"The Map of the Sounds of Tokyo", סקירה

איזבל קוישט פרצה לתודעה הבינלאומית עם "החיים בלעדיי" בשנת 2003. מאז, נדמה שכל סרט חדש של היוצרת הקטאלונית המחוננת הזו, מתמקד באלמנט קולנועי אחר. “הסוד שמעבר למילים” נגע בעיסוקו במילה ובשיחה. “חולשה ליופי" התעכב רבות על ויזואליה ואסתטיקה. סרטה הנוכחי, שנקרא “The Map of the Sounds of Tokyo” מתרחש ברובו בעולם הצלילים, כפי שניתן ללמוד משמו.

השחקנית היפנית הבינלאומית רינקו קיקוצ'י (“בבל”, “הנוכלים בלום”) מגלמת את דמותה של ריו הצעירה והמסתורית. בלילות היא חותכת ומנקה דגים בשוק של טוקיו ובערבים הפנויים היא עושה את אותו הדבר עם בני אדם. המטרה החדשה של הרוצחת השכירה במשרה חלקית היא בעלים של חנות יינות, אותו מגלם סרג'י לופז (“המבוך של פאן”). שמו דויד, הוא ספרדי ובת זוגו התאבדה זה עתה. ריו מניחה את המלכודת כדי לסיים את הג'וב, אבל נופלת ברשתו של הזר שבור הלב. כאשר הרומן ביניהם מתפתח במלונות-אהבה זולים ושטופי זימה, המעסיקים של ריו עלולים להיות לא מרוצים מהתוצאות.

עבור הצופות והצופים הרגישים, או המתרגשים, נבהיר שמדובר בסרט רווי סצינות סקס נועזות. אולם, תאמינו או לא, המין אינו העיקר. כמו בכל סרטיה של הבמאית הספרדיה הרגישה, הנושא המרכזי הוא בני האדם ודרך תפיסתם את מקומם בעולם. האמצעי הקולנועי בו מתמקדת הבמאית בכדי להעביר את התחושות של גיבוריה, מלבד צילומים מרהיבים ואינטימיים של טוקיו היפהפייה, הוא הסאונד.

ראשית, בחירת השירים בפסקול. חלקם יפניים מקומיים ואחרים אוניברסליים יותר, כולל "One Dove” המרגש של אנתוני והג'ונסונס. גם החיבור לתרבות המוזיקה ביפן, כמו סצינה במועדון קריוקי, תורם לחיזוק המוטיב המרכזי הזה בסרט. שנית, דמות הקריין המלווה את הסרט בקולה היא של איש סאונד במקצועו, אשר מבקש להקליט את חברתו השתקנית בדרך כלל, גיבורת הסרט. השתיקות שלהם, כמו גם העיסוק של הסרט בסוגי שקט שונים, מבליטות את פס הקול. זה שברוב הסרטים בא לשרת את העלילה ולא להיפך. מה שמוביל אל האופן השלישי והעיקרי בו מתקשר הסרט אל עולמם הסודי של הצלילים.

זהו התחום הקרוי עיצוב פסקול, כלומר יצירת עולם הסאונד של סרט קולנוע. אותם רעשים של פעולות או רחשי רקע שמסייעים להעצמת האשליה הקולנועית. טפיפות רגליים, אופנוע שחולף במרחק כמה רחובות או אפילו הצתה של סיגריה. כל אלה תורמים בדרך כלל לאמינות הסרט ונוצרו כדי שיישמע כמו המציאות. אבל במקרה הנ”ל, המטרה כנראה הפוכה. הצלילים ורחשי הרקע מובלטים, מורגשים ומוטענים במשמעויות נוספות. כך למשל, צילום ממעוף הציפור של העיר טוקיו שוקקת הכבישים וכלי הרכב, זוכה למעטה סאונד של ציפורים מצייצות וצרצרים מזמזמים. אותם קולות טבעיים שאפשר בדרך כלל לשמוע רק כאשר שוקטת המולה אורבנית שכזו, מתגברים אצל קוישט על רעשיה של העיר, מנצחים אותם ומעניקים מבט שונה על המתרחש בה – זה כאילו המכוניות הממהרות היו לחרקים עמלניים. כל בחירה כזו, כל התעקבות על צליל מסויים והמשמעות הנוספת או הנסתרת שלו, נוסכת על הסרט את נופך פיוטי, הזוהר סביבו כהילה. לעיתים, כמו במקרה של רעש אכילת מרק אטריות, יש לכך השלכות גם על אופן התפתחות העלילה.

מטבע הדברים, אותה עלילה הינה החלק החלש ביותר בסרט, אשר רחוק מלרצות כל קהל או להיות המושלם בסוגו. חלקים רבים בו מעט חורקים וכאשר מדובר בסיפור האהבה שמניע את האירועים, אבל מריח בעיקר מתשוקה לא מוסברת – זהו מכשול רציני. ברם, אותו פיוט עושה את הסרט קצת אחר ולכן גם מרענן, נעים ועדין. כמה נחמד לצפות בסרט שלא מנסה לרגש או לעניין את צופיו בכל רגע נתון ובכל מחיר. וכמה נפלא לראות קולנוענית כמו קוישט מתנסה, מחליפה אווירה ונמנעת ממחזור עצמי חסר בושה, כמו חלק מעמיתיה למקצוע.

"The Map of the Sounds of Tokyo”. בימוי: איזבל קוישט, ספרד 2009, 109 דקות, אנגלית+יפנית עם תרגום לאנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-17.6