ג'וליאנו מר חמיס נרצח בג'נין (טוויט טוויט)

רק אתמול, מיד לאחר הידיעה על הירצחו של איש הקולנוע והתיאטרון ג'וליאנו מר חמיס בג'נין, הבנתי מה זה טוויטר. אין בכוונתי לנהוג בחוסר כבוד כלפיי המת, אז ראשית אפנה למאמר הסוקר את פועלו המבורך בתחומי האמנות, את פעילותו הפוליטית ממנה אני מסתייג, ואז עוטף הכל בדברי קינה חמים של חברים ועמיתים. מר חמיס ז"ל היה אהוב מאוד על שני הצדדים אותם, הישראלי והפלסטיני, אך גם רכש לעצמו לא מעט אויבים בשני האגפים. הוא היה דמות מרתקת, בן לאם יהודיה ואב ערבי, שירת בצה"ל אך יצא בגלוי נגד הכיבוש ובעד הטרור הפלסטיני, בעודו קורא לשלום ודו-קיום. אני מצרף בהמשך טקסט אשר הכנתי בזריזות עבור עכבר העיר אונליין, על הסתירה המובנית והעירוב הטבעי בין פוליטיקה ואמנות, המשותפת לדעתי להרבה יוצרים ערבים-ישראלים. אחריו, נספח הטוויטר.

כאשר נודע אמש על הירצחו של ג'וליאנו מר, חשבתי על הפעם הקודמת בה שמעתי את שמו בכותרות. באופן סימבולי למדי, הייתה זו ידיעה אשר שילבה בין עולם הקולנוע בו היה בקיא, לבין הפעילות הפוליטית הענפה שלו. הכוונה היא לאירוע אשר התרחש בקניון איילון ברמת-גן, כאשר בסיום הקרנת הסרט "אווטאר" החל מר לצעוק כי מדובר במשל לסכסוך הישראלי-פלסטיני וכי על הערבים ללמוד מבני הנאבי הכחולים כיצד להתמודד עם כובש אכזר. למרות שהיה שחקן קולנוע ותיאטרון מוערך מאז שנות השמונים ועד העת הנוכחית, הצליח היוצר הפלסטיני לראות את הסרט הבידורי ההוא אך ורק דרך עיניים של פעיל פוליטי. למעשה, נדמה כי בשנים האחרונות עלה לכותרות בעיקר בנושאים שכאלה ופחות בעניינים של תרבות, על אף הישגיו בפתיחתו והפעלתו של "תיאטרון החופש" בג'נין, בו מצא אתמול את מותו באופן מזעזע ביותר.

מר היה שחקן ובמאי הראוי להספדים מכובדים. אך כיוצר ערבי-ישראלי, הוא אינו שונה מרבים מחבריו, המערבבים ומטשטשים את הגבולות בין הפוליטיקה לאמנות. השאלה היא, האם יש בכך צורך.

קודם כל, ברור לחלוטין מהיכן זה מגיע ואיזה צורך זה משרת. סיר הלחץ בו חיים כולנו, ערבים ויהודים, ישראלים יותר וישראלים פחות, מהדהד אל תוך שגרת החיים בישראל בכל יום ויום. הפלסטינים, אולי אף יותר מהישראלים (אבל לבטח לא פחות) חשופים להתעסקות התמידית ב"מצב" וחיים אותו ואיתו בכל שעה. טבעי לחלוטין שכאשר העולם סביבך סוגר ולוחץ, הרצון לעשות מעשים בכדי לשפר או לשנות את המציאות גובר על הרבה שיקולים אחרים. ומובן שאם בידך הכוח להגיד את דעתך בקול רם, תעשה זאת ללא משוא פנים, בכל הכוח ובכל החזיתות האפשריות. עם זאת, ייתכן שאפשר גם אחרת.

תחומי אמנות פופולריים כמו הקולנוע, ומעט פחות ממנו גם התיאטרון, הינם כר פורה להבהרת השקפת העולם של היוצר, להעברת ביקורת חברתית נוקבת ולרמיזות אל הפוליטי. האמנות היא הרי מראה לחברה, וכאשר הקהל שלך שבוי בסיפור, הוא סופג גם את הסאבטקסט. ביקורתי וחתרני ככל שיהיה. אך למרות שאמנות עשויה להיות יעילה יותר ואף משמשת כמקצוע עבור חלק מן הדוברים אשר יוזכרו כאן למטה, רבים מהם בוחרים להפוך לפעילים פוליטיים בניסיון להשפיע ולהביע את דעותיהם.

מר ז"ל יכול היה להיות צודק, צדיק ומוכשר מפה ועד להודעה חדשה, אך חוסר ריסון עצמי כמו שהפגין לא פעם יכול לעורר רק תגובות שליליות בצד הנגדי. מוחמד בכרי יכול לדבר על שלום ודו-קיום כמה שרק ירצה, אך כאשר הוא יוצר סרט כמו "ג'נין ג'נין", הטון המאשים שלו (לא משנה כרגע אם ההאשמות נכונות או לא) פשוט מזמין התנגדות ותגובת נגד להתרסות שלו. נדמה שגם הדור החדש הולך בעקבותיהם.

