סקירת די.וי.די: "יומן מעודכן" של דוד פרלוב

בימים אלה יוצאים לראשונה בדי.וי.די, להשאלה ולמכירה, שלושה פרקים נוספים מסדרת "יומן" של דוד פרלוב. שלוש יצירות בנות קצת פחות משעה כל אחת, אשר אמנם ראו אור לראשונה בשנת 2001 (שנתיים לפני מותו של היוצר) אבל כעת זמינות לכל דורש תחת הכותרת “יומן מעודכן”. לאחר קריירה חריגה שכללה סרטים תיעודיים כמו "בירושלים" (1963) ועלילתיים כמו "הגלולה" (1967), התמרמר פרלוב שאיש לא מזמין ממנו עבודות. הוא החל לתעד באופן כפייתי אך פיוטי את חייו וחיי משפחתו, בין השנים 1973 ל-1983, תוך שהוא מתייחס גם לצמתים חשובים בחיי המדינה. התוצאה נערכה לשש שעות שהם ששת פרקי היומן הקולנועי המקורי, יצירת מופת שהפכה אותו לגדול היוצרים התיעודיים שקמו בישראל. שלושת הפרקים החדשים מתרחשים בין 1990 ל-1999, וכל אחד מהם – עולם ומלואו.

הפרק הראשון, "ילדות מוגנת", מתמקד בהולדת שלוש נכדות ונכד לסבא פרלוב. עוברות בדיוק שלוש דקות עד שמתרגלים שוב לקולו ואופן דיבורי השירי של הבמאי. האיש החביב והלקוני שמלווה בקריינות את הצילומים וההתרחשויות חוזר להיות הצלם הגאון והפילוסוף הבכלל-לא-רע, שזכור לטוב מפרקי היומן הבכורים. הפעם הוא קצת נוכח-נפקד, כיוון שהמצלמה מכוונת בעיקר אל נכדיו, בעוד הבמאי רק משליך מכך על ילדותו שלו, בברזיל. מה גם שחולקים איתו את הקרדיט על הצילומים תולי חן, חותנו, וראובן הקר, שותפו להפקה. ברם, כשזה פרלוב מיד רואים. המנהג שלו לחתוך את הפריים לאורך או לרוחב בעזרת הארכיטקטורה של הסביבה, או למצוא לעצמו מסגרות בכל חלון רכבת או אפילו צמד עצים, מזכיר נשכחות. חלקים אחרים נראים קצת יותר כמו וידאו ביתי, גם בשל העובדה שפרלוב נטש את הפילם ששימש אותו בסרטים המוקדמים ועבר לצלם בוידאו. אבל הקריינות הייחודית, מעין שילוב של שירה והקראה מיומן אישי, מספקת את המימד הנוסף. הגיגים. מחשבות. שרעפים. משפטים קצרים, חדים. הרבה נקודות, נקודות למחשבה.

הפרק שני, "יום יום וריטואלים", הוא המוצלח שבאסופה ושווה ברמתו למופת שסיפק "יומן" המקורי. פרלוב מחפש ומוצא את הטקסי ביומיומי, ואת השגרתי בפולחנים שונים. הוא מתחיל בבעולמו הצר, סביב הלונדון מיניסטור בתל-אביב. פרלוב שב ומוכיח כאן איזה דוקומנטריסט ענק הוא, לוכד רגעים מציאותיים שיכולים להיות מבויימים אך ורק על-ידי היקום עצמו, בשל התזמון המושלם וה"משחק" האמין של המצטלמים. בהמשך הפרק מתבצעת התרחבות אל העיר כולה, אותה הוא מתקשה לזהות, ואז התפשטות נוספת אל המדינה בשלמותה. מרצח רבין, דרך בחירות 96 ועד בחירות 99. פרלוב מנפיק אבחנות שפרשנים פוליטיים לא יגיעו אליהן בחיים, כולל תהייה בזמן אמת על ארעיותו האפשרית של המשקע שהותיר רצח רבין בחברה הישראלית. החיבורים שלו רבי עוצמה – מניצחון מטה מפלגת העבודה ב-99 הוא חותך לאירוויזיון. זה אותו דבר, רק בלי הבלונים, לדעתו. משם, במעבר טבעי לגמרי, עבורו, להילולה בהר מירון. מדהים, ומדהים שזה עובד.

הפרק השלישי והמסיים, "בחזרה לברזיל" הוא יומן מסע מאוד אישי ולגמרי אסוציאטיבי, אפילו יחסית לשאר היצירות של הבמאי. פרלוב עומד על השוני בין ברזיל של זכרונו לבין זו שניבטת אליו דרך העדשה ובעיקר מדבר על השינויים החברתיים-תרבותיים שהתחוללו בה, או שמא רק למראית עין. הוא חוזר לתחנות משמעותיות בעברו, אבל כמו ב"יומן" הראשון נמנע מלפתוח את הפצע ולשפוך אור על האניגמה שאפפה את ימי ילדותו והתבגרותו בריו דה ג'נרו, סאו פאולו ובלו הוריזונטה. אם זאת, עבודתו היא התזכורת לכך שדוקומנטריסט גדול רק מתבונן, לא מייצר סנסציות בעצמו. כאשר אחד המצולמים שלו שואל אותו: “אתה מצלם עכשיו?” עונה לו פרלוב: “אני רק מסתכל". כך הוא תופס את מלאכתו.

"דוד פרלוב: יומן מעודכן 1990-1999". בימוי: דוד פרלוב, ישראל 2001, 150 דק'.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית ומופץ בדי.וי.די. בלעדית באוזן.

הטקסט פורסם בגיליון עכבר העיר בתאריך ה-10.6 ובאתר עכבר העיר אונליין.