אדלר משחקת בו.

סרטו של יוסי מדמוני עוקב אחר מספר דמויות שגורלן נקשר זו בזו. יעקב פידלמן (ששון גבאי) הוא נגר אמן המתמחה ברסטורציה של רהיטים עתיקים. כאשר שותפו הותיק נפטר ממש בתחילת הסרט, מתגלה שמצבו הכספי דחוק והוא זקוק לפתרון מיידי על-מנת לא לאבד את הסדנה שלו. הוא פונה לבקש הלוואות, בידיעה שעליו לשעבד את הנכס, אבל שני פתרונות נוספים מגיעים מכיוון הדור הצעיר. בנו, נח (נבו קמחי), מציע לבנות בניין דירות מפואר במקום הנגרייה המתפרקת. העובד החדש והמסתורי שלו, אנטון (הנרי דוד), מאמין שאפשר לשפץ פסנתר עתיק ונדיר שנמצא בחנות ולעשות עליו קופה יפה. בינתיים, אנטון חותר תחת בנו של פידלמן לא רק בבית המלאכה, אלא גם חושק באשתו של נח (שרה אדלר), הנמצאת בהריון מתקדם.

הסיפור ממשיך ומתפתח מכאן אז אחדול כדי לא לקלקל את הצפייה, אבל אומר שבעיניי התסריט של ארז קו-אל הוא תסריט-על. פשוט ויפה, מחלץ דרמה מסיטואציות בנאליות ורגש מחפצים דוממים. חשתי מעורב במצבן של הדמויות כמו ששום סרט ישראלי אחר בתחרות לא גרם לי לחוש. הכל במינוריות, מינימליזם נזירי ואמצעים סיפוריים הכי פשוטים שיש, המובילים לכמה שיאים רגשיים מופלאים בעיניי. אפילו עיצוב הדמויות נעשה בניואנסים, בהרטטה של שריר הלחי, למשל.

התסריט מגובה ברמת גימור גבוהה בכמעט-כל פרמטר שאפשר לצפות מסרט קולנוע. החל בבימוי הבוטח של יוסי מדמוני ("המנגליסטים"), שכה סומך על התסריט והשחקנים עד כי הוא ממעט לחתוך מדמות לדמות במהלך דיאלוג. כך יוצא שלעיתים אנו רואים דווקא את השומע ולא את הדובר וכאשר נעה לבסוף מצלמתו של בועז-יהונתן יעקב היא טוענת את הרגע בדרמה. אבי בללי מספק שוב את הסחורה עם עוד פסקול מרטיט לב (ושונה מאוד מ"אחותי היפה") והעיצוב האמנותי של הסרט עוד ידבר חזק באופיר השנה, כך נדמה לי.

לחובתו של הסרט אני יכול לזקוף רק את חוסר האיזון במשחק, שנובע לדעתי מהחלטות ליהוק קצת משונות. אבל כיוון שמשחק הוא סובייקטיבי לדעתי הרבה יותר מכל אלמנט קולנועי אחר איני מרגיש צורך להרחיב הפעם, רק לומר שמאוד נהניתי משרה אדלר וששון גבאי ומהשאר מעט פחות. תואר "גנבת ההצגה" הולך אל רות גלר, אותה פגשתי ב"עמק תפארת" רק שלשום והיא זכורה לרבים בתור הקשישה הקבועה של סרטי סם שפיגל. הסצינה איתה כל-כך מדוייק מכל זווית קולנועית אפשרית, עד כי היא לבדה שווה צפייה בסרט. עוד הפריע לי משהו בדיקציה של רוב הדמויות, או אולי שוב חוסר איזון, הפעם ברובד עולם הסאונד של הסרט, אשר התגבר אל השורות לעיתים. בעיה שלא זכור לי שנתקלתי בה בסרט לאחרונה, אבל הייתי אסיר תודה על הכתוביות באנגלית כדי להבין בשניים-שלושה רגעים מה נאמר. מאוד משונה.

יצאתי נרגש מסינטק 3, רק כדי לשוב אליו חזרה, אל המקבץ הראשון של סרטים ישראלים קצרים בפסטיבל השנה. או לפחות כך חשבתי. להיכנס לא נתנו לי, למרות דיווח על מקומות פנויים שסימסו לי מי שכן נכנסו לאולם. קצת התפלאתי. הרי התג שקיבלתי אמור להכניס אותי לכל הסרטים על בסיס מקום פנוי. אז כאשר בלה טאר מילא את כל האולם הגדול של הסינמטק, נשארתי בחוץ, מבין לגמרי. המקרה של היום היה סתם מרגיז שלא לצורך. להבא אלמד. אני הרי מסמפט עד מאוד את המקבצים הללו ומשתדל לתפוס בכל שנה לפחות אחד. זה הפסטיבל בו צפיתי ב"המנון", "סיור מודרך" ועוד יצירות קצרות ומופתיות. ואף ניחשת נכונה את הזוכה של השנה שעברה – "עזרה ראשונה". האם השנה אגלה סרטים ברמה הזו?

