חשיפה בלעדית: מבקרי קולנוע הם גם בני אדם

האמת היא שדי רציתי להגיב לטקסט ההוא של אורי קליין נגד יוסף סידר, שהתפרסם ב"הארץ" בתחילת החודש ועורר איזה מיני-פולמוס. אבל באותו הזמן התפרסם הניתוח הקבוצתי של כותבי בלוג זה לסרטו של סידר, "הערת שוליים", והדיון על הסרט עצמו היה נראה לי מעניין מכל המסביב, הצהוב יותר. בתוך זמן אפסי הפך הפוסט המדובר לנקרא ביותר בתולדותיו הקצרות של הבלוג שלנו. הדיון שצף ונרגע רק לאחרונה, אבל תגובות חיוביות על המאמץ אני עדיין מקבל לתיבת המייל. אז קודם כל תודה לכל מי שחימם לי את הלב ובעקיפין גנז את התגובה שלי על קליין VS סידר. מה שכתבתי אז עדיין נראה לי כלא רלוונטי, אבל הייתי רוצה להסב את תשומת הלב לתופעה שהמאמר ההוא נדמה כחלק ממנה.

מכירים את הטענה לפיה כל בלוגר נהיה מבקר קולנוע? אתם יודעים, האינטרנט הזה, כל אחד כותב מה שבא לו, בלי עורכים ובלי שייקחו אותו לעבודה ואז צובר עוד ועוד קוראים על סמך כישרון הכתיבה והדעות שלו בלבד. אני, כמובן, מאוד בעד. אבל נדמה לי שבעת האחרונה מתרחש תהליך הפוך – מבקרי הקולנוע נהיים בלוגרים. אנשים מקצועיים שנהגו לכתוב את דעתם הקרה, המרוחקת, המנומקת, פתאום מכניסים יותר ויותר את עצמם לגוף הטקסט. אני לא מדבר על הסגנון הקרוי בטעות ניאו-ג'ורנליזם, בו הכותב פותח בפסקה המספרת מה הוא אכל היום לצהריים ופורס את האירועים שפקדו אותו במגרש החניה בדרך לסרט. או משליך את המתרחש בעלילה על צרותיו האישיות והלא-מרגשות במיוחד, או אפילו משווה בינו ובין מושא הביקורת באופן שמוציא אותו כזה צנוע ומודע לעצמו (כן בטח). אני מתכוון למבקרים ותיקים ומכובדים שמשהו מן הכתיבה הבלוגרית התגנב לפתע אל מאמרים וביקורות עליהם הם חתומים. יש לי אפילו דוגמה או שתיים.

כדי לא להעליב אף אחד מעמיתיי שעושה זאת באופן קבוע, אתייחס רק לשתי הבלחות בודדות אצל צמד מנוסה, בעיתון שמכבד את עצמו ואת קוראיו. הראשונה נוגעת לאותה פגישה המשונה בין מבקר הקולנוע אורי קליין לבמאי הקולנוע יוסף סידר, שהוציאה מקליין משפטים כל-כך אישיים עד כי נדרשתי לקרוא אותם יותר מפעם אחת כדי להאמין. אולי זה המקום להודות שפגשתי פעם את אורי קליין באופן אישי. זה היה בסוף 2009, אז הייתי חלק מפרוייקט העשור של עכבר העיר אונליין, אשר נדרש לבחור את מאה הסרטים הגדולים של שנות האלפיים, כדי לאפשר לקוראים ולגולשים לבחור אחד מתוכם. קליין התגלה כאדם צנוע, רגיש, סופר-אינטליגנטי ואוהב קולנוע אמיתי. ואני מקווה שאני לא מחדש כאן שום דבר לאף אחד.

אפנה גם לכתבה של מיכאל הנדלזלץ, מבקר התיאטרון של "הארץ" (ותודה ליונתן הופמן שהפנה אותי אל הכתבה). יחד איתה, יוצא שבתוך משהו כמו עשרה ימים, הפך עיתון "הארץ" למשהו שיותר מזכיר בלוג. אותי זה הדהים. תחת הכותרת "וידויו של מבקר תיאטרון", שוטח הנדלזלץ את משנתו לגביי ביקורת בכלל ותיאטרון בארץ בפרט. הוא מתוודה שאינו אוהב לקטול ומעדיף להמליץ על הצגה שחיבב. קשה לי להסביר עד כמה אני מזדהה עם ההרגשה. אנשים משום מה חושבים שהמבקר מפיק הנאה מהשתלחות בסרט זה או אחר, במשחקי לשון או במטפורות מוגזמות שנועדו להבהיר עד כמה סבל במהלך הצפייה. אני לא יכול להעיד על אחרים, אבל אצלי המצב לא יכול להיות הפוך יותר. אני שונא לראות סרטים שלא הצלחתי לחבב. זה מרגיש לי כמו תחושת כישלון אישית שלי. את האכזבה הזו אפשר לתעל לכדי ביקורת שאחרים אולי יפיקו ממנה רווח כלשהו, אבל למבקר לא יוצא מזה שום דבר, לפי דעתי. הבעיה היא, לטענת הנדלזלץ, שביקורות קוטלות מושכות הרבה יותר טוקבקים, מאשר המפרגנות. מנסיוני הדל, נדמה לי שהוא צודק – אם אתה רוצה טוקבקים והרבה, עדיף לקטול. מי שלא מסכים יגן על הסרט ומי ששנא אותו גם כן, ירגיש בנוח להצטרף להשתנה הקולקטיבית, לכיבוי צופים. לעומת זאת, אם תחמיא לסרט עד בלי די, הטוקבקים האפשריים יהיו "המבקר אידיוט ומגזים", או "צודק, אחלה סרט". או משהו באותה רמה.

