"שביל הזעם" בראי "עץ החיים" ולהיפך

את ההחלטה של פסטיבל ירושלים להקרין מחדש את סרטו הראשון של טרנס מאליק שביל הזעם ("Badlands") אני מפרש כהבעת תמיכה ביוצר ובסרטו החדש והשנוי במחלוקת עץ החיים ("The Tree of Life"). מכיוון שהסרט האחרון הופץ מסחרית בארץ, הפסטיבל מציג השנה כמה מן הסרטים האמנותיים שעוררו השנה הכי הרבה התפעלות או מחלוקת. אך המקרה הקיצוני ביותר כבר זכה לצופים רבים אשר חלקים גדולים מדי מהם חשו אכזבה ואף זעם. אז הנה, הפסטיבל מביע את הערכתו לסרט החדש של מאליק על ידי אזכור סרטו הראשון, סרט שכיום הוא הרבה פחות שנוי במחלוקת.

רבים ממאוכזבי עץ החיים יכולים לגלות שפעם מאליק היה במאי מסוג מעט שונה: מספר סיפור פשוט, ברור ומבדר, כזה אשר לא נדרש לשפה קולנועית מופשטת או מעבר בין זמנים רבים. שביל הזעם הוא סרט הפועל בתת-ז'אנר ספציפי ועשיר של זוגות פושעים במנוסה – ככזה, הוא שומר על רוב כללי הז'אנר ומספק יצירה בידורית.

יחד עם זאת, לאור הסרט החדש והמרהיב של הבמאי, מעניין לראות כמה מכנים משותפים יש בין שני הסרטים. שניהם, כמו כל סרטיו של הבמאי, מובאים כמבט לאחור על תקופה. אפילו מדובר בתקופה דומה – שלהי שנות החמישים. חלקו הראשון של שביל הזעם המתרחש בעיירת פרברים קטנה, מזכיר מאוד במראהו את החלק המרכזי של עץ החיים, כולל מספר שוטים הנראים ממש זהים. עם כי בשביל הזעם, בניגוד לסרט החדש יותר, כל שוט ממלא גם פונקציה ברורה בהתפחתות הסיפור.

הסיפור מבוסס אגב על סדרה של פשעים אמיתיים, אך מאליק מעניק לו טיפול אישי הבורא יקום ייחודי. הסרט עוקב אחר הולי, נערה בגיל התיכון המתאהבת בקיט, פועל זבל המציג את עצמו כאיש שיש לו מה לומר. אביה של הולי מתנגד לקשר, קיט הורג אותו על מנת שהזוג יוכל להיות ביחד. במנוסתו, קיט נאלץ להרוג אנשים נוספים. לאחר מכן, הוא כבר מתחיל להרוג בשביל ההרג עצמו, כאשר הידיעה כי בסופו של הדבר הוא יתפס נוכחת לכל אורך הסרט.

כמו כל סרטיו של מאליק, הסרט עשיר בדימויים סימובליים/פואטיים ובתיעוד יפהפה של היחסים בין האדם לסביבה המקיפה אותו. המשחק, של מרטין שין וסיסי ספייסק האלמונים בזמן הצילומים, הוא ייחודי ונפלא. רבות דובר על הדמיון (שאף מוזכר בסרט) בין שין לבין התדמית של ג'יימס דין המנוח. מרשימה וייחודית יותר היא התמימות המאיימת של ספייסק. תכונות אלו במידה רבה קבעו את המשך הקרירה של השחקנים המוכשרים. אולם, הדבר המרשים ביותר בסרט בעיניי היא דרך הסיפור שלו.

הסרט הוא אחת מן הדוגמאות היפות ביותר בקולנוע למספר לא-מהימן. במקרה זה, מדובר במספרת ומעניין לציין כי שני סרטיו הראשונים של מאליק (השני, ימים ברקיע, יפה ומורכב לא פחות) מתבססים על ווייס-אובר נשי, כלי שהוא יחסית לא שכיח בקולנוע, שלרוב מעדיף את הדמויות המספרות שלו גבריות, משום מה. אבל לא מדובר רק בדברי הקריינות – ראיית העולם המעוותת של הדמויות עוברת לכל אורך הסרט והקהל נאלץ להשלים בעצמו את הפערים בין הדרך שבה הדמויות חוו את הדברים, לבין הדרך היותר אובייקטיבית לתאר את האירועים. בתחילת הסרט קיט אומר שבניגוד לרוב האנשים, יש לו הרבה דברים לומר – אבל למעשה הוא לא אומר דבר שאינו קלישאה לאורך כל הסרט. כאשר מדובר ביחס של הדמויות למעשה הפשע, הפער כמובן גדול אף יותר. יופיו של הסרט הוא השילוב בין הקריינות הזו לבין פיסות חיים קטנות המתוארות בו, המציגות רגעים קטנים של יחסי זוגיות, בצל המעשים האלימים. תמיד מעניין לראות שכמעט כל סרטי הזוגות פושעים במנוסה, עסקו בדרכם גם בזוגיות "נורמלית" יותר והשתמשו בפשע כמעט כמטאפורה לאהבה או למין.

