"רסיסים", סקירה

אם קיים שוט מכונן אחד בקולנוע הדוקומנטרי הישראלי, מדובר בצילום החוזר פעמים רבות ב"יומן" של דוד פרלוב – צילום בו המצלמה מתבוננת מחלון ביתו של הבמאי לעבר הרחוב, לעבר העולם החיצוני.

סרטו של יונתן חיימוביץ' "רסיסים", אשר זכה במענק פיתוח מפרס דוד פרלוב ומוצג בימים אלו בסינמטקים השונים (ב-30.3 הוא בסינמטק ירושלים), נפתח בשוט המתכתב עם אותו דימוי מכונן. במקרה זה, המצלמה ניצבת מבחוץ ומתמקדת בבית.

הבמאי חוזר בסרט אל הבית בו התגורר בשנות חייו הראשונות, בו לא ביקר מאז מות הוריו. בעזרת מפגשים עם שכנים יוצאי רוסיה, רובם חבריו של סבו וסבתו, הוא נזכר ברסיסים מילדותו. על פניו, עלילה זו אינה שונה בהרבה מסרטים דוקומנטרים אישיים רבים. אלא שחיימוביץ' משלב את המסע האישי עם שפה קולנועית עשירה ומאופקת.

בחזרה לשוט הפתיחה: לא מדובר רק בצילום של בניין, אלא בצילום מבעד לגשם, בו המים מכסים לגמרי את עדשת המצלמה. מים אלו יוצרים תמונה מטושטשת ולא ברורה. הבית הכל כך קרוב נותר בלתי מפוענח בצורה מלאה ובעיקר בלתי מושג. בטרם הוא פונה לתיעוד הדיירים שיהוו את לב הסרט, משלב הבמאי עוד צילום התלוי במזג-האוויר: צילום של ירושלים בשלג.

דימוי זה יוצר קשר למזג אוויר חורפי הנדיר בירושלים, אך נפוץ ברוסיה. כשם שמדובר בסרט על היזכרותו של הבמאי בילדותו האבודה, מדובר בסרט על מהגרים ברוסיה אשר חווים קשר לארץ אותה נטשו, כמו גם קשר לארץ בה הם חיים עכשיו.

כמו זכרון המתים במשפחתו, הקשר עם ישראל כמולדת מאמצת אינו נוכח ברוב הסרט, אך כאשר הוא מגיח באמצעות יום הזיכרון לחללי צה"ל, התוצאה פואטית ומרגשת כאחד. אותו דבר נכון גם לגבי הפעמים הספורות בהן הדמויות נזכרות בעברן, טרם העלייה לארץ.

הסרט ספוג בכאב בין כה וכה. כמעט כל אחת מן הדמויות המתוארת בו חוותה אובדן מסוג זה או אחר. הדבר בא לידי ביטוי באופן בולט בדברי הפתיחה של הבמאי, אשר מדברים על מות הוריו בגיל צעיר. אולם, יש בסרט גם הרבה אופטימות ואהבת חיים, הנובעות בעיקר מתיאור עשיר של פעולות שגרה.

כמו כן, הנוכחות החזקה של התרבות הרוסית והישראלית בסרט באמצעות קטעי מוזיקה ושירה תורמת לייצוג עולם העשיר בחיי רוח. השירה נוכחת בסרט באמצעות פרופסור לספרות רוסית ומתרגמת מעברית לרוסית בקרב הדמויות המתוארת.

אולם, כמו בסרטיו של דוד פרלוב, השירה נוכחת בסרט גם בעזרת הצילום. חיימוביץ', שגם צילם את הסרט, יוצר תחושה של פריים מושקע ומחושב כמעט בכל העמדת מצלמה. לא עניין של מה בכך בקולנוע דוקומנטרי המתרחש בדירות קטנות ואינו מספר סיפור הנראה במבט ראשון יוצא דופן. חשיבה קולנועית זו לא רק יוצרת רגעים קטנים ויפים, אלא בונה לקראת מהלך רגשי גדול, אשר יגיע לשיא בסיום הסרט, בו קיים ניסיון לבנות את העולם האבוד מחדש בעזרת התמונות.

בסופו של דבר, זהו סרט היוצא מתוך צורך אישי אך נוגע במהותו במשהו הכללי: הצורך בתיעוד ובאמנות על מנת לחיות מחדש רגעים ואנשים אשר לא ישובו.