עלו השבוע: "סאנקטום" ועוד שלושה

הסיבה בגינה בחרתי ב"סאנקטום" ("Sanctum") לכותרת הפוסט, היא מכיוון שהייתי אתמול בקולנוע לב אשר בדיזנגוף סנטר ונשטף לי המוח – כל מתחם הקופות (וחלקים נרחבים מעבר לו) כוסו בכרזות הסרט. אלה עם התמונה הלא ברורה שבא צוללן מכוון פנס אל תוך מערה תת-ימית עגולה למראה. או משהו כזה. לא אתפלא אם רבבות האנשים ששהו בתור, התבלבלו והזמינו כרטיס לסרט הזה באופן תת-מודע. לו אני הייתי במקומם, הייתי מתבייש ללכת לסרט אחר. פאדיחות, כשהעיגול הזה מסתכל עליי. מה שכמובן הרגיז אותי עוד יותר, היא השימוש בשמו של ג'יימס קמרון בפוסטר, בצירוף המילה שהפכה למשיח של בתי הקולנוע בישראל – אווטאר. נכון, קמרון הפיק את מותחן האסונות הזה, בו קבוצה של חוקרי מערות נלכדת במנהרה תת-ימית ופוצחת במסע הישרדות. אבל ג'יימס קמרון, חובב צלילה ידוע ומושבע, יפיק כל דבר שמתרחש מתחת למים. נסו לשלוח לו צילומים של רחצה שגרתית של הבן שלכם, והוא כבר יעשה מזה אירוע קולנועי תלת-מימדי. את הסרט ביים אליסטר גריירסון אבל האופציה לשלב את השם "ג'יימס קמרון" לצד "3D" דחקה אותו מן הפוסטר. אני לא מאשים בכך את המפיצים הישראלים כמובן, שכן הסרט מוצג ברוב העולם בתור "James Cameron's Sanctum".

עוד סרטים, פחות תלת-מימדיים ולא בהפקת ג'יימס קמרון שעולים השבוע, כוללים קומדיה רומנטית, דרמת אינדי ומותחן פוסט-אפוקליפטי. הראשון הוא הסרט השנתי בכיכובו של אדם סנדלר, "לזרום עם זה" ("Just go with it"). אתם באמת רוצים לשמוע על העלילה הלא-סבירה, או שמספיק שאגיד שג'ניפר אניסטון מגלמת את העוזרת של סנדלר (בתפקיד מנתח פלסטי הפעם), ממנה הוא מבקש להתחזות לאשתו לשעבר, כדי להשיג את נערת חלומותיו? הקאסט המפתיע כולל גם את ניקול קידמן מחד, ודוגמנית בגדי הים ברוקלין דקר מאידך. דניס דוגן, במאי הבית של סנדלר, מופקד גם הפעם על הבימוי.

דרמת האינדי שלעיל היא "ברוכה הבאה לריילי" ("Welcome to the Rileys"), בכיכובם של ג'יימס גנדולפיני כאיש עסקים במשבר, מליסה ליאו בתור אשתו האגרופובית וקריסטן סטיוארט, בתפקיד חשפנית צעירה ואבודה, אותה מבקש גיבור הסרט להציל מחייה ההרסניים. את דעתי המלאה עליו תוכלו למצוא בעכבר העיר אונליין ואני מתלבט אם להעלותה גם לכאן. אחרי הכל, לא אהבתי שום דבר בסרטו של ג'ייק סקוט.

אחרון חביב הוא "הדרך" ("The Road"), שלא האמנתי שיזכה להפצה מסחרית במדינתנו אי פעם. זה לא שאין לו נתונים להצלחה, להיפך. הבמאי הוא ג'ון הילקוט (Hillcoat, לא "ה-תרמיל") שברזומה שלו תמצאו את "ההצעה" (המערבון המשובח עם גאי פירס, לא הקומדיה הרומנטית עם סנדרה בולוק). הסרט מבוסס על ספרו זוכה הפוליצר של קורמק מקארתי, המוכר לכולנו גם מ"לא ארץ לזקנים" שהפך בקולנוע ל"ארץ קשוחה" של האחים כהן. והקאסט המצומצם והמרשים כולל את ויגו מורטנסן בתפקיד הראשי ואת שרליז ת'רון ורוברט דובאל כגיבוי. למרות הכל, הסרט יצא בדי.וי.די מזמן, היה אמור מופץ בקולנועים, נדחה, נגנז ומה לא. אם מישהו צפה במהלך השנה החולפת בעיבוד המסקרן, המפגיש אב ובנו עם הדרך האין-סופית בעולם חרב – חוו דעתכם. אני דילגתי על הסרט, כי (תחזיקו חזק) לא אהבתי את הספר. סיבה טיפשית, אולי עוד אתעשת בעתיד. עד אז, ספרו מה חשבתם על הסרטים הנ"ל.