"סשן", סקירה

בחיי שאני לא נהנה לקטול סרטים. ובאמת שאני מנסה להתמקד בנקודות החיוביות של כל סרט וסרט ורק אז נטפל לפגמים. אבל ישנם סרטים שגם האופטימיסטים בעלי הטעם הרחב ביותר יתקשו לשבח. אפילו חלקים או אספקטים מסויימים באותם סרטים. "סשן" הוא מסוג הסרטים שאין לי באמת משהו טוב להגיד עליו, כאלה שהבטחתי לא לכתוב עליהם בבלוג כדי לא להכפיש לחינם. אם אתם רוצים לראות סרט טוב על בחורה שמאבדת אחיזה במציאות, נסו את "ברבור שחור" (מצחיק ששניהם עלו לאקרנים באותו סוף שבוע).

למרות הכל החלטתי להעלות את הטקסט שלי עליו לבלוג. מקווה שלא אתחרט. זאת משום שבמסגרת העבודה שלי דווקא יוצא לי לכתוב לא מעט על סרטים רעים שראיתי. ומכיוון שמדובר בהופעתה הראשונה של בר רפאלי על מסך הכסף, בעכבר העיר אונליין ביקשו את דעתי. כך מצאתי את עצמי בקולנוע של מודיעין בליל חמישי, משום שהסרט הנ"ל היה כנראה לא ראוי לאולמות הירושלמיים, ומיד אחר-כך כתבתי ביקורת בזק לא אוהדת במיוחד. הנה מה שיצא.

הבמאי חיים בוזגלו חווה את אחת התקופות הפוריות בקריירה שלו, אם לא את הפוריה מכולן. ב-2008 הוא ביים את הסרט "דלת מול דלת". ב-2009 את הסרט "כבוד" ואת המיני סדרה "לחיות מחדש" שאף נערכה מחדש לסרט קולנוע. ב-2010 היה לו את "סרק סרק" וכבר בתחילת השנה הנוכחית מגיע "סשן", דרמת מתח פסיכולוגית שביים בארה"ב. אבל אתם ממש לא מתעניינים ברזומה של בוזגלו – אתם כאן בזכות בר רפאלי ובכורתה הקולנועית. אז קודם כל, אני איתכם. ושנית, חשוב לדעת מראש שרפאלי אינה השחקנית הראשית ב"סשן".

למרבה האכזבה, הדמות הראשית היא דווקא פסיכיאטר מזדקן בשם ד"ר ג'ייקוב טלמן (סטיבן באואר). גיבורנו מואס בשגרתו הכוללת סקס עם המזכירה שלו, טיפול באנשים מעורערים בנפשם בקליניקה היפהפיה שלו וארוחות צהריים קבועות בסושי-בר החביב עליו. בדיוק אז הוא מבחין בעדן (בר רפאלי), המלצרית החדשה במסעדה הרגילה שלו. הקשר ביניהם מתחיל עם טיפול חינם אך מסלים במהרה לכדי אובססיה חמורה שחורגת מדאגה של פסיכיאטר למטופלת שלו.

חברי הקאסט הנותרים מורכבים משחקנים אמריקאיים כמו טום באואר בתפקיד הפסיכיאטר של הפסיכיאטר, שחקנים ישראליים בדמות לירון לבו המגלם את אהובה של עדן, ושלל פרצופים המוכרים לקהל הישראלי ואשר מעט נשכחו מאז היגרו לנסות את מזלם בהוליווד. כמו למשל עדי עזרוני כאחת המטופלות או שירלי ברנר בתור מלצרית נוספת בסושי-בר (השתיים אף חתומות כמפיקות). גם ריימונד אמסלם מגיחה לכמה רגעים, בסרט שכולו דובר אנגלית, בעיקר במבטא ישראלי בדרגות כבדות שונות. הערבוביה בליהוק נדמית כהחלטה תמוהה למדי, אך כאשר בוחנים בחירות נוספות של הבמאי הכל מתגמד.

