אמיתי או מזויף? חלק ג' ("Exit Through the Gift Shop")

השהיתי מעט פרסום החלק השלישי והאחרון בסדרת הכתבות על סרטים דוקומנטריים בולטים משנת 2010, שאמינותם שנויה במחלוקת. החלק הראשון עסק ב"קאטפיש" שנראה מזויף אבל טוען לאמינות (ואשר מביא הנה כמויות מרשימות של אנשים בשבועות האחרונים. אולי מגיעה לו עוד סקירה). הנדבך השני בחן את "אני עוד כאן", אשר חשף בעצמו את התרמית שבבסיסו. כעת מגיע תורו של הפרק השלישי.

ההשהייה שלו אירעה קצת מפני שאני לא אוהב שדברים מסתיימים ומעדיפים למתוח אותם, הרבה משום שאף פעם אין לי זמן לכתוב על סרטים שממש אהבתי (אלא אם נותנים לי דדליין) ובעיקר כי הייתי סקרן לגביי סיכוייו של "Exit Through The Gift Shop" באוסקר. אבל כעת, אחרי שהאוסקר ההוא נשלם וחילק את הפרס לפייבוריט בקטגוריה התיעודית ("המעגל הפנימי", אשר עוסק בנושא חם אקטואלית כמו המשבר הכלכלי בארה"ב), אפשר לכתוב בביטחה על סרטו של אמן הרחוב והמועמד לאוסקר – בנקסי. סרט שיש לי בעיקר דברים טובים להגיד עליו ואשר אכתיר בהיסוס כאחד הסרטים התיעודיים המדהימים שראיתי בחיי. בליגה של וורנר הרצוג, ארול מוריס ומקרים מיוחדים כמו "דמעות של גמל", לדעתי. אם כי ישנן שתי הסתייגויות – מי שמכיר וקורא אותי יודע שאני לא אוהב ולכן גם לא רואה הרבה סרטים דוקומנטריים, אז ייתכן ופספסתי טונות של יצירות מופת. שנית, קצת קשה להאמין שהסרט הזה הוא דוקו אותנטי. שרצף האירועים הנראה בו יצר את הדמות החד-פעמית והבלתי נתפסת שעומדת במרכזו. ולא, זה לא בנקסי. זה היה אמור להיות הוא, אבל משהו השתבש. לטובה.

נתחיל בכך שנקרא לסרט "היציאה דרך חנות המתנות", כי שם עברי רשמי אין לו עדיין, אז מותר לתרגמו כראוי. בקיצור אכנה אותו "היציאה". והאמת שמדובר בחתיכת יציאה. אמן הגרפיטי המפורסם בעולם, המכנה עצמו בנקסי ושומר על זהותו האמיתית בקנאות, פותח את הדוקו הזה בהסברים על התהליך המוזר שעבר הסרט. הכל התחיל כאשר בעל חנות בגדי יד שנייה בשם תיירי גואטה, פיתח אובססיה משונה לצילום. הוא החל לתעד את חייו באופן כפייתי ואינסופי, ללא שום רצון לערוך את החומרים. מכריו כבר התרגלו לנוכחותה של המצלמה הדבוקה לידו של תיירי. אחד מהם הוא בן דודו, הידוע בכינויו "Space Invader" בשל התחביב שלו להדביק תמונות קטנות של יצורים ממשחק המחשב המיתולוגי ברחובות. דרכו, התוודע תיירי אל חייהם של אמני רחוב כמו שפרד פיירי, מן המפורסמים בעולם. המערכה הראשונה של הסרט מציגה תיעוד מדהים של רבים וטובים מהם בפעולה.

תיירי הפך אובססיבי גם לגביי התיעוד הספציפי הזה, אבל היה אמן אחד שלא הצליח להשיג – בנקסי, הבריטי המסתורי. הוא לא ויתר, מצא את הארטיסט החמקמק ואף הצליח לזכות באמונו ולהפוך לידידו. זהו הרגע בו היוצרות מתהפכות והסרט של תיירי על אמני רחוב בכלל ובנקסי בפרט, מקבל תפנית של 180 מעלות. בנקסי מסובב את המצלמה אל האוחז בה ומנסה להבין את נפשו התזזיתית והכפייתית של גואטה. בעצתו של בנקסי, אשר מפציר בכל מי שהכיר לנסות וליצור אמנות, מתחיל תיירי את דרכו בעולם אמנות הרחוב. תוך זמן קצר, הוא הופך לסנסציה אמריקאית תחת שם הבמה "Mr. Brainwash". בנקסי יצר מפלצת והגולם קם על יוצרו, באחד הסופים המפתיעים שיצא לי לחזות בהם בסרט כלשהו, תיעודי או עלילתי.

ככה בנקסי מצטלם. לצידו, מסיכת הקוף שהוא עוטה בציבור.

