"פייטר", סקירה

איזה כיף לבוא עם ציפיות לסרט אמריקאי אפוף דיבורי אוסקר – ולקבל כגמולך. כבר אמרתי זאת בסיכום השנה, אבל אשוב ואדגיש שלו הייתי עורך את רשימת סרטי השנה בעוד חודשיים, היא הייתה נראית אחרת לגמרי. 2010 אמנם נגמרה, אבל הסרטים האמריקאיים המדוברים שלה טרם הוקרנו בישראל. "פייטר" אמנם עלה באופן טכני יומיים לפני תום השנה, אבל מי שיראה אותו יעשה זאת בתחילת 2011. הנה הניסיון שלי לנסות ולהסביר למה זה סרט ענק בעיניי, אשר ודאי ייחשב בעתיד כאחת מנקודות המפנה ביחס השלילי שלי אל הוליווד בזמן האחרון. או במילים אחרות, זה הסרט אשר השיב לי את האמון ביכולת של הקולנוע האמריקאי המסחרי לרגש ולבדר אותי, באמצעים השחוקים והמוכרים. הסקירה התפרסמה בעכבר העיר אונליין, כבר בסוף השבוע שעבר, ואני מעלה אותה לכאן כיוון שפסטיבל סוף השנה של "סריטה" הסתיים לו. חפשו את סיכומי השנה של עופר, אור ושלי.

נדמה שכבר ראינו את כל מה שאפשר לראות בסרט איגרוף. מי שצפה אי פעם במוכרים (“המתאגרף”, “סיפורו של אלוף”) או במוכרים יותר (“השור הזועם”, “מיליון דולר בייבי”) ודאי יודע את הרוטינה. שגרת חיים קשה שנכנסת עם הגיבור/ה לזירה בכל פעם, כאשר עליו להילחם גם ביריב וגם בעצמו. הפסדים בתחילת הסרט והתרוממות מן הקרשים לאחר מכן. קרב אחרון מכריע בהחלט, הכל או כלום. בתווך – מונטאז' אימונים, דילגיות, קפוצ'ונים, קרבות מורטי עצבים וגבות מדממות. מה כבר אפשר לחדש? מסתבר שלא מעט, אם לשפוט על פי "פייטר", סרט איגרוף שספק רב אם כבר ראיתם כמותו.

כריסטיאן בייל בשיחת עידוד עם מארק וולברג

זהו סיפורם האמיתי של שני אחים מתאגרפים. האחד הוא מיקי וורד (מארק וולברג), העובד לפרנסתו בסלילת כבישים וחולם על הקרב שיכניס אותו להיסטוריה. בינתיים הוא עסוק בהפסדים. השני הוא דיקי אקלנד (כריסטיאן בייל, אם תצליחו לזהות אותו), שכבר זכה לאותן 15 דקות של תהילה כאשר הפיל את שוגר ריי לנארד המפורסם. היום הוא מתמקד בעיקר בצריכת סמים קשים, הזיות על קאמבק אפשרי ואימון אחיו הצעיר לקראת הרגע הגדול. מאחורי השניים ניצבת משפחתם התומכת והוויט-טראשית להדהים, הכוללת את אימם הפושרית (מליסה ליאו) ושבע אחיות, כמו גם את עיירת הולדתם, לוול אשר במדינת מסצ'וסטס, הרואה בדיקי גיבור מקומי ובמיקי את ממשיכו. כאשר מיקי מתחיל לצאת עם ברמנית ערסית אך חיננית (איימי אדמס), היא מנסה לפקוח את עיניו לגביי ההרס שמביאה עליו משפחתו שלו, לעומת הפוטנציאל האמיתי שלו כמתאגרף. משם, מתחילה רכבת הרים של רגשות.

כן, זה כריטיאן בייל.

קצת כמו "המתאבק" מלפני שנה, גם כאן מדובר בדרמה סוחפת ומרטיטה הכרוכה בסרט ספורט אכזרי ומדמם. שלא במפתיע, דארן ארונופסקי שביים את הסרט ההוא חתום כמפיק על הנוכחי, ואף היה אמור להיות הבמאי גם הפעם. אלא שבהוליווד כמו בהוליווד דברים לא הסתדרו, כוכבים פרשו והפרוייקט הפך להיות הבייבי של מארק וולברג. אל כס הבמאי טיפס דייויד או ראסל, אשר עבד עם וולברג בסרטיו הקודמים "שלושה מלכים" ו-”אני אוהב האקביז".

