סיכום שנת 2010
31 בדצמבר 2010 מאת עופר ליברגלמבט על רשימת סרטי השנה הקודמת שלי חושף כמה מן הבעיות המוכרות של רשימה מוסג זה. רציתי להתנצל על כך שלפני שנה דירגתי את מטען הכאב במקום גבוהה יותר מהשליח. את שני סרטים ראיתי בשנה שעברה והחשבתי אותם בסיכום למרות שהם לא זכו להקרנה מסחרית. השנה הם כן הופצו ולאחר צפייה חוזרת נראה לי כי אני מחבב את השליח לא פחות, למרות שזכור לי כי דירגתי אותו במקום נמוך בהרבה. אבל עכשיו אני מוצא כי לא ציינתי אותו כלל (דירגתי אותו בעשירייה השלישית, שבסוף החלטתי להוציא מן הסיכום). לכן וכפיצוי, עכשיו אין לי בעיה אלא לבחור בהשליח כאחד מסרטי השנה שלי. חפשו אותו בעשיריה בסוף פוסט זה.
אבל גם כך אני נופל קורבן לבעיות של הרשימות: הם מייצגות את עמדתי רק בנקודת זמן מסויימת ודעתי על הסרטים עשויה להשתנות. בעיה נוספת היא לדעת איזה סרטים להחשיב בדירוג. אלא שהופצו בארץ מסחרית, או אלה שנוצרו השנה. אם אני מקביל את עצמי להפצה המחסרית, אני גוזר על צעמי התעלמות מסרטי הפסטיבלים באופן קבוע כמה מהם הם האהובים ביותר. אני גם מנוע מלהתייחס לסרטים כגון נאום המלך, קר עד העצם, מכאן והלאה, יללה שכבר ראיתי אך הם יופצו רק בשנה הבאה (ושלושת הראושנים ברשימה הם מועמדים ראויים לרשימת סרטי השנה) . מצד שני, אם אני מתייחס לכל הסרטים שנוצרו השנה אני