פסטיבל ירושלים 2011: היום הראשון של אורון

יום ראשון בפסטיבל הסרטים ה-28 של ירושלים. תכננתי לי יום סולידי עם שלושה סרטים שונים זה מזה, וחור של שעתיים במרכז. אולי אמצא משהו מרגש במיוחד לראות בחלון הזה, אולי פשוט אנוח מעט ואקח אוויר לקראת הערב. בכל מקרה, הרבה התרוצצות לא אמורה להתרחש היום מבחינתי, כי אבלה כל היום בסינמטק 1 ולא אנדוד לקולנועים השכנים. לא על פי התוכנית הראשונית של הבוקר, שהיא תמיד בסיס לשינויים.

הסרט הראשון להיום והספתח האמיתי של הפסטיבל מבחינתי – ״שמחה כפולה״, המוגדר כקומדיה נורווגית. התברר שזו בהחלט קומדיה והיא נורווגית עד מאוד, כולל הרבה מאוד שלג ביישוב קטנטן, ייתכן והוא כולל רק את שני הבתים המצויים באתר ההתרחשות היחידי של הסרט. זהו סיפורם של שתי משפחות, אחת מקומית (זוג פלוס ילד קטן) והאחרת היא השכנים החדשים (זוג פלוס ילד אפריקאי מאומץ). מה שמתחיל כמפגש שגרתי בין שתי משפחות מסוגרות ובודדות, הופך עד מהרה לקומדיית סקס די וולגרית, מאוד משעשעת וגם מעט עצובה. הדמויות חושפות רבדים נוספים ומשנות את פניהן בכל כמה סצינות ובכך גם את היחס של הצופים אליהן. יצאתי מאוהב קלות בשחקנית הראשית, מעין מילה קוניס הנורווגית, המגלמת רעיה לא מסופקת שרק רוצה שיאהבו אותה, מקשקשת תמיד קצת יותר מדי ופשוט לא יכולה לשלוט בתשוקות המיניות שלה. גם אם מדובר בשכן החדש. בסך הכל סרט חביב ומוצלח, על אף העיסוק האובססיבי בסודות מחדר המיטות, שבדרך כלל לא אהוד עליי בסרטים. ההברקה האמיתית של סרטה הראשון של הבמאית אן סוויצקי היא הפסקול – רובו קאנטרי וכולו אמריקאי, אשר מגיח מדי פעם בדמות קווארטט גברי שלא קשור לכלום (או אולי מנסה להעניק פרשנות לרגשות הדמויות כמו במיוזיקל), אבל מצחיק לאללה.

בהפסקה רציתי לצלם תמונת פפראצי של בלה טאר, אבל אז הבנתי שזה לא יעניין אף אחד. הוא נראה כזה מהורהר עם הסיגריה והיין שלו בדשא של הסינמטק. מעניין על מה הוא חושב…

הבא בתור היה סרטו החדש של השחקן/במאי הצרפתי מתייה אמלריק, "אשליית מסך". מדובר בניסוי קולנועי מעניין בו נדרשו יוצרי קולנוע וטלוויזיה מצרפת לעבד למסך הגדול יצירות תיאטרון מן הרפרטואר של להקת קומדי פראנסז. אמרליק בחר לשתול מחזה מן המאה ה-17 בימינו אנו. כך "המכשף החכם" הוא למעשה אחראי האבטחה במלון, המראה ללקוח שלו את העבר ב-"כדור הבדולח", הלא הן מצלמות האבטחה. המצאות מסוג זה מעניקות לסרט הילה משונה, כאשר תמצית המוזרות היא העובדה שכל הדמויות מדברות אך ורק בחריזה אלכסנדרונית. מה שאומר 77 דקות של חרוזים מליציים, בצרפתית. דמיינו את "רומיאו ויוליה" של באז לורמן, אלא שלורמן היה מת לקחת שיעורים אצל אמלריק בהעמדת סצינה או העתקה מוצלחת של מחזה מן הקונטקסט המקורי שלו אל תוך סיטואציות מודרניות. והעלילה? סיפור אהבה על הפכפכותו של הלב האנושי. לעיתים זה משעמם ולרגעים זה נפלא, בעיקר בזכות השחקנים, כולם מן התיאטרון, שמצליחים להגיש את השורות שלהם בכנות שמנטרלת את הלגלוג העולה מן העובדה שלדבר בחרוזים זה קצת טיפשי. אגב, כמות הנוטשים והנוטשות את הסרט מהווה מתמודדת רצינית בקטגוריית "הסרט ממנו יצאו הכי הרבה אנשים במהלך הפסטיבל". ואנחנו רק ביום הראשון.