זהו הרגע המתאים לשאול את השאלה אשר לשמה התכנסנו כאן – האם הסרט אמיתי או מזויף? אם שואלים את בנקסי, התשובה היא אמיתי במאה אחוז. ואם זה המצב יש לי לפחות שתי שאלות נוספות:

1. מי צילם את בנקסי משחית חדרי מוזיאון, אם תיירי לא פגש אותו עדיין בשלב זה של הסרט? בכלל, מי צילם את בנקסי לפני בואו של גואטה, אם הוא כזה סודי והצוות שלו נגד תיעוד מכל סוג?

2. בתקרית דיסנילנד – תיירי טוען שהוא מחק מהר את כל החומר מן המצלמה כדי להוכיח לחוקריו שאין להם ראיות נגדו. אז איך לעזאזל ראינו הכל בסרט? הרי אין מצב שיתנו להם לשחזר את זה.

ברם, הסיבה העיקרית לפקפק באמינותו של הסרט היא תיירי גואטה. מדובר באדם כל-כך מופרך, הזוי, בלתי נתפס ובלתי אמין, עד כדי כך שהקיום שלו יכול להיות אפשרי, בעצם, רק במציאות. במילים אחרות, הוא חייב להיות אמיתי. וזקוק בדחיפות לעזרה נפשית.

המסע שהוא עובר בסרט הזה הוא מסע קלאסי של גיבור קולנועי. יחד איתו, גם הצופים עשויים לשנות את היחס אליו. מהצרפתי המצחיק שלא מפסיק לצלם בתחילת הסרט, אותו חיבבתי, מצאתי את עצמי שונא את האידיוט הנצלן והאמן המחורבן שניצב בסופו. למרות ששניהם אותו אדם. מבריק. האובססיה שלו לתעד את חייו ללא הסברים בתחילת הסרט מקנים לו חיבה. הנאמנות המשולבת ברצון נואש להיות אחד מהחבר'ה הופכים אותו לפגיע ובר הזדהות לאורך רוב הדרך. והמערכה השלישית, שחושפת מה נהיה ממנו, הופכת את הקערה על פיה ולי באופן אישי היא גרמה לרצות לטוס לארה"ב ולהקיא על העבודה שלו, "אמנות רחוב" עאלק, המוצגות בתערוכות מלאות סלבריטאים והנמכרת במחירים מופקעים.

אלא אם הבנתי לא נכון, וזה קורה לי הרבה עם אמנות, מיסטר בריינווש מבקר את אמנות הפופ הרפיטטבית וחסרת ההשראה על-ידי יצירת כמויות מסחריות של אמנות פופ רפיטטיבית וחסרת השראה. הוא יוצא נגד ההתמסחרות של האמנות על-ידי עשיית המון כסף מזבל שהוא חתום עליו. יש סיכוי שזהו מהלך מחוכם, אבל אותי זה די הגעיל.

והנה תיירי גואטה. נראה חביב ובלתי מזיק, הלא כן?

הגאון האמיתי הוא בנקסי. פעמיים – גם באמנות הרחוב שלו וגם בסרט הנ"ל. באופן החכם והחלקלק שבו הוא הופך את האיש מאחורי המצלמה בחלק הראשון לגיבור של החלק השני, בנקסי בעצם אומר לצופיו – זה היה גיבור הסרט מהתחלה. פשוט לא שמתם לב לכך בגלל הדרך שבה אתם תופסים קולנוע, או כל אמנות אחרת לצורך העניין, כאשר שם גדול חתום עליה.

הסרט עצמו מזכיר אמנות רחוב אוריגינלית יותר – פינות של אסתטיקה זרועות בין רחובות של אגביות ושגרתיות. כלומר, יש ב"היציאה" הרבה עשייה קולנועית תיעודית רגילה – ראשים מדברים, קריינות שמנסה להוסיף דרמה (בקולו של השחקן ריס איפנס), צלמים שעוקבים אחרי מושאיהם ברחובות בשעת פעולה וכדומה. אבל מה שהופך אותו לייחודי הם רגעים יפהפיים של קולנוע המשולבים בו. חלקם נראים כמעט לא מכוונים, כמו פוקסים שנתפסו בעדשת המצלמה. כמו מיכל צבע שנשפך לתיירי בבגאז' של רכבו. הצבע, למקרה שתהיתם, הוא כמובן ורוד מזעזע והסיטואציה היא קומית-טרגית להפליא.

"היציאה" הוא סרט שלא מפסיק להפתיע ופשוט סרט חובה לכל אמן או אמן-בשאיפה. הוא מייצר חשק כמעט בלתי נשלט לקום ולעשות אמנות, רצוי פרובוקטיבית ואולי אף בלתי חוקית. בדרך הוא מצליח להגניב אמירות חריפות וביקורתיות על כל הנושאים בהם הוא מתעסק – על אמנות בכלל ואמנות האשליות בפרט ובעיקר על התרבות של היום, שבה הייפ ושיווק חשובים מהתוכן. ההוכחה היא הסרט עצמו – אף אחד לא היה רואה סרט (מופתי ככל שיהיה) על איזה מטורלל צרפתי, לולא חותמת המגניבות של בנקסי ממעל. האיש פשוט גאון, איפה מצטרפים למועדון המעריצים שלו? אוי שיט, נפלתי גם אני בפח…