איך שני הסרטים הראשונים, "שיח" של שי פלדמן ו"חבלים" של אייל דוידוביץ' – לעולם לא אדע כנראה. רק בסרט השלישי הצלחתי לארגן לי כרטיס (התודה ליניב) ולהשתחל פנימה, בדיוק בזמן לסרטה של אושרת מאירוביץ' "אחותי את", מבי"ס "מעלה". אני אסתכן בעזות מצח ואפנה שאלה אל כל סטודנט או סטודנטית של "מעלה" שיהיו מוכנים לענות – תגידו, לא בא לכם לעשות משהו מרענן עם כל הכישרון שלכם? זאת אומרת, באה מאירוביץ', מציירת סיפור דרמתי, חזק, מצולם ומשוחק לתפארת – אבל אני מוכן להישבע סרט דומה מדי בשנה שעברה מאותו הבית-ספר. ובזאת שלפניה. שידוך, מקווה, השם יתברך – אני מבין שאלא נושאים הקרובים לליבכם, אבל לא בא לכן פעם אחת לסיים את הסרט באיזה מרד מטורף? תמיד המסורת מנצחת, כובלת? קשה לי עם זה, אני מצטער ומקווה שאף אחד ואחת לא נעלבו. אחר-כך הגיע סרט עצמאי, כלומר של יוצר שאינו סטודנט לקולנוע, שיר קומאי שמו. "וידאו קסם" מספר על אדם המגלה חנות די.וי.די בעולם מקביל, בה אפשר לשכור סרטים שמעולם לא נעשו. "גנדי 2" עם ברוס וויליס למשל, או "אינטליגנציה מלאכותית" גרסת סטנלי קובריק. זה הופך לדרמה קומית-רומנטית בהמשך וזה היה הסרט הכי מרענן שראיתי בפסטיבל. משעשע, סינפילי, קליל. כל הכבוד ליוצרים (ושוב תודה ליניב). על "בחילה" של ולדימיר בלינסקי אני בעיקר יכול להגיד שהיה חסר לי (ולעוד כמה וכמה אנשים שישבו מאחורי) הכיתוב "מבוסס על "הזר" של קאמי" בכותרות הסיום. חוץ מזה, נראה לי שציפיתי ליותר מחצי מהצמד ולאד וז'ואקים, ממנו התמוגגתי כאן בבלוג.

לאחר הפוגה קלה ושיריון כרטיסים לימים הבאים, כדי לא לחזור על הטעות של היום, הגיע תורו של הסרט הלא-ישראלי שלי להיום. "חתולו של הרב" היה נראה לי כמו אחד הממתקים היותר שווים בתוכניה ואכן לא איכזב. למעשה, הבעיה היחידה שלי איתו הייתה העובדה שישבנו בשורה השלישית בקולנוע של לב סמדר. בדרך כלל אין לי שום בעיה עם כל מקום ישיבה שהוא, אבל הפעם מדובר בסרט תלת-מימדי. מה רבה הייתה ההפתעה כאשר הסדרנים הגישו לנו משקפיים בכניסה לאולם. בשום מקום לא צויין הפרט הזה. ואני ממליץ בחום רב לא לנסות ולחוות סרט תלת-מימדי קרוב יותר מן השורה העשירית. בחילה וכאבי ראש ועיניים מובטחים למי שינסה לשבת קרוב מדי למסך. איזה מזל שהסרט היה מספיק טוב בכדי לפצות על הכל.

סרטו של יוהאן ספאר ("גינסבורג") מתחקה אחר הרפתקאותיו של חתול, באלג'יר של שנות השלושים. לא סתם חתול, חתול של רב חביב ושמנמן ששם משפחתו כשמו של הבמאי ושל ביתו טובת המראה. ולא סתם חתול של רב, אלא כזה שבולע תוכי בסצינה השניה ולפיכך מתחיל לפטפט בצרפתית, לתדהמת כולם. התדהמה מתחלפת מהר מאוד בבלבול כאשר החתול תוהה לגביי יהדותו ומבקש לערוך לו טקס בר מצווה. מכאן ממשיך הסיפור ומפתיע עם תפנית עלילתית חדשה בכל כמה סצינות, עד להרפתקאה הסופית של גיבורינו השמים פעמיהם אל ירושלים הקדושה. בעיניי מדובר בסרט שנון ופיקחי מעין כמוהו, המתמודד עם שאלות מפולפלות בנושא דת בכלל ויהדות בפרט.

אל מול הרב שהוא היהודי המסתגל, המתבולל, מציב הבמאי שפע של דמויות דתיות הנוטות לקיצוניות מסויימת. חלקם יהודים, חלקם מוסלמים ולכולם מפריעים אותם דברים, אליהם הרב לא מייחס חשיבות. מצאתי את הביטחון שלו בדתו ואהבתו לאלוהיו חזקה יותר משל הקנאים והמדקדקים, דווקא משום שהוא לא לופת אותה בחוזקה אלא יודע מתי להרפות. יש כאן אמירות יפות, לדעתי, על אמונה במשמעות האמיתית שלה, מול הפירוש שלאנשים דתיים יש עליו מונופול כבר עידן ועידנים. הכל מגובה באנימציה קסומה ומקסימה שמזכירה קומיקס בלגי-צרפתי, העולם ממנו הגיע הבמאי, כך שאל תתפלאו עם טין-טין יקפוץ לפתע לביקור.