המתאבן שהוקרן לפני הסרט הנ"ל היה "סוסיא", סרטם התיעודי הקצר של יואב גרוס ודני רוזנברג, ש"בית אבי" שלו נבחר כאחד מ-20 הסרטים הטובים בתולדות סם שפיגל בתחילת החודש. נקודת המוצא של "סוסיא" מציבה אב ובנו, מוחמד ונאסר נאג'וואה, בכניסה אל הכפר ממנו גורשו לפני 25 שנה. כיום ניצב על חורבותיו אתר תיירותי-ארכיאולגי, המציג את היישוב היהודי הקדום שהיה במקום. לאחר רבע מאה, שני הפלסטינים רוכשים כרטיסים ומסיירים באתר כמבקרים. זו הדרך היחידה שלהם לשוב אל מה שהיה פעם ביתם, אי שם בדרום הר חברון. באמצעים מינימליסטיים ככל הניתן, עוקבת מצלמתו של רוזנברג אחר השניים ואחר המפגשים שלהם עם המקום החדש. החל מסרטון לתיירים ועד לחיילי צה"ל המבקשים אותם לעזוב, שוב מגרשים אותם. הסרט מצליח ללכוד פיסה של הסכסוך, שאין לו נקודת התחלה אמיתית, על אדמה שהייתה כבר שייכת לכל אחד מן הצדדים יותר מפעם אחת. בסצינת השיא של הסרט הקצר, מוצגות זו מול זו שתי מניפולציות מצד שני הנוגעים בדבר, המתועדות באמצעות האמנות המניפולטיבית מכולן – הקולנוע.

לאחר הפסקה ארוכה, אותה לא ניצלתי לבלוגינג כי אני עדיין בתהליכי למידה, הגיע המתחרה הראשון לשנת 2011 בתחרות הקולנוע הישראלי העלילתי. אל "אודם" לא הגעתי נקי, משום שעוד בטרם ראה מישהו ולו פריים אחד מסרטו השני של יהונתן סגל ("קשר עיר"), יאיר לפיד כבר השמיץ אותו כעוכר ישראל ואף סיפק ספויילר וטען כי חיילים ישראלים אונסים בו נערות פלסטיניות. לאחר הצפייה בסרט, ומבלי לעשות כמוהו, אני יכול רק להגיד שהוא טעה והטעה. אם תעצרו את נשימתכם בציפייה לסצינה הזו לאורך כל הסרט, תמותו מחוסר חמצן.

"אודם" מגולל את סיפורן של שתי נשים פלסטיניות, לשעבר מרמאללה וכעת מלונדון, חברות ילדות שהזמן הפריד ביניהן. לארה (קלרה חורי) נשואה לבעל משעמם ובוגדני ומגדלת את בנם המשותף, מעמידה פנים שהיא חיה את חייה. בוקר בהיר אחד נוחתת אצלה אינאם (נטלי עטיה) ומרגע זה מתחיל לזגזג הסרט בין שלוש נקודות זמן שונות – לונדון של עכשיו והיום בו באה אינאם לבקר את לארה, לונדון של פעם אליה רק הגיעו שתי החברות ורמאללה של ילדותן. ההווה מצולם דרך פילטר אפרפר המעניק תחושת קדרות ואף מחנק, בעוד העבר בהיר וצבעוני יותר, גם אם הוא מכיל בתוכו לא מעט אופל וסודות חשוכים.

באופן אישי, היה לי מעט קשה עם שני אלמנטים עיקריים. האחד הוא העובדה ששפת הדיבור העיקרית בסרט היא אנגלית. כן, גם שתי החברות הותיקות מרמאללה משוחחות ביניהן בלונדונית מצוחצחת. יש לזה צידוק עלילתי, אבל זה פשוט לא נדבק ומרגיש מאולץ, מוציא מריכוז. הדבר השני הוא אופן עיצוב הדמויות והתפתחותן. בשלב מוקדם מאוד של הסרט, הצופה למד כי לארה הפכה לבריטית קפוצת ישבן, מניפולטיבית, אלכוהוליסטית, מתה מבפנים. בעוד אינאם מוצגת כשקרנית כפייתית, אימפולסיבית, עטופה באנרגיה שלילית. איך אני אמור בדיוק לחבב את שתי הנשים האלה, או להתעניין בגורלן? העובדה שבמהלך הסרט אנו למדים עוד על עברן של הדמויות, אינה משנה הרבה כאשר הקשר הבסיסי בין צופה לדמות רעוע כבר מן הפתיחה. לאחר שהסרט נוטש את מסלול ההמראה ומקפל גלגלים, מתפתחת דרמה חזקה בהחלט. אבל דווקא העובדה שסיפור התבגרותן של הנערות מעניין יותר ממצבן הנוכחי, כאשר שתיהן כבר מדוכאות מן החיים בלונדון האפרורית, מדגיש את הפספוס הגדול. הייתי שמח לראות סרט שלם בכיכובן של מורן רוזנבלט וזיו ריינר, המגלמות את הגרסאות הצעירות של לארה ואינאם. כן, אפילו אם הייתה בו הסצינה הזו שבה חיילים ישראלים מנסים להתחיל איתן באגרסיביות ואז קורה מה שקורה. קצת תזוזות לא נוחות בכסא וזה עובר. אפשר לחשוב שזה הסרט הישראלי הראשון שיש לו מה להגיד נגד הכיבוש, ועוד כל-כך בקטנה.

אגב, כבר ביום הראשון חוויתי פעמיים דז'ה וו חזק וארוך. ואם כך הדבר, נדמה לי שיהיה קשה מתמיד להישאר בקשר עם המציאות בזמן הפסטיבל השנה. והבעיה אינה בסרטים, בינתיים, אלא אצלי. עד שיוכח אחרת.