"If I Want to Whistle, I Whistle", סקירה

הגל הרומני החדש זוכה לעוד תוספת ראויה. התקופה שהחלה בשנת 2005 עם "מותו של מר לזרסקו" המצויין והתגברה בשנת 2007 עם זכייתו של "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" בפרס "דקל הזהב" בפסטיבל קאן – פשוט מסרבת לגווע. הקולנוע הרומני החדש משתדל לספק לפחות יצירת פאר אחת בכל שנה. אשתקד היה זה "יום שלישי, אחרי החגים“ ושווה להזכיר גם את "שם תואר משטרה" שיצא במהדורת די.וי.די. מתורגמת לעברית ממש זה עתה. יחד איתו מגיע גם סרטו השני של הבמאי פלורין שרבן, שמתקרא "If I Want to Whistle, I Whistle” (ברחבי הרשת אולי תמצאו אותו תחת "אם אני רוצה לשרוק, אני שורק", אבל בהמשך הפוסט הוא יכונה פשוט "רוצה לשרוק" בשל אורכו הרב). הסרט זכה בפרס בפסטיבל ברלין, בין היתר, אבל רק כעת, עם נחיתתו על מדפי ספריות ההשאלה, ניתן באמת לתהות על קנקנו.

העלילה מתמקדת בדמותו של סילביו (גיורגי פיסטריאנו), נער בן 18 המוחזק במוסד לעבריינים צעירים. התנהגותו החיובית מביאה לשחרורו בעוד שבועיים, אלא שאז הוא מגלה כי אימו (קלרה וודה) שבה הביתה אחרי שנים רבות ומאיימת לקחת את אחיו הקטן לאיטליה. האירוע עתיד להתרחש בעוד כשבוע ומוציא את הגיבור משלוותו. מפקד מתקן הכליאה (מיחאי קונסטנטין) אינו מבין היכן הבעיה ולא נעתר לבקשתו של סילביו לשחרור מוקדם. למרות ריחו המשכר של החופש ופנטזיות על עתיד משותף עם צעירה בשם אנה (אדה קונדיסקו), שהגיעה לכלא הנוער כדי לעסוק במחקר, סילביו מחליט לפעול כדי להציל את אחיו מציפורניה של האם.

הסרט בוחר לחשוף את המניעים למספר פעולות רק אחרי שהן נהגו ואפילו בוצעו. הצופים עשויים שלא להבין בתחילה את המשמעות האמיתית של הגילוי על עתידו של אחיו עבור סילביו, משום שחסר להם מידע על עברו. ממש כמו מנהל מתקן הכליאה, שאגב נקרא ברומנית Director, כמו במאי קולנוע. אם זאת, האימפקט הרגשי מצטבר, עד שהוא מתפוצץ בעוצמה רגשית אדירה ברגע ההבנה. תורם לכך המשחק הפנומנאלי, המרגיש אותנטי גם כאשר הדמויות מתנהגות בקוטביות. ההזדהות מוחלטת ולכן החרדה לגורל הדמות הראשית היא מוחשית. השחקן הראשי והצעיר, בבכורה קולנועית, בורא דמות שקשה מאוד לעמוד על טיבה ושהיחס אליה משתנה בקיצוניות מספר פעמים. יחד עימו, שאר השחקנים טוענים את האווירה במתח וחשמל כאשר נדרש. אין פסקול כמעט כלל, משום שהבמאי סומך על הקהל שיידע מתי להתרגש או לחשוש.

בחירה זו מציבה את הסרט באותה סירה עם רוב הסרטים האחרונים מארץ מוצאו. כמוהם, אף הוא עוסק באובססיה של העם הרומני לסדר באמצעות בירוקרטיה. במסמכים וברשמיות כנותנים תוקף וכוח לאנשים חלשים, או כמחלישים של אחרים תוך יצירת תחושת עליונות אצל אלה שבידיהם הניירות הכתובים. זכר להיסטוריה הלא רחוקה של המדינה הפוסט-קומוניסטית, אין ספק.

לעומת זאת, שוני בולט ומורגש בסרט זה לעומת יתר חבריו לקולנוע הרומני מצוי בעבודת המצלמה והעריכה. בעוד סרטים רומנים עכשוויים מתאפיינים בדרך כלל בסצינות ארוכות ובמצלמה סטטית ויציבה, בחר הפעם הבמאי במצלמת כתף נייחת ובחיתוכים רבים יחסית. במקום לצלם דיאלוג בשוט אחד הכולא את שתי הדמויות בפריים, שרבן משתמש במעבר הקונבנציונאלי יותר בין פני המשוחחים. בנוסף, בסגנון המזוהה עם האחים דארדן, עוקבת המצלמה אחרי עורפו של הגיבור בשיטוטיו ממקום למקום. כך שניתן לומר שהסרט מצולם בסגנון שדומה יותר למערב אירופה מאשר למזרח היבשת. אולם, בניגוד לדארדנים, שרבן ממקם את המצלמה שלו מאחורי הגיבור אבל קרוב יותר לכתפו ומעט נמוך ממנו. כך נוצרת נקודת מבט שגורמת לתחושה אצל הצופה כאילו היה אחיו הקטן של הגיבור, הנשרך אחריו. ומכיוון שזהו הכוח המניע את פעולותיה של הדמות הראשית, נדמה שזו הייתה המטרה ושהאפקט הושג בעמל מחשבתי רב ובהצלחה מרובה.

השילוב בין מגוון האלמנטים שהוזכרו לעיל, הופך את הסרט למשל עתיר חוסן קולנועי, אודות הקרבה עצמית, התבגרות בטרם עת והשאיפה לנורמליות, בזמן שהכל מסביב כה עקום וקיצוני.

"If I Want to Whistle, I Whistle”. בימוי: פלורין שרבן, רומניה 2010, 93 דקות, רומנית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית.

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-24.6