"התוודעות" של אישטבן סאבו – סקירה

החודש נערכת בסינמטקים הגדולים (ירושלים, תל אביב וחיפה) רטרוספקטיבה מקיפה יחסית (אם כי לא מלאה) לאישטבן סאבו, כנראה הבמאי ההונגרי הכי מצליח בעולם ולבטח הכי נגיש מבין קולנועני הארץ הזו אשר זכו לתהילה בינלואמית. הירושלמים אף יזכו לפגוש בו במסגרת סדנה שיעביר בבוקר יום שלישי (15.3) בסינמטק י-ם.

את הקריירה של סאבו (לא לבלבל עם במאי יפני הקרוי גם הוא "סאבו" בלי שם פרטי) ניתן לחלק לשלוש תקופות עיקריות. בתקופה המאוחרת יצר בעיקר באנגלית וזכה לקהל הגדול ביותר. "הטרילוגיה האפית" מכילה שלושה סרטים אירופאים עתירי תקציב המהווים משלים מרשימים, אם כי לעיתים ברורים מדי, להליכה של אירופה בעקבות אידאולוגיה פאשיסטית. סרטים אלו זכו הערכה ביקורתית גדולה במיוחד וקיבעו את מעמדו של סאבו כאחד מבחירי הבמאים באירופה. אלו גם סרטים שהפילם והמסך הגדול עושה עימם חסד רב וחושף את הפאר הרב שלהם בצורה המרשימה ביותר.

אך אותי מעניינת במיוחד דווקא התקופה השלישית, בו יצר סאבו סרטים בעלי אופי צנוע בהרבה, במולדתו. בסרטים אלו נחשף כשרונו של סאבו לא רק בהעמדה של סצנות עמוסות משתתפים, יצירת משלים פוליטיים ותיאור התמודדות האדם עם הצדדים האפלים בנפשו, אלא גם בתיאור של רגעים אנושיים קטנים ומקסימים. מבין סרטים אלו, התוודעות (Bizalom) הקרוי גם אמון (Confidence) הוא עבורי רגע שיא בקולנוע של סאבו, סרט המגדים כיצד ניתן באצמעים ויזאוליים פשוטים לכאורה להעביר סיפור קורע לב.

העלילה פשוטה מאוד, אך מיקומה במהלך מלחמת העולם השנייה חושף את העובדה כי סאבו תמיד התעניין בנושאים פולטיים גדולים. גיבורת הסרט היא אישה, אשר כמעט ואינה מודעת לכך שבעלה הוא לוחם במחתרת אנטי-נאצית. יום בהיר אחד מודיע לה חבר מחתרת אחר כי בעלה וגם היא מצויים בסכנה, ולמען ביטחונה אסור לה לחזור לביתה או לפגוש את בעלה בזמן הקרוב.

המחתרת אירגנה לה מקום מסתור: עליה לשכור חדר יחד עם גבר זר, לוחם מחתרת אף הוא. על השניים להעמיד פנים שהם זוג נשוי, כאשר עיניה הבוחנות של בעלת הבית תמיד עליהם. הקשר בין השניים רווי במתח טבעי בהתחלה והופך לאינטימי יותר ככל שהעלילה מתקדמת. אולם, עדיין מדובר באישה נשואה ובעלה אף מראה סימני חיים לא פעם במהלך הסרט.

הסצנות בחדר החשוך יחסית בו שוהים הגיבורים הם מופת של יצירת דרמה באמצעים דלים. אך הסצנות המתרחשות ברחוב, אשר גם בהן הגיבורה נאלצת להתמיד בהעמדת הפנים, מוסיפות מימד כאוב לאווירה זו. דומה כי לרבים בעולם לא איכפת מן המלחמה ומן ההקרבה אשר היא דורשת מאחרים, גם בעיר המצויה לכאורה מחוץ למעגל הקרבות.

סיום הסרט מוציא אותו מתחום הדרמה הקאמרית לעבר הקולנוע האפי שסאבו יתחיל לייצר מיד אחריו. הוא גם רגע פואטי ומרגש במיוחד, אשר אינו מרפה מן הקהל לאחר סיום חווית הצפייה. לא במקרה, הסרט היה מועמד לאוסקר האמריקאי בקטגוריית הסרט הזר.

אך זוהי אינה המועמדות הראשונה של סאבו לפרס היקורתי. בראשית שנות הששים, הוא ייצר מספר סרטים קצרים מקסימים למדי. המוצלח שבהם, קונצרט (Koncert), זכה למועמדות מטעם האקדמיה. מדובר ב-15 דקות אשר נראות קלילות ומשעשעות רוב הזמן, אך הסיום מעניק להם משמעות מפתיעה ומלבבת. חבל שסרט זה, כמו סרטיו הקצרים האחרים של סאבו, נעדרים מן הרטרוספקטיבה, שכן יש בהם על מנת לחשוף פן אחר בעבודתו של יוצר מוכשר זה.