עלו השבוע: "עץ החיים", "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ועוד שלושה

חמישה סרטים חדשים פוקדים את בתי הקולנוע החל מסוף השבוע הנוכחי. חצי מהם מדוברים ומצופים למדי והחצי השני לוטה באלמוניות בשלב זה. איך אני מחלק חמישה סרטים לשניים? טוב ששאלתם.

המדובר מכולם הוא זוכה "דקל הזהב" הטרי-טרי מפסטיבל קאן, שהסתיים ביום ראשון. זהו "עץ החיים" ("The Tree of Life") של טרנס מאליק, הבמאי הידוע באיטיות המאפיינת את קצב העבודה שלו וגם חלק נכבד מסרטיו. זהו סיפור על אב (בראד פיט), בנו (שון פן, בחלקים מסויימים של הסרט), משמעות החיים ומסתורי היקום – לאורך כחמישים שנה. בערך. קצת קשה לתקצר את הסרט הזה, כמו כל סרט אחר של מאליק. ואת זה אפילו לא ראיתי. אני מקווה שאור או עופר יתנדבו לכתוב עליו בעתיד הקרוב, נדמה שמגיע לו. (עדכון: עופר כנראה קרא את מחשבותיי וכתב ניתוח ראשוני של הסרט בבלוגו)

סרט מדובר ומצופה מן הקצה השני של הסקאלה, או בעצם של כל סקאלה אפשרית, הוא "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ("The Hangover part II"). נדמה לי שאותו אין צריך להציג, אבל עבור מי שפספס את קומדיית השנה של 2009 נספר על מעלליהם של כמה חברים, היוצאים לחגוג את חתונתו של אחד מהם ומתעוררים במקום לא ידוע. אחד מהם נעדר ולא ברור כיצד יספיקו להגיע אל החתונה הממתינה בקצה השני של הסרט. טוד פיליפס שב אל כס הבמאי, כמו גם השחקנים בראדלי קופר, אד הלמס, ג'סטין ברת'ה וזאק גליפיאנאקיס. הפעם סטו (הלמס) הוא זה שמתחתן, בתאילנד, אבל חוץ משינויים מזעריים העניינים משתבשים פחות או יותר כמו ב-וגאס. סקירה מלאה – בהמשך היום.

הסרט החצי-מדובר הוא "שקרים יפים" ("De Vrais Mensonges"), אשר הוקרן בארץ במסגרת פסטיבל הקולנוע הצרפתי לא מזמן. אודרי טוטו שוב מגלמת דמות בשם אמלי, הפעם ספרית רווקה המנסה לעודד את אימה שבורת הלב (נטלי ביי), בעזרת מכתב אהבה שהיה ממוען אליה. במהלך הסרט תאלץ אמלי להחליט האם להמשיך בשקר הקטן שלה ולשלוח עוד מכתבים. הבמאי הוא פייר סלבדורי ("בחורה זהב") והוא אף חתום על התסריט בשיתוף עם בנואה גרפא, שותפו לכתיבת סרטיו הקודמים. כיוון שהסרט כבר הוקרן בארץ, אני בטוח שמישהי או מישהו יכולים לשתף את מחשבותיהם באיזור התגובות.

סרט שאישית לא שמעתי עליו עד השבוע הוא "יער נורווגי" ("Norwegian Wood"), עיבוד קולנועי לרב המכר של הרוקי מורקמי. העלילה מתרחשת בטוקיו של סוף שנות השישים ועוקבת אחר ההתלבטות של הגיבור בין שתי אהבותיו. טראן אן האנג ("ניחוח הפפאיה הירוקה") ביים ואת התפקידים הראשיים מאיישים קנאיצ'י מצויאמה, קיקו מיזוהארה ורינקו קיקוצ'י ("בבל", "הנוכלים בלום").

סרט נוסף עלה לאקרנים כבר בתחילת השבוע, בתאריך הלא שגרתי של יום א' במקום ביום חמישי המסורתי. קוראים לו "העפיפונים של ארמנד" ולמרות שהוא מוצג רק בסינמטק ת"א בהקרנות יומיות הייתי רוצה להתעכב עליו לרגע. קיפצו פנימה.

זהו סרט ישראלי עצמאי, אותו כתב, ביים והפיק משה זאבי, שגם משחק בתפקיד הראשי. עינת דוכובני ורוני הרמן משלימים את הקאסט המתואר כ"פנים חדשות על מסך הקולנוע הישראלי". הייתי רוצה לכתוב תקציר שיתעלה על הרשמי, אבל אני חושש שאין לי סיכוי. אז הנה:
"מפקד טייסת מסוקי קרב במילואים, מיוזמי מכתב הטייסים, נאלץ לעמוד מול עובדות החיים. סא"ל ארמנד (מומו) פוגל ,שמנהל ביום יום, חנות לשווק כלי טיס לחובבים בשם "העפיפונים של ארמנד". נקרא מדי פעם לבצע סיכולים ממוקדים בעזה היישר מחנותו. הסרט מתאר את המסע הרגשי אותו הוא עובר בין היותו אשם בהרג חפים מפשע,ובין היותו קרבן של רדיפת ארגוני שמאל. מומו,שנקלע למלכוד נפשי ומשפטי, חייב עתה לקבל החלטה. בסגנונו הדרמטי הייחודי עוסק זאבי במשוואת הסכסוך עם הפלסטינים מנקודת מבט ישראלית."

מה שבטוח, דעות של מבקרים לא יצטרך היוצר למרוח על הפוסטר. לא כאשר הוא כה מצטיין במחמאות לסרט של עצמו. ציטוטים נבחרים:
"ביקשתי באמצעות שילובם של הומור, עושר ויזואלי ופסקול מעודן, להוביל את הצופות/ים אל תחושה של הזדהות ותקווה שכמעט אבדה להם, נוכח גל המסרים השלילי/פוסט – ציוני בקולנוע המקומי ובתקשורת. סרט ישראלי פוליטי חשוב, ושונה".
וגם:
"זהו סרט חשוב והגון , הבא להציג את הצד הישראלי במשוואת הסכסוך עם הפלסטינים. הצופים יוצאים עם תחושה של הזדהות ותקווה שכמעט אבדה להם לנוכח הנרטיב האנטי ישראלי בקולנוע הישראלי ובתקשורת של השנים האחרונות.
שילוב של פס קול מוזיקלי מעודן ,בעושר חזותי רב, והומור,מעניקים לצופות ולצופים, חוויה קולנועית שלמה."

ועכשיו, אחרי שקראתם את כל זה, אתם פשוט מוכרחים (אני רציני) לצפות בטריילר הרשמי:

זהו. לי אין מילים יותר. זאת ההזדמנות להזכיר את איזור התגובות של הבלוג, שאמנם חוגג היום את העלאת הפוסט המאתיים שלו, אבל ממניין התגובות אני דווקא פחות מרוצה. לתשומת ליבכם.