פסטיבל ירושלים 2011: היום הראשון של עופר

ג'ס + מוס

סינמטק 4 הוא עוף מוזר בנוף הפסטיבל – אולם קטן, כמעט ביתי, עם מקרין שיושב לצד לקהל. באולם הזה אין בכלל אופציה להקרנה בפילם – מה שאומר שהוא מיועד בעיקר לסרטים שמארגני הפסטיבל חושבים שיפנו לפלח קהל מצומצם יותר. עקרונית, הדבר אמור לעורר רתיעה בכל סרט שנבחר להקרנה דווקא באולם זה, אך הניסיון מן השנים האחרונות לימד אותי שדווקא באולם האינטימי הזה אני חוזה בסרטים היותר ייחודים בפסטיבל,  סרטים הנשארים עמי זמן רב לאחר הצפייה. דומה כי ג'ס + מוס אינו יוצא דופן מן הבחינה הזו.

על עלילת הסרט כמעט ואין מה לכתוב – זה לא סרט שנועד עבור אלו המחפשים תפניות או הפתעות, אם כי העלילה שלו מורכבת ומחושבת היטב בדרכה. הסרט עוקב אחר ג'ס, נערה צעירה שסיימה/פרשה מן התיכון ומוס, נער בראשית גיל ההתבגרות. בתחילת הסרט ג'ס מספרת, מבעד לרשמקול, כי זוגות ההורים של השניים היו חברים מאוד טובים. בהדרגה יתברר כי ג'ס חיה עם אביה לאחר שאמה נטשה בעוד מוס חי עם סבו וסבתו, כאשר גורל הוריו נמסר בערבון מוגבל. ג'ס מתפקדת כאם חלופית עבור מוס, אך היא גם חושקת בו מינית. הכל נאמר בעיקר ברמיזות.

זהו דיוקן איטי של מערכת יחסים, אשר לא ברור אם הוא מתאר התפתחות או מצב קיים. אבל כמעט כל דימוי שהוא מעלה מצליח ללכוד את העין ואת הלב. הסרט מתרחש באזור נידח בארה"ב ונראה כמנותק ממקום, זמן או אפילו חומר גלם. הסרט מדגיש את השימוש של הגיבורים שלו בטייפ ובגרמופון, אך החולצות שלובש מוס מגלות כי הדמויות חיות בעידן בו קיימת טכנלוגיה מפותחת יותר. המעבר של הסרט בין חומרי גלם שונים – שילוב של פילם ישן וצילום דיגיטלי – תורם אף הוא לתחושת הנצחיות.

מדובר ביצירה הבונה דמויות דרך פרגמנטים ועושה זאת בדיוק ובליריקה ייחודית – אף כי אני נזכרתי במהלך הצפייה בג'ון ג'וסט ובטרנס מאליק – אך דומה כי עיקר הקשר טמון במבט האוהב על מרכז ארה"ב, ארץ שהיא בו זמנית המדינה המפותחת ביותר בעולם ומדינה מסורתית ומיושנת. זהו  סרטו הראשון של הבמאי קליי ג'טר ואני אנסה לזכור את השם, בין עם יפנה בעתיד לעשייה תעשייתית יותר ובין עם יתמיד בדרכו הייחודית.

משחק

ראשית, גיל ההתבגרות הוא מוטיב חוזר בסרטים שראיתי (גם סופר 8) והסרט משחק של רובן אוסטלונד לוקח אותו לכיוון שונה. סרטו של אוסטלונד לא עוסק בגילוי המיניות, אלא באלימות הקיימת בחברה ובבני הנוער. באותה מידה, נתין לפרש את הסרט כעוסק בעימות הקיים באירופה בין המהגרים למקומיים.

שבדיה נתפסת בתודעה כמקום שליו ונטול מתחים. בזיכרוני עולה מערכון של יוסי בנאי בו הוא מדבר על כמה היה מתסכל לחיות בשבדיה בלי כל הלחץ הבריא של החדשות בישראל (ייתכן ובנאי דיבר על מדינה צפון-אירופאית אחרת, אך אם אני טועה זו הייתה יכולה להיות שבדיה באותה מידה) אחרי הצפייה במשחק, התחושה היא כי שבדיה אינה מקום שליו, או כי העובדה שייתכן מקום שליו בעולם, נדמית כלא אפשרית.