כך שעבורי, מדובר במלכוד של ממש. המטרה המוצהרת שלי היא לכתוב ביקורת כמצע ומוצא לדיון, כהכנת הקרקע עבור טוקבקיסטים משכילים ממני או בעלי דעות שונות משלי. כאמור, לשם כך עדיף לי לקטול. אבל אני לא נהנה מזה ולא רואה טעם לחרוש את הכר עבור סרט שלא הפקתי ממנו הנאה. זו הסיבה בגינה לטקסטים על סרטים בבלוג הזה קוראים "סקירה", ולא "ביקורת". לבקר אני לא אוהב, מעדיף לסקר. או לנתח במקרים ובהם יש מה לנתח. אבל אז הסיכוי שלי לעורר דיון, בלי הפרובוקציה שבקטילה, הוא נמוך יותר. שוב הוחטאה המטרה המקורית שלי. איזו תסבוכת!

זו הסיבה שכל-כך התרגשתי למראה התגובות לטקסט המשולב שלנו על "הערת שוליים". אם אי פעם מישהו יציג בפניי שוב את המלכוד הזה, אראה לו את איזור התגובות בפוסט ההוא כהוכחה שאפשר לשבור את המעגל. או אולי לרבע אותו. אשוב ואמליץ על הקריאה בפוסטים (בו נקרא להם בשמם, למרות שהתפרסמו בעיתון ולא בבלוג כלשהו) של קליין ושל הנדלזלץ, גם כדי להשכיל ולדעת עוד על האנשים האלה שכותבים על אנשים אחרים אבל חושפים כה מעט על עצמם בדרך כלל, ובעיקר משום שהם מעלים נקודות מעניינות בנוגע לעולם הביקורת, שאותי תמיד מרתק. הנדלזלץ, לדוגמה, שואל מדוע מעלים הצגה אם ברור לתיאטרון שלה וליוצריה שלא יצאה בדיוק כפי שרצו. הרהרתי בדבר דומה בסוף החודש שעבר בנוגע לעולם המחול דווקא, אבל פה זה בלוג קולנוע. דיברנו מספיק על תיאטרון, לא אתחיל עם מחול עכשיו. אז אחזור לדבר על הבנאדם היחיד שאני יכול לנסות להסביר או להצדיק את המקום ממנו נכתבים אצלו טקסטים על קולנוע. וזה רק אני, מן הסתם. מקווה שתסלחו לי על המשך האסוציאטיביות, החשיפה של מחשבותיי הלא-תמיד-מעניינות והירייה מהמותן, בלי לערוך יותר מדי. אחרי הכל, כאן זה בלוג.

בתחילת השנה העברית, הייתי שרוי במעין משבר פילוסופי לגביי היותי מבקר קולנוע. הייתי מסביר לכם מה זה אומר, אבל לא הצלחתי לנסח זאת גם לעצמי. אחת היציאות מן המצב הייתה פתיחת הבלוג הזה, בו אני כבר לא "מבקר", אלא צופה שכותב את דעותיו. בלי החוקים הנוקשים יחסית של ביקורת קולנוע, או לפחות אלה שאני מציב בפניי עצמי בכל פעם שאני נדרש לייצר כמה מאות מילים על סרט שראיתי. המטרה הייתה לכתוב מעין "וידויו של מבקר קולנוע" משלי. קודם כל לעצמי, כדי להבין מה אני עושה לכל הרוחות בחמש השנים האחרונות. שנית, כדי לחלוק עם הקוראים. וידוי שכזה עדיין נמצא בעבודה, אבל בינתיים אני יכול להגיד לפחות דבר אחד – זו תקופה מבאסת למדי להיות בה מבקר קולנוע.