המכעיסה מכולן, נוגעת לצילום. מישהו כנראה סיפר לבוזגלו שמצלמת כתף רועדת היא הטרנד הלוהט של עולם הקולנוע. אז גם בוזגלו רצה צילום כזה בסרטו, בלי שום סיבה נראית לעין. האם התמונה הבלתי יציבה אמורה לסמל את חוסר היציבות של הגיבורים? גם אם כן, הביצוע הוא אחד המחפירים שראיתי מימיי. התזזית הזו לא מאפשרת להתרכז לרגע אחד בנעשה על המסך ובדרך כלל מדובר בשני אנשים היושבים ברוגע ומשוחחים. הסבר אפשרי אחד הוא שידיו של הצלם אלן סמית' עשויות חמאה. ייתכן גם כי הוא נקרע מצחוק לנוכח האיכות הירודה של הסרט ובשל כך רעד כולו בזמן הצילומים. כך או אחרת, העניין בלתי נסבל או נסלח. למרות שתוך כדי הצפייה פיתחתי שיטה להתגבר על הפרקינסון בצילום – יש לנענע את הראש רצופות, כמו בריקוד בוליוודי. אם תצליחו להסתנכרן עם המצלמה המרקדת, תקבלו מדי פעם תמונה יציבה.

ההתייחסות אל הופעתה של בר רפאלי בסרט, טומנת בחובה מלכוד. מצד אחד, מחמאות יהוו הסתכנות בטוקבקי נאצה נגד המבקר עוכר ישראל, מעודד ההשתמטות וחובב הנמשים. מאידך, חוסר פרגון יגרור תגובות חריפות באותה המידה, שהרי ישראלים אינם יודעים לפרגן. במיוחד לא לאלה שאינם ראויים לכך. אז מתוך ידיעה שאין להשביע את שני המחנות, אוהבי או שונאי הגברת רפאלי, אין ברירה אלא לקבוע שהיא נקודת האור הבודדה בסרט. המבטא האמריקאי שלה בסדר גמור (בניגוד לעמיתיה הישראלים), הג'סטות הגופניות מבוצעות במידה נכונה והמשחק טוב בדרך כלל. במקרה שהדיאלוג שלה מזעזע, מה שקורה לעיתים תכופות בסרט, לפחות יש על מה להסתכל. ולמי שבא רק כדי לרייר, אאלץ לאכזב ולהודיע כי חיים בוזגלו הוציא תחת ידיו סרט חסר סקס-אפיל לחלוטין. זאת למרות שבר רפאלי מכבדת את המסך בנוכחותה במשך דקות ארוכות, רק שלוש-ארבע פעמים בבגדים תחתונים או בגד ים, ורק פעם אחת עם מחשוף נדיב.

קולקציית האכזבות הזו, המתקראת סרט קולנוע, משאירה את הצופים בה ללא אף דבר חיובי לקחת הביתה. שום סצינה לא מתחברת לקודמתה. שום רגע דרמתי לא זוכה לפיי-אוף. כלום לא נפתר וכל תסבוכת עלילתית או סיטואציה מלחיצה שנועדה להעיר את הקהל מחוסר העניין המתפתח שלו – לא מקבלת תוקף בהמשך. למעשה, היא נותרת מכת חשמל חסרת סיכוי במאבק על פגר שהיה פעם עירנותו של הצופה. צריך לחוקק איזה חוק נגד סרטים כל-כך איומים, או לפחות לחלק פרס לכל מי שנשאר ישוב במקומו עד תום ההקרנה. תואר אבירות או צל"ש על כוח סבל על-אנושי יהיו תמורה הולמת, בעוד טיפול פסיכולוגי לקהל מוכה הטראומה יהיה סימבולי יותר. שנת 2011 אמנם רק החלה, אבל כבר עכשיו ישנו מועמד מבטיח לתואר "הסרט הגרוע של השנה".