הסרט מתחיל בשוט ארוך המתרחש בתוך קניון. באופן שהוא בו זמנית וירטואוזי פשוט ואמין, הסרט מתאר חבורה של בני נוער שחורים השודדים טלפון סלולרי מנערים צעירים במקצת, בטענה כי המכשיר היה שייך לאחד מהם. לאחר עוד כמה סצנות (שהקשר של חלקן למתרחש הוא סימבולי בלבד) אנו עוברים לעיקר העלילה, בה הכנופיה מנסה לשודד  נערים אחרים באותה השיטה –  אלא שהפעם מדובר בתהליך איימים ארוך בהרבה.

הכנופיה השודדת מורכבת מנערים שחורים/ערבים, הנשדדים הם לבנים (ואסייתי אחד) הנראים כי משפחתם תוכל לספוג את הנזק הכספי, בעוד הנזק הנפשי יישאר. הגדולה של הסרט היא בכך שדומה כי לא מתבצע שיפוט מוחלט של אף דמות ודומה כי כולם הם קורבנות, אף כי השודדים מן הסתם אשמים יותר. בעזרת שימוש בשוטים ארוכים והקפדה על אמינות התגובה של עוברי האורח, התוצאה מקבלת מימד אמין ועוכר שלווה.

לא תמיד ברור מה משרתים השוטים אשר אינם עוקבים אחר העלילה המרכזית, אך בסופו של דבר, הסרט מתחבר ליצירה שלמה המציגה בעיקר כאב על האלימות הנובעת מעירוב התרבותיות באירופה, תהליך המוצג בסרט גם באספקטים החיוביים שלו.

אך זהו לא רק סרט על המצב הפוליטי – זהו גם סרט על הבריונות כתכונה אנושית, כקיימת אצל החזקים כפי שהיא קיימת אצל מי שנראים לפרקים כחלשים. זה סרט על עוני וחוסר אונים, על כך שהכללים והתרבות לא מסוגלים לפתור כל דבר. במידה רבה, העובדה כי הסרט נמשך כשעתיים, במהלכן הוא לא תמיד שומר על רמת עניין אחידה, משרתת אותו – הוא גורם לקהל לחשוב, לפעמים תוך יצירת אי-נחת של ממש.

טבלואיד

במשפט אחד – ארול מוריס שוב מוכיח את עצמו כהימור התיעודי הבטוח של הפסטיבל. כמו תמיד, גם הפעם יש תחושה כי הוא מסתמך יותר מדי על "ראשים מדברים" ובעיקר כי הוא לועג יותר מדי לדמויות שלו, אנשים אשר אותם הוא מנצל במידה מסוימת. אך שוב כמו תמיד הוא מעביר סיפור יוצא דופן בדרך מרתקת, מצחיקה מטרידה ואוהבת. הסרט עוקב אחר ג'ויס מקיני, אישה חכמה, מטורפת ומדהימה אשר הייתה נושא שהזין את צהובני בריטניה פעמיים, עקב שתי פרשיות שונות מאוד. חבל לחשוף יותר פרטים.

כמו ברוב הסרטים של מוריס, קשה להסיק מן הסרט מסקנה חד משמעית לגבי טבע הדברים כפי שהם אכן התרחשו.  בשבוע בו העיתונאות הצהובה נחשפה בשיא השפל שלה (המחשבה כי היא לא תגיע לשפל גרוע אף יותר היא תמימה) מדובר באמירה בעלת ערך. אבל זו גם יצירה על טבעה של האהבה ועל אובססיה. והיא מציגה דמות שבהחלט ייתכן שהייתה בשלב מסוים של חייה זונה ובתולה בו זמנית – וסתירות הם כאמור זהב קולנועי. בשלב מסוים דומה כי הסרט סוטה מן העיקר ומתמקד בפרטים שוליים, אך זו רק הכנה לסיפור מוזר וגדול נוסף המגיע בסיום.