"The Duel", סקירה
6 ביולי 2011 מאת אורון שמירהתלבטתי קלות האם להעלות את הסקירה שלי על "דו קרב" ("The Duel") סרטו של הבמאי הישראלי דובר קוסאשווילי שאף אחד לא מדבר עליו. זוהי הפקה בריטית/אמריקאית שצילומיה דחו את צילומי "התגנבות יחידים", אבל רק האחרון זכה להקרנות או אפילו תהודה תקשורתית בארצנו. התלבטתי משום שיש לי מעט מאוד דברים חיוביים להגיד על הסרט ומפני שהבלוג הזה לא דוגל בביקורות שליליות לשם הקטילה בלבד. מאידך, עצם הדיווח על העובדה שלדובר יש סרט חדש, כבמאי שכיר בעיבוד חו"לניקי לספר של אנטון צ'כוב, יעורר אוטומטית את השאלה – נו, ומה חשבת עליו? אז הנה מה שחשבתי עליו, בכל זאת ולמרות הכל.
בתזמון מעניין, נחתו על מדפי ספריות ההשאלה שני סרטים חדשים של הבמאי דובר קוסאשווילי (“חתונה מאוחרת”, “מתנה משמיים”). המוכר מביניהם הוא "התגנבות יחידים", עיבוד תסריטאי של ראובן הקר ליצירתו הספרותית של יהושע קנז. על אף תשבוחות המבקרים, כשל הסרט מלשחק תפקיד משמעותי בשנה שעברה הן בטקס פרסי אופיר והן בקופות הכרטיסים. צפייה נוספת עושה חסד עם גלריית הדמויות, טירונים בעלי כושר לקוי ומפקדיהם, משנות החמישים של המאה הקודמת. הפירוק של מיתוסים צה"ליים כפי שהונצחו בתרבות הישראלית וההתכתבות עם הז'אנר הפופולרי אך המושמץ של סרטי הבורקס, מעניקים ל"התגנבות" נקודות זכות שהופכות אותו לשווה את המאמץ. אבל נכתבו כבר מספיק מילים על הסרט ההוא בשעתו, כך שאפשר להתמקד בסרט החדש הנוסף של דובר ובעיקר בשאלה – מדוע לא שמעו עליו כאן בישראל?
זה מוזר. שחקן או שחקנית ישראלים שזוכים בהופעת אורח בסדרת טלוויזיה עלובה יזכו גם לאזכורים רבים בתקשורת המקומית. אך על היוצרים הצברים שמנסים את מזלם בחו"ל, אין כמעט דיווחים. מישהו עוקב אחר הקריירה של בועז יכין, למשל, שמביים באמריקה בהצלחה כבר שנים ארוכות? כך שההתעלמות מן הסרט "The Duel”, הפקה בריטית/אמריקאית ששכרה את שירותי הבימוי של קוסאשווילי, נדמית מובנית מאליה. במקרה הספציפי הזה, ייתכן שזו איכותו של הסרט שלא רק מנעה ממנו להגיע ארצה, אחרי יותר משנה מאז הוצג בארה"ב וזכה לשבחי הביקורת, אלא אף גנזה כל בדל התעניינות מצד ישראל בתוצר הטרי של אחד היוצרים המחובקים שלה בעשור החולף.
כמו במקרה של "התגנבות" גם הפרוייקט הנוכחי של קוסאשווילי מבוסס על ספר, הפעם של אנטון צ'כוב הגדול, כאשר על האדפטציה אחראית מארי בינג. הסיפור מתרחש בסוף המאה ה-19, בעיירה פרובינציאלית משועממת אשר ברוסיה הדוברת אנגלית-בריטית, אם הבנתי נכון. שלוש הדמויות הראשיות הן לייבסקי (אנדרו סקוט) האמיד והבטלן, הנשוי ליפהפייה הנואפת נדיה (פיונה סקוט) ומנהל ויכוחים אידאולוגיים עם כל מי שחפץ בכך. בעיקר עם שכנו הצדקן וון קורן (טוביאס מנזיס). לא הרבה קורה בסרט, אבל מבין כל הגברים בכרך מחליט לייבסקי המתדרדר לקרוא תיגר, משום מה, על היחיד שלא חומד את אשתו – אותו וון קורן. השניים קובעים דו קרב אקדחים, אשר אם היה צדק בעולם היה מסתיים עם מניין של שתי גוויות.
ברם, כידוע, אין צדק בעולם. שהרי לא ייתכן שיש אחד, בעולם בו דווקא סרטו החדש של דובר קוסאשווילי יהיה זה שמגדיר מחדש את המילה "משעמם". מדובר בשעה וחצי שמרגישות כמו נצח. או שניים. אולי זו התוצאה כאשר בוחרים לעבד לקולנוע ספר על אנשים די רגילים שלא קורה הרבה בחייהם. ואם כבר מתחולל משהו, רמת חוסר האכפתיות שמרקיעה שחקים כבר לאחר כרבע שעה, אינה מאפשרת לאותו אירוע להיות מרתק או מרגש במיוחד. ככה זה כאשר הדמויות הראשיות נעשות שנואות בשלב מאוד מוקדם של הסרט ושום דמות נוספת לא הופכת למוקד העניין או לעוגן רגשי עבור הצופה, הסבלני ככל שיהיה.