כשרק התחלתי לכתוב בעכבר העיר, בשנת 2006, היה נדמה לי שסרטים מעולים מצויים ממש מעבר לפינה בכל רגע ורגע. כתבתי על האחרון של רוברט אלטמן, לכל הרוחות, כבר בביקורת השניה שלי אי פעם. ועל החדש של כריסטופר נולאן אחרי כמה חודשים בתפקיד. ואז הגיעה 2007, השנה הכי גדולה בעשור הקודם, לעניות דעתי. 2008 גם הייתה בסדר, אבל מאז ועד היום אני מרגיש דעיכה רצינית. אולי הבעיה רק אצלי, אבל כמות הסרטים שחיבבתי קטנה משמעותית וללהיטים אני מתקשה יותר יותר להתחבר. אולי התבגרתי, השתניתי, הזדקנתי אפילו. אבל לפי איך שאני רואה את זה, יש הרבה יותר סרטים איומים ומחורבנים בקולנוע של היום מאשר לפני שלוש-ארבע שנים. או אולי שאותם סרטים נוראיים מנסים לחצות את רף הגריעות לעיתים תכופות יותר. ייתכן וזו הסבלנות שלי שהתקצרה מהותית ומשפיעה על העניין. פעם, סרט גרוע היה סתם עוד סרט גרוע. היום זה כבר מרגיז אותי באופן אישי ועניין מאוד רציני שאני צופה באחד כזה. אבל עבודתו של מבקר היא הרי לצפות ברוב המכריע של ההיצע הקולנועי הקיים, המורכב באופן ידוע מראש מ-90% של זבל ברמה כזו או אחרת. זו הסיבה שכיף כל-כך להיתקל בסרט ראוי ולאז להחמיא לו עד שכואבות האצבעות מתקתוק נמרץ על המקלדת. וצריך לזכור שאותם סרטים בינוניים ומשעממים הם אלה שגורמים לנו להעריך את אחיהם המובחרים והמשובחים. השאלה שאני שואל את עצמי בזמן האחרון, היא למה דווקא אני צריך לצפות בהם? ותשובה חד-משמעית אין.

מאידך, אני מרגיש בר-מזל על שהסתדר לי לכתוב על סרטים בעידן הנוכחי של הקולנוע הישראלי. כלומר, לראות ולכתוב על הסרטים האלו בזמן אמת ואולי להיזכר בהם בערגה בעוד כמה עשורים כאשר התקופה הזו תהיה חלק מן ההיסטוריה. משהו גדול עובר על הקולנוע הישראלי כבר למעלה מעשור, ואם כבר יוצא לי להיות עד לתהליך, גם אם לא להיות חלק פעיל ממנו, אעשה זאת על הצד הטוב ביותר שאני יכול. מבחינתי זה אומר לחפש קודם כל את החיובי בסרט ישראלי חדש ורק אחר-כך את החיובי פחות. אחת ההשלכות היא מידה מסויימת של סלחנות, או הדגשת יתרונות שלא בהכרח הייתי מדגיש לו היה מדובר בסרט אמריקאי. אבל למזלי הרב, לא חסר מה לשבח, בדרך כלל. הרי קרו מקרים שבהם לא הצלחתי למצוא נקודות אור בסרטים ישראלים, שגם הם חלק מאותה סטטיסטיקה של אחוזי הבינוניות הרבים לעומת האחוזים המועטים המהווים את העילית. לשם הבהרה, אין זה אומר שכל סרט ישראלי מתחיל אצלי אוטומטית מציון גבוה ורק יכול לקלקל לעצמו. ממש כשם שלא אציין את המובן מאליו בסרטים אמריקאיים (כמו הפקות מקצועיות לכל הפחות, ברוב המקרים), כך לא אצא מגדרי בתשבוחות לסרט ישראלי רק בגלל שהוא עשוי היטב. מבחינתי, את הרף הזה עברנו מזמן. ברור מאליו שסרט ישראלי לא יביך אותי כצופה מבחינת הטיפול של יוצריו באלמנטים קולנועיים. אם כבר, ההיפך הוא הנכון – הקולנוע הישראלי מספיק מקצועי בשביל לחטוף אם אינו עומד בסטנדרטים של עשייה קולנועית מהוקצעת, שכן יהיה זה היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל בשנים האחרונות.

אני גם מאושר לכתוב על קולנוע בתקופה בה פועלים יוצרים כמו כריסטופר נולאן, או בונג ג'ון-הו, לצורך העניין. או בעידן בו הגל הרומני החדש עדיין נותן בראש ובו יבשת אסיה (בעיקר דרום-קוריאה) מנסה להכתיב סדרי עולם חדשים, כי ארה"ב התעייפה והוליווד מעצבנת אותי נורא בשנתיים האחרונות (להוציא את עונת האוסקרים האחרונה, אז היא עצבנה אותי רק קצת). אבל העניין הוא שאני צריך להזכיר לעצמי כל פעם מחדש איזו זכות אדירה זו וכמה שהעבודה הזו מתאימה לי ומשרתת גם אותי. בסדקים, בזמנים בהם אני לא זוכר זאת מספיק בבירור, מתגנבים ההיסוסים והתהיות על המשמעות של כל זה.

השורה התחתונה שלי תהיה שאני כנראה עדיין חייב לעולם, ובעיקר לעצמי, מסה מרוכזת של תפיסת העולם שלי כצופה וכמבקר קולנוע. אבל על תאריך אני ממש לא מתחייב. בינתיים, אתם מוזמנים לקרוא מהגיגיו של אור ס. על הסיבות בגינן הוא אינו שש להיות מבקר קולנוע, או לנדוד לאתר אידיבי ולעיין בדבר המבקר מאת יונתן דורון. אם אתם נשארים כאן בפוסט הזה, אשמח לתגובות.