"The Duel", סקירה

התלבטתי קלות האם להעלות את הסקירה שלי על "דו קרב" ("The Duel") סרטו של הבמאי הישראלי דובר קוסאשווילי שאף אחד לא מדבר עליו. זוהי הפקה בריטית/אמריקאית שצילומיה דחו את צילומי "התגנבות יחידים", אבל רק האחרון זכה להקרנות או אפילו תהודה תקשורתית בארצנו. התלבטתי משום שיש לי מעט מאוד דברים חיוביים להגיד על הסרט ומפני שהבלוג הזה לא דוגל בביקורות שליליות לשם הקטילה בלבד. מאידך, עצם הדיווח על העובדה שלדובר יש סרט חדש, כבמאי שכיר בעיבוד חו"לניקי לספר של אנטון צ'כוב, יעורר אוטומטית את השאלה – נו, ומה חשבת עליו? אז הנה מה שחשבתי עליו, בכל זאת ולמרות הכל.

בתזמון מעניין, נחתו על מדפי ספריות ההשאלה שני סרטים חדשים של הבמאי דובר קוסאשווילי (“חתונה מאוחרת”, “מתנה משמיים”). המוכר מביניהם הוא "התגנבות יחידים", עיבוד תסריטאי של ראובן הקר ליצירתו הספרותית של יהושע קנז. על אף תשבוחות המבקרים, כשל הסרט מלשחק תפקיד משמעותי בשנה שעברה הן בטקס פרסי אופיר והן בקופות הכרטיסים. צפייה נוספת עושה חסד עם גלריית הדמויות, טירונים בעלי כושר לקוי ומפקדיהם, משנות החמישים של המאה הקודמת. הפירוק של מיתוסים צה"ליים כפי שהונצחו בתרבות הישראלית וההתכתבות עם הז'אנר הפופולרי אך המושמץ של סרטי הבורקס, מעניקים ל"התגנבות" נקודות זכות שהופכות אותו לשווה את המאמץ. אבל נכתבו כבר מספיק מילים על הסרט ההוא בשעתו, כך שאפשר להתמקד בסרט החדש הנוסף של דובר ובעיקר בשאלה – מדוע לא שמעו עליו כאן בישראל?

זה מוזר. שחקן או שחקנית ישראלים שזוכים בהופעת אורח בסדרת טלוויזיה עלובה יזכו גם לאזכורים רבים בתקשורת המקומית. אך על היוצרים הצברים שמנסים את מזלם בחו"ל, אין כמעט דיווחים. מישהו עוקב אחר הקריירה של בועז יכין, למשל, שמביים באמריקה בהצלחה כבר שנים ארוכות? כך שההתעלמות מן הסרט "The Duel”, הפקה בריטית/אמריקאית ששכרה את שירותי הבימוי של קוסאשווילי, נדמית מובנית מאליה. במקרה הספציפי הזה, ייתכן שזו איכותו של הסרט שלא רק מנעה ממנו להגיע ארצה, אחרי יותר משנה מאז הוצג בארה"ב וזכה לשבחי הביקורת, אלא אף גנזה כל בדל התעניינות מצד ישראל בתוצר הטרי של אחד היוצרים המחובקים שלה בעשור החולף.

כמו במקרה של "התגנבות" גם הפרוייקט הנוכחי של קוסאשווילי מבוסס על ספר, הפעם של אנטון צ'כוב הגדול, כאשר על האדפטציה אחראית מארי בינג. הסיפור מתרחש בסוף המאה ה-19, בעיירה פרובינציאלית משועממת אשר ברוסיה הדוברת אנגלית-בריטית, אם הבנתי נכון. שלוש הדמויות הראשיות הן לייבסקי (אנדרו סקוט) האמיד והבטלן, הנשוי ליפהפייה הנואפת נדיה (פיונה סקוט) ומנהל ויכוחים אידאולוגיים עם כל מי שחפץ בכך. בעיקר עם שכנו הצדקן וון קורן (טוביאס מנזיס). לא הרבה קורה בסרט, אבל מבין כל הגברים בכרך מחליט לייבסקי המתדרדר לקרוא תיגר, משום מה, על היחיד שלא חומד את אשתו – אותו וון קורן. השניים קובעים דו קרב אקדחים, אשר אם היה צדק בעולם היה מסתיים עם מניין של שתי גוויות.

ברם, כידוע, אין צדק בעולם. שהרי לא ייתכן שיש אחד, בעולם בו דווקא סרטו החדש של דובר קוסאשווילי יהיה זה שמגדיר מחדש את המילה "משעמם". מדובר בשעה וחצי שמרגישות כמו נצח. או שניים. אולי זו התוצאה כאשר בוחרים לעבד לקולנוע ספר על אנשים די רגילים שלא קורה הרבה בחייהם. ואם כבר מתחולל משהו, רמת חוסר האכפתיות שמרקיעה שחקים כבר לאחר כרבע שעה, אינה מאפשרת לאותו אירוע להיות מרתק או מרגש במיוחד. ככה זה כאשר הדמויות הראשיות נעשות שנואות בשלב מאוד מוקדם של הסרט ושום דמות נוספת לא הופכת למוקד העניין או לעוגן רגשי עבור הצופה, הסבלני ככל שיהיה.

מעלותיו של הסרט הם נופים יפים ועבודת צילום יפה, שיחד עם בחירת צבעים, לוקיישנים ותלבושות מקלות על השיממון העלילתי ועושות אותו נעים לעין. ואיפה קוסאשווילי בכל הדרמה התקופתית היבשושית הזו? נוכח נפקד. מלבד העובדה שתוך פחות מעשר דקות מפאר את המסך זוג דדיים, היה ניתן בקלות לחשוב שאיזה דוב, ולא דובר, ביים את הסרט הזה ואף עשה זאת מתוך תרדמת חורף עמוקה.

"Anton Chekhov's The Duel”. בימוי: דובר קוסאשווילי, ארה"ב 2010, 95 דקות ארוכות להדהים, אנגלית ללא כתוביות כלל.

אחלה לוקיישנים אמרתי? כן. מה עוד...

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-1.7 ובאתר עכבר העיר אונליין.