איליה סולימאן יכול להיות אחד הבמאים העולים בשמי הקולנוע העולמי, עם סרטים עטורי שבחים כמו "כרוניקה של היעלמות" או "הזמן שנותר". אבל כאשר הוא משתמש ביצירותיו בדימויים כל-כך פשטניים לגבי הכיבוש, אין לו סיבה לצפות לשום התנהגות אחרת מצד צופיו הישראלים מלבד סלידה או גיחוך. סכנדר קובטי, אשר הביע את מצוקתה של שכונה שלמה בסרט "עג'מי", היה פשוט מוכרח להגיד שאינו מייצג את ישראל, אלא רק את עצמו, כאשר הסרט אותו ביים במשותף עם ירון שני היה מועמד לאוסקר האמריקאי. בכך הוא עורר את זעמו של ציבור שלם, אשר התמרמר על חלוקת כסף ציבורי ליוצר שאינו נאמן למדינה ומשתמש בו כדי ליצור אמנות שתפגע בתדמיתה. האירוע הסלים וכמעט והוביל לחקיקת חוק "הצהרת נאמנות קולנועית למדינה" בכנסת הנוכחית, אך נדחה לבסוף. וכך פעולה קיצונית מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית עורר ריאקציה מן העבר השני וההתנצחויות הפוליטיות המעייפות זכו בעוד טיפת שמן למדורה המאוסה שמסרבת לדעוך.

ממש כמו שהחלום שלי הוא לפגוש פעם ישראלי שלא מתעניין בפוליטיקה, כך הייתי רוצה להכיר יוצר פלסטיני שמעסיקים אותו עוד נושאים מלבד הכיבוש. כזה הוא, למשל, הבמאי תאופיק אבו-ואיל המסתפק בעשיית סרטים וטרם רץ לראשות עיריית אום אל פאחם, מקום הולדתו. אחרי "עטאש" המצויין, (ששמו תורגם ל”צימאון”) שנסב כולו סביב משפחה ערבית המבודדת מן החברה שלה עצמה, יגיע בהמשך השנה גם "תנאטור" (“התפוררות” בעברית), העוסק בזוג המתגורר במזרח ירושלים. מסתבר שיש גם ערבים-ישראלים ששומרים לעצמם את דעתם הפוליטית החתרנית, או לפחות מביעים אותה בעדינות מרומזת ועל בד האקרן בלבד, ללא התבכיינות או האשמות אלא מתוך רצון להצביע על הקיים ולשנות אותו.

לא יהיה זה מסוכן לומר שלולא המעורבות הפוליטית הרבה שלו, מר חמיס היה ממשיך לפעול למען התרבות בג'נין עוד שנים רבות. מאידך, כנראה שכאשר נושא מסוים כואב ובוער בך בעוצמה כה רבה, אין אפשרות לפרוק אותו דרך האמנות בלבד, עם כל הצער שבדבר. חבל שזהו המצב וזו המציאות. יהי ברוך זכרו של ג'וליאנו מר-חמיס. באמנות אין ספק שהוא הבין ועל פוליטיקה אין טעם לדבר עכשיו.

נספח: טוויטר ואני

כאמור, מיד לאחר הידיעה ניגשתי אל אדון גוגל כדי לנסות ולדלות עוד פרטים על האירוע המצער. פיצ'ר חדש במנוע החיפוש הפופולרי מציע תוצאות "בזמן אמת". כלומר טקסטים הנכתבים זה עתה בנושא המבוקש. הצצתי בו, מתוך תקווה להיתקל בחדשות. במקום זאת, נחשפתי למבול של ציוצים וירטואליים מתוך האתר הפופולרי ההוא שמעולם לא הבנתי את עצם קיומו. "למה שמישהו ירצה לשלוח SMS חסר יעד בנוגע לטעמה של ארוחת הבוקר שלו?" די סיכם את דעתי והבנתי בנושא. אבל אתמול, בעודי קורא משפטים של לא יותר מ-140 תווים על הרצח של מר, הבנתי את טוויטר. אחרי הספדים קצרצרים, מיני-התרסות ומיני-מיני תגובות להתרסות – הכל היה ברור יותר. טוויטר הוא המענה לצורך האנושי לשתף באופן מיידי אחרים במחשבות ובתחושות שלך. קצת כמו שמיד בהגיען של כותרות הסיום בסרט קולנוע האור נדלק והפיות נפתחים, מסכמים בחטף בהייה של שעה ומחצה בלי לנסות לעכל או להבין. הבעיה שלי אינה עם טוויטר בעצם, אלא עם היוהרה של המשתמשים שלו לחשוב שכל הגיג שמבזיק במוחם ראוי לתיעוד ולחשיפה. אין סינון יותר ואין איך להתחמק אחר-כך מן המחשבות שלך עצמך. עולם האינטרנט לקח דבר יפה כמו הצורך האנושי לחלוק חוויות ורגשות והפך אותו לעוד אמצעי באסופת האלמנטים של התיעוד הכפייתי של המציאות, בה לוקה הדור הנוכחי. בעצם, אני לוקח בחזרה את המשפט האחרון – הרי אין לי מושג מהם הגילאים הרווחים בקרב מנויי האתר. אז נגיד, בה לוקה היקום ברגע זה. עכשיו יש לי תשובה טובה יותר עבור כל מי שמתפלא מדוע אדם עם יותר מדי דעות שכמותי, לא מחזיק חשבון טוויטר. אלה היו המחשבות והתחושות שלי בנושא, בתקווה שתסלחו לי על היוהרה… (והאורך. יש פה כמות תלת-ספרתית של מילים ועל תווים בכלל אין מה לדבר). שיהיה המשך שבוע של בשורות וחדשות טובות.