בנקודה זו, ראוי לציין היבט מעניין בדמותה של הולי, שהיא שותפה לפשע לכל דבר ועניין, אך מאידך תמיד נותרת מעט תמימה, לא פעילה במעשים ואפילו בתולה, אף כי רואים אותה מקיימת יחסי מין בשלב מוקדם של הסרט. גם השם של הדמות מציין נקודה זו. עוד יש לציין כי במונולוג הפותח של הסרט, הולי מציינת כי נולדה בטקסס ועזבה את המדינה לאחר מות אימה. לאורך הסרט, הדמויות יתרחקו בהדרגה מטקסס שהיא הבית היחסית-שליו של הפרולוג של שביל הזעם. במקרה או שלא מקרה, טקסס היא גם זירת ההתרחשוית של העלילה הריאליסטית יותר של עץ החיים.

כמעט 40 שנה אחרי - בראד פיט וג'סיקה צ'סטיין (+אחד) ב"עץ החיים".

במידה רבה, עץ החיים הוא סרט השואף לחזור אל יחסים שלווים ותמימים יותר עם אלוהים, אך מתוך ידיעה על כך שיש אכזריות וכאב לא רק בכל מקום בעולם, אלא גם בגיבור וגם באל. יש בעץ החיים שאיפה לחזור לדרגת קיום רוחניות ושלווה יותר, הרחק מן החברה הבורגנית והמתועשת. זוהי גם השאיפה של הדמיות בשביל הזעם, שבאחד מרגעי השיא של הסרט בונים לעצם ציוולזציה אלטרנטיבית בחורשה נטושה. שם סרטו השני של מאליק Days of heaven  אומר זאת בצורה יותר ישירה. אף כי שמו העברי הוא ימים ברקיע, לדעתי ימי גן עדן הוא תרגום מדויק יותר. בכל הסרטים, גן העדן מנוגד לחברה המודרנית, אך הוא לא אבוד לגמרי, גם עם בסופו של דבר, פשעם של הגיבורים מונע מהם להגיע אליו. במידה רבה, דווקא בלב התעשייה המודרנית, גיבור עץ החיים מגיע למקום זה.

בכך לא תם הדמיון בין עץ החיים לשביל הזעם. גם בסרט המאוחר יותר, נעשה שימוש יצירתי בקריינות שהיא לעיתים מספר לא מהימן, אך לרוב היא מציגה גישה סובייקטבית במודע, לעיתים מדובר בקטעי שירה לכל דבר. מעניין גם לציין כי היחס בין דמויות ההורים בעץ החיים מזכיר לא במעט את היחס בין הגיבורים של שביל הזעם כאשר בשני המקרים האישה מבינה כי היא נכנעת בקלות מדי לגבר האלים, אך לא משנה את דרכיה. יחד עם זאת, דומה כי מאליק מעריץ את דמות האישה בשני הסרטים. יש לציין כי קיים גם דמיון פיזי בין ג'סיקה צ'סטיין לסיסי ספייסק, ובין בראד פיט למרטין שין. הדמיון בליהוק הוא חלק מן הייחוד של הדרך בא מאליק מצייר את הסרטים שלו. השימוש במילה מייצר אינו מקרי ולא בא להתייחס לקטעי הגרפיקה בעץ החיים, אלא יותר בדרך בא מאליק בורא בכל שוט סוג של יצירת אמנות קטנה.

במידה רבה, צפייה מחודשת בשביל הזעם אחרי צפייה בעץ החיים היא חוויה מעשירה יותר. באותה מידה, עבור קהל שהתקשה עם הסרט האחרון, הסרט המוקדם יכול לשמש כניסה נוחה בהרבה ליצירתו של אחד מן הייחודים שבאמני הקולנוע.