מעלותיו של הסרט הם נופים יפים ועבודת צילום יפה, שיחד עם בחירת צבעים, לוקיישנים ותלבושות מקלות על השיממון העלילתי ועושות אותו נעים לעין. ואיפה קוסאשווילי בכל הדרמה התקופתית היבשושית הזו? נוכח נפקד. מלבד העובדה שתוך פחות מעשר דקות מפאר את המסך זוג דדיים, היה ניתן בקלות לחשוב שאיזה דוב, ולא דובר, ביים את הסרט הזה ואף עשה זאת מתוך תרדמת חורף עמוקה.
"Anton Chekhov's The Duel”. בימוי: דובר קוסאשווילי, ארה"ב 2010, 95 דקות ארוכות להדהים, אנגלית ללא כתוביות כלל.
הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית
הטקסט פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-1.7 ובאתר עכבר העיר אונליין.
שלשום צפיתי בבלו ריי מנטפליקס. הקמצנות על הסבטייטלס – לא חושב שעוד נתקלתי בבלו ריי נטול סבטייטלס – הרגה את הסרט. ועוד באחד תקופתי עם אנגלית קשה לפיצוח. החזקתי מעמד כמעט שעה שלמה אבל בסוף נשברתי. מה שכן, הג'ינג'ית בתפקיד הראשי חמודה. חצי דקה בלי בגדים, שעה וחצי עם. פספוס אדיר…
כנראה שאני לבד במחנה התומכים (יחסית) אני מצאתי לא מעט מן המגע של דובר בסרט, בעיקר בבניה איטית של תשוקה ושל יחסים, לצד רגעים של ממזריות וכמה שוטים ארוכים די וירטואוזיים. הסרט אומנם משעמם לפרקים, אבל זה עוזר במקרים מסויימים לבניית הדמויות. בשורה התחתונה נדמה לי שאם היו מוסיפים מספר סצנות לסרט זה דווקא היה הופך אותו לפחות משעמם.
ערן – גם בבלו-ריי אין תרגום? טוב, זה כבר משהו מגמתי. אין לי בעיה עם מבטא בריטי (אני מבין אותו יותר טוב מאשר את האמריקאים בולעי המילים לפעמים), אבל הצרה היא שהדמויות בסרט רוסיות או סלביות בשמותיהם. וכך נוצרים רגעים שבהם המבטא מתחלף פעמיים באמצע המשפט. למשל – "סילחי לי גבירתי (מבטא בריטי כבד ומנומס), האם נדיה פיודורובה (חיקוי של מבטא רוסי) נמצאת בבית כרגע? (חזרה לבריטי עם שאריות מאמא רוסיה)". ולא הפסדת כלום, הכי הרבה שרואים מהג'ינג'ית הם עשר הדקות הראשונות. למעשה היא הולכת ומתחסדת ככל שהסרט מתקדם. וסצינת השיא, הדו-קרב, פשוט לא עובדת.
עופר – נחמד לשמוע שמישהו כן התחבר לסרט. באופן משונה, אני מסכים איתך שה..שעמום, אם אפשר לקרוא לזה כך, דווקא תורם לבניית הדמויות. אבל רק בגלל שאמרו "צ'כוב" כשהתחלתי לצפות בו. הבעיה היא שגם לאחר שהדמויות נבנו והושלמו, הן פשוט לא מעניינות. לפחות אותי. אולי אנסה את הטריק הזה בפעם הבאה שאפול על סרט משעמם – אגיד לעצמי "צ'כוב" כמה פעמים והכל ייראה נכון יותר 🙂
רק תיזהר עם זה – אם אומרים "צ'כוב" בקול רם 3 פעמים עוברים לפתע לחיות ברוסיה של המאה ה-19 ומתחילם לפתח ספקות לגבי מערכות יחסים.
זה שכתבתי שהג'ינג'ית מעבירה שעה וחצי עם בגדים זה רמז לזה שבדקתי את חצי השעה האחרונה לפני שהעפתי את הדיסק מהנגן לאלתר.
עופר- אני מאלה שדווקא יודעים להעריך שקט ואיטיות ושאר ירקות אבל בתנאי שאני מבין מי נגד מי ומה קורה פה. אם אחרי שעה אני עדיין מנסה להבין מי הן הדמויות מה הן עושות ומה לעזאזל רוצים ממני אני מוותר. אבל יופי לך שהבנת מה קורה…
אני מתנצל על הטמטום הרגעי, באמת הייתי צריך להסיק מזה שכתבתי "שעה וחצי" שהתכוונת לכל הסרט. פשוט רציתי לספר שלא הפסדת כלום, ואני לא ממש בקיא בכל מנהגי עצירת סרטים באמצע או מבין מה זה אומר "לבדוק את חצי השעה האחרונה". זה פשוט משהו שאני לא עושה. שמעתי שמועות על זה שאנשים שרואים סרטים בבית מריצים קדימה בכל פעם שיש "קטעים משעממים", אבל כל עוד לא ראיתי זאת בעיניי מבחינתי זה מעולם לא התרחש…