"בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק", סקירה

בקיץ של 2009 שטף את המסכים הלהיט המפתיע "The Hangover”, או בשמו העברי והמתגלגל על הלשון "בדרך לחתונה עוצרים בוגאס”. הייתי גאה להיות אחד מן המבקרים שהחמיאו והיללו את הקומדיה המופרעת, בזמן שאחרים לא הבינו על מה המהומה. כעת, אפשר לומר בביטחון שאיש לא הכניס לי משהו למשקה, או לכיס, באותו ערב. משום שאת סרט ההמשך בעלילות חבורת החמרמורת, שזכה לשם העברי "בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" ("The Hangover part II"), קשה לי לשבח.
(זהירות! ספויילרים לפרק הקודם מכן ואילך).

גם העלילה מתרחשת שנתיים לאחר המאורעות הבלתי נשכחים שפקדו את הסרט הראשון. בפתיחה אנו למדים כיצד כל אחד מהחבר'ה המשיך את חייו מאז אותו לילה בלאס-וגאס. פיל (בראדלי קופר) העדיף להדחיק, דאג (ג'סטין ברת'ה) עדיין נשוי לבחורה אותה כמעט נטש מתחת לחופה, שלא באשמתו, אלן (זאק גליפיאנאקיס) חי בעבר ומתרפק על הזכרונות ואילו סטו (אד הלמס) עומד להתחתן בעוד כמה ימים. המאושרת אינה החברה הביצ'ית שלו מהסרט הקודם, אלה יפיופה ממוצא תאילנדי בשם לורן (ג'יימי צ'אנג). אבא שלה (נירוט סיריצ'ניה) לא ממש מחבב אותו, אבל עם אחיה הצעיר והגאון, טדי (מייסון לי), הוא דווקא מסתדר ושואב מכך תקווה לעתיד. החתונה עתידה להתקיים בתאילנד וסטו לא מוכן לשמוע על מסיבת רווקים. לא אחרי מה שקרה בזו של דאג. במקום זאת, החברים מארגנים ערב רגוע על החוף, יום לפני ליל הכלולות. אלא שאז הם מתעוררים בבית מלון מעופש במרכז בנגקוק. לסטו יש קעקוע על הפנים, אלן קירח וכל מה שנשאר מאחיה של הכלה הוא אצבע. כן, זה שוב קרה. לאחר שיתאוששו במהירות מכאב הראש האטומי, ייאלצו החברים לצאת לעוד מירוץ של הרכבת חלקי הפאזל אשר ישפוך אור על מעשיהם בליל אמש ויאפשר להם להגיע בזמן לחופה של סטו ולורן.

"בדרך לחתונה עוצרים בבנגקוק" לא סתם נשמע ונראה כמו שחזור נאמן למקור של הסרט הקודם, הוא פשוט כזה ואינו מתבייש בכך. החל ממבנה העלילה, דרך התנהגות הדמויות וכלה בהופעות האורח (מייק טייסון והקומיקאי קן ג'אונג בתפקיד מיסטר צ'או), מדובר בשידור חוזר לכל דבר ועניין. סצינת היקיצה וההבנה את התסבוכת, אתנחתא מוזיקלית של אד הלמס, הטוויסט בסיום ומצגת התמונות המלוות את הקרדיטים – הכל כאן, בשינויים קלים.

נקודת התורפה העיקרית של הסרט, והיא הייתה צריכה להיות ברורה מאליה, היא סוג ההומור בו הוא משתמש. הסיבה של"הנגאובר" הבכור הלך קלף משוגע בקופות, היא גורם ההפתעה. אף אחד לא ציפה להברקה מהבמאי טוד פיליפס, או מהשחקנים האלמונים למחצה (שהפכו מאז לכוכבים). אבל הסרט כבש את הקהל עם הומור האקסטרים המפתיע שלו. ההצלחה קנתה לבמאי יותר תקציב לצילומי אוויר יקרים וסתמיים של תאילנד המדהימה ביופיה, אך עלתה לו בפחות זמן להתעכב על סצינות אינטימיות של אחווה גברית בין החברים. או הדרכה נכונה של השחקנים, שנראים כמעט משועממים לפרקים והיסטריים לחלוטין לעיתים נוספות. בבואם של היוצרים לנסות ולשכפל את השבלונה, סוג ההומור היה חייב להשתנות. הרי מה שהפתיע בסרט המקורי לא יכול לתפוס את הצופים של עוקבו לא מוכנים.

