"מבול", סקירה

סיפור קצר על מאחורי הקלעים של עולם ביקורות הקולנוע, כהקדמה לסקירה שלי על סרטם של גיא נתיב ונעה ברמן-הרצברג – "מבול". אז נתבקשתי לכתוב ביקורת על הסרט לאתר עכבר העיר. כתבתי. ואז עכבר העיר בגרסתו המודפסת ביקשו להשתמש בביקורת הזו. השוני המהותי בין בין העיתונות המודפסת והאינטרנטית הוא המקום המוגבל של הדפוס לעומת כמות המילים האינסופית שאפשר (בתיאוריה) לשפוך על סרט כלשהו במרחב הוירטואלי. וכך נולדו להן שתי גרסאות  – זו שכתבתי מראש וזו אשר נגזרה מתוכה והייתה למקוצרת שמופיעה במודפס. אלא שאז גיליתי שגם באתר עכבר העיר, מפורסמת הורסיה הערוכה. במקרים כאלה אני שמח שיש לי בלוג, בו אני יכול להעלות את כל השטויות שלי ובגרסאות החביבות עליי. אז מי שרוצה לקרוא כמה שפחות מילים, מוזמן לעכברים, האונליין והמודפס. מי שרוצה את דעתי המלאה יותר, ימצא אותה כאן למטה. בשני המקרים מדובר באחלה של סרט.

נניח שיצרתם סרט קצר. איפה ניתן להקרין אותו לקהל הרחב, מלבד ביוטיוב או בהקרנות חד-פעמיות בפסטיבלים למיניהם? זאת אומרת, מה בעצם אפשר לעשות עם סרטים קצרים? עד שיהיו בתי קולנוע או סינמטקים עם הקרנות ייעודיות לסרטים קצרים, או שהללו ישובצו תדיר לפני סרטים ארוכים – יהוו אותם הקצרים בעיקר בסיס אפשרי לסרט ארוך וכרטיס ביקור לקולנוענים בתחילת דרכם. קחו לדוגמה את גיא נתיב. בשנת 2002 ביקר בפסטיבל ברלין עם סרט קצר בשם "מבול", המספר על יוני, נער לפני עלייתו לתורה ועל אחיו המבוגר והבעייתי, תומר. כמעט עשור לאחר מכן, חזרו נתיב והתסריטאית נעה ברמן-הרצברג אל אותו פסטיבל ברלינאי, שם זכו הפעם בציון לשבח על סרטם החדש. גם הוא מתקרא "מבול" ומכיל קו עלילה דומה לגרסה הקצרה שלו.

אצל נתיב מדובר כבר במסורת. סרט קצר אחר שלו, הפעם במשותף עם ארז תדמור, היווה לאחר מספר שנים את הבסיס המנחה לניסוי הקולנועי המעניין "זרים", מלפני מספר שנים. בחזרה אל "מבול", גם בארץ זכה סרטם של נתיב את ברמן-הרצברג להצלחה פסטיבלית, כאשר קטף את פרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל חיפה האחרון, שם גבר על מתחרים קשוחים בדמות "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש", בין היתר. כעת, יוצא הסרט סוף סוף גם אל בתי הקולנוע, כדי שקהל צופים רב יותר יהנה מן הדרמה המשפחתית הרגישה והמרגשת הזו.

מיכאל מושונוב ורונית אלקבץ

"רגע אחד" אתם חושבים, “דרמה משפחתית ישראלית? על משפחה לא מתפקדת שנתקע לה האוטו? לא שוב, לא תודה". במקרה של "מבול", נקודת המוצא העלילתית אולי נשמעת פחות מפתה, אך צמד היוצרים שלו מצליחים להעניק לו ייחוד אשר יבדיל אותו משאר חבריו לז'אנר הישראלי החדש אך-כבר-שחוק.

הסיפור מתמקד במשפחת רושקו, כאשר גיבור הסרט הוא הבן הצעיר, יוני (יואב רוטמן). מדובר בנער מחונן אשר סוחר בשיעורי בית בהפסקות, כאשר הוא לא עסוק במנוסה מן הבריונים המציקים לו בשל התפחותו הגופנית האיטית יחסית לשכבת גילו. הסרט נפתח עם חזרתו של האח הבכור, תומר (מיכאל מושונוב, זוכה פרס אופיר על הופעתו), אל חיק המשפחה אחרי שנים של שהיה במוסד מיוחד המטפל באוטיסטים שכמותו. ההורים, מירי (רונית אלקבץ) וגידי (צחי גראד), נמצאים רגע לפני חגיגות בר המצווה של יוני, אך נאלצים להפנות את תשומת ליבם אל בנם בעל הצרכים המיוחדים. דווקא בשעה קשה זו של המשפחה, צריכים כולם להתעלות מעל הצרות האישיות שלהם ולהתכונן לחגיגה המתוכננת, בה יקריא יוני את פרשת נוח, עד שיגיע המבול שישטוף ויטהר הכל.

מיכאל מושונוב וצחי גראד

הסרט מתרכז בסיפור התבגרותו של יוני, החל ביחסיו המתפוררים עם הוריו והמתהדקים עם אחיו, דרך נסיונותיו לחזק את גופו הקטן בעזרת תוספי תזונה ואימוני כושר וכלה באהבתו הראשונה (אותה מגלמת ליר כץ). עם זאת, המשותף לכל ארבעת הדמויות הראשיות, הוא שכולן שמחביאות משהו בפנים – גידי שלא גילה לבנו שרשיון הטייס שלו נשלל ומבקש מחבר לטוס מעל הילדים החוזרים מבית הספר כאילו היה זה הוא, מירי הבוגדת בבעלה בתדירות וברמת סיכון הולכות וגוברות, יוני ש"מסתיר" מהעולם את חולשתו הפיזית בהצלחה של בחורה המחביאה הריון מתקדם וכמובן תומר האוטיסט, כולו חי בעולם פנימי משלו. לדמויות ישנם סודות המודחקים וצפונים עמוק יותר בתוכן, כמו למשל מחלת נפש עליה התגברה מירי בעבר, אבל המשפיעה עליה בהווה. במהלך הסרט יחפרו היוצרים עוד ועוד אל תוך הדמויות שלהם. למעשה הסרט כולו מתרכז בפנימיות ומופנמות וההתנגשות שלהן עם החוץ, עם העולם. כמו יוני החכם ואפילו הבוגר מבני כיתתו האחרים, אך שאינו מרגיש מספיק גדול פיזית כדי להגן על עצמו מפני הצקות.

אל התימה הזו מתחבר היטב סגנון הצילום של הסרט. בכלל, הצילום הינו המרכיב האמנותי הבולט והמרשים ביותר ב”מבול”. הצלם הצרפתי, פיליפ לבאלט שמו, מרבה להשתמש בקלוז-אפים ופריימים סגורים ונע בחלל עם מצלמת הכתף שהפכה פופולרית בשנים האחרונות, שכן המראה שהיא מעניקה תורם לתחושת ריאליסטיות ודחיסות. יחד עם צילומי התקריב הרבים, נוצרות אינטימיות והזדהות עם הדמויות באופן אינסטינקטיבי ממש. הצופה המיומן עשוי להתנגד לטריק הזה ולהישלף החוצה מן הסרט בשל כך. הרי אין דבר מרגיז יותר מאשר לשבור את אשליית הקסם הקולנועי ולחוש שרימו אותך, שמאלצים אותך להרגיש. לכן, עצתי היא לזרום עם המבול, משום שהחוויה הרגשית שווה את המאמץ.

מיכאל מושונוב וידיד