ראסל מוכיח שבמאים ייחודיים ובעלי קול משל עצמם, ראוי שיטמעו במערכת ההוליוודית. בניגוד לדייויד אחר, פינצ'ר, אשר ויתר על רוב סימני ההיכר שלו בשני סרטיו האחרונים (“בנג'מין באטן”, ו-”הרשת החברתית”) כדי לקבל הכרה מן האקדמיה – ראסל מראה איך עושים זאת נכון. הוא הניח את האנטי-אמריקאיות שלו בצד, כדי לביים סרט הוליוודי לפי כל הכללים בספר, לטוב ולרע, ולפי תסריט של סקוט סילבר,פול טמסי ואריק ג'ונסון. אולם, את חותמו האישי דאג להחליק בדלת האחורית. בין אם בהופעת אורח של הבחור האפריקאי הגבוה מ"אני אוהב האקביז" (צמד הבלשים האקזיסטנציאליסטים, לטיפולכם) או בתנועות המצלמה שלו, האגביות כשם שהן אמנותיות ומתוכננות להפליא. בכלל, הזיגזג בין סגנונות עריכה וצילום בסרט – מוידאו ביתי דרך משדר טלוויזיוני וכלה ברגעי קולנוע מדוייקים – מאיים להפיל אותו בסיבובים. אבל בעזרת עבודה אנרגתית של הצלם הויט ואן הויטמה (“הכניסו את האדם הנכון”) משכיל ראסל לאגד הכל למקשה אחת. התוצאה היא 115 דקות עם קצב נהדר וסחף בלתי ניתן להתנגדות מצד הצופה.

"הייתי נותן לך אוסקר על ג'ונבאג" "תודה! ואני הייתי בטוחה שתזכה על השתולים... האקדמיה הזאת"

וכי מה מבקש בסך הכל אותו צופה קולנוע, בתמורה לזמנו, כספו והריכוז המלא שלו? הוא מבקש לשלוח אותו הביתה מרוגש, סוער ומבודר כהלכה. הוא מוכן להשיל את הציניות שלו, להתפשט ממגננותיו נגד העולם האמיתי למשך שעתיים, בכדי להישאב אל תוך סיפור, להפקיד את ליבו בידי צוות הסרט. ההזדהות שיוצר "פייטר" עם המשפחה הבלתי אפשרית בכלל ועם מיקי וורד כגיבור בפרט היא כה חזקה, עד כי במערכה האחרונה עלולה להיסדק לכם צלע או שתיים בכל פעם שמיקי חוטף כמה ימניות ושמאליות בזירה. בקרב האחרון, זה שידעתם שיגיע, אתם כל-כך בעדו עד כי החשש משברון לב נהיה ממשי. במיוחד כאשר הקרבות מרגישים ריאליסטיים לחלוטין, בזכות סגנון הצילום, הקריינות ברקע והבימוי הטלוויזיוני. לא רק רגעים קולנועיים דביקים בפינה אחרי סיבוב לא מוצלח (למרות שיש כאלה), אלא בעיקר הרגשה של צפייה בקרב אגרוף מיוזע וברוטאלי בטלוויזיה, כאשר אתם נוטים חזק לכיוונו של הבחור המכונה מיקי "האירי" וורד. זה שכרגע סופג מהלומות משל היה פיניאטה צבעונית במסיבת יום הולדת אמריקאית. וזה כואב, גם לקהל.

"אבל אמא! אני רוצה להתאמן עם מיקי או'קיף! דיקי דפוק על כל הראש!"

מרבית המדליות מגיעות לקאסט המופלא, עם תצוגות משחק מרסקות ומנצחות. השחקנים מרימים ומושכים מעלה אחד את השניה עד לרמה כזו, שכל ניצב עם כלב שעובר ברחובות העיירה לוול נדמה כמועמד ראוי לפרס שחקן המשנה של השנה. לא תמצאו השנה ריכוז של כל-כך הרבה הופעות אותנטיות, משובחות וראויות לפרסים בסרט אחד. איימי אדמס נוטשת את תדמית החמדמדה, מליסה ליאו משניאה את עצמה בסצינה אחת וגורמת להתאהב בה בסצינה העוקבת, מארק וולברג מצליח לגעת באמת ומעל כולם זורח כריסטיאן בייל. בהקרנה בה נכחתי, מישהו היה חייב להעיר אחרי הדקה הראשונה שהוא הולך לקחת את האוסקר. אבל רק כאשר הקרדיטים החלו להתגלגל במעלה המסך והאחים מיקי ודיקי האמיתיים הופיעו לרגע כדי להודות להוליווד על שהסריטה את סיפורם – רק אז מבינים עד כמה העבודה של בייל הייתה מדוייקת ומדהימה. לא רק שהוא ברא דמות שונה לחלוטין ממראהו והתנהגותו בסרטים אחרים, אלא שהוא פשוט לבש את עורו, הבעותיו והמניירות הגופניות של דיקי אקלנד האמיתי, משל היה החייזר חובב מדבירי החרקים ב"גברים בשחור" הראשון. המבט על פניו, העוויתות בפיו, אפילו עצמות הלחיים נדמות לא במקום הפעם. יש הרגשה של מעט חוסר פרגון כלפיי האמן הוירטואוזי הזה, למרות השינויים הקיצוניים שהוא עובר ומעביר את גופו כדי להיכנס לדמות. אם דיקי לא יביא לבייל את האוסקר, על ההופעה המרשימה והמפעימה ביותר בקריירה שלו עד היום, אני כבר לא יודע מה כן.

וזו מליסה ליאו. אני לא זיהיתי בהתחלה.