"מה נעשה? נצא להשיב את הסדר על כנו!"

הטקטיקה הראשונה בה נקטו הינה הומור המבוסס על ידע קודם, ההפוך בתכלית מבדיחות מפתיעות. כך שאם לא ראיתם את "וגאס", תפספסו חלק גדול מהדאחקות של "בנגקוק". כאשר הדמויות מזכירות רגעים מהסרט הקודם, ומדובר בחצי מהזמן, התוצאה היא סרט מצחיק למדי. אבל ההתעקשות של היוצרים לנסות ולהכות בתימהון את הקהל שלהם, כפי שעשו בעבר, מוביל לחצי השני מתוך 102 הדקות של הסרט. אפשר לומר עליו הרבה דברים, אבל מצחיק אינו אחד מהם. מזעזע, מחריד, מפחיד וטראומתי דוודא כן, אם למנות כמה דוגמאות. מלבד הברקת בימוי אחת בה אנו חווים את העולם דרך זכרונו המתעורר של אלן, הסרט בכלל לא מנסה לשעשע ולבדר את הצופים שלו. ברצונו לטלטל אותם, לגרום להם להיגעל או לפרוץ בצחוק שכולו מבוכה ממה שמתחולל על המסך. זה לא שמדובר בהתרחשויות שטרם נראו בקולנוע, למרות שקוף סוחר סמים וחובב זקפות אני מתקשה להעלות בזיכרון. הנקודה היא שתחת הבימוי האינטנסיבי וחסר הרסן של פיליפס ובאשמת התסריט, הדומה מדי ברוחו למצב הרוח של הבמאי, הסרט יוצא לגמרי מאיזון ורק מזגזג בין קיצוניות אחת לשניה.

"איזה כישלון מוחץ! תגיד לה שאין חתונה..."

הסיבה לכך נעוצה בהחלפת להקת הכותבים. פיליפס הוכיח בשנה שעברה, עם "אל תלחצי אני בדרך", שללא תסריט טוב להישען עליו, הבימוי המסחרר והקצבי שלו מזכיר לילה של שתייה מופרזת – אתה חושב שאתה נהנה, עד שזה נגמר ומגיעות ההשלכות ואיתן ההבנה. הכותבים של "ההנגאובר" המקורי, ג'ון לוקאס וסקוט מור, היו עסוקים בשני תסריטים חדשים לסרטים שיוצאים השנה. כך שעל התסריט של "עוצרים בבגקוק" חתומים הבמאי, תסריטאי הבית שלו, סקוט ארמסטרונג(“רוד טריפ”, “מועדון החברים”) וקרייג מייזין, שאחראי לזוועות כמו "סופרהירו" או "מת לצעוק 4”. היות והסרט הוא רפליקה מדוייקת של סרט אחר, נדמה שפאשלות רציניות לא היו אמורות לקרות, אבל משהו בכל זאת השתבש קלות. גם אם מדובר בסרט די סבבה בסופו של דבר. ברם, יחד עם סרטו הקודם של פיליפס, "אל תלחצי" שהוזכר לעיל, עולה התהייה לגבי היעד החדש אליו דוהרת הקומדיה האמריקאית. או אם לנסח זאת כשאלה – ממתי קומדיות הפסיקו לרצות להצחיק והתחילו לנסות לזעזע? ומה לעזאזל השלב הבא?

"מה זאת אומרת 'אין חתונה'?! תפתרו את זה בדיוק כמו בסרט הראשון, יא מצחיקולים!"

הטקסט הנ"ל התפרסם באתר עכבר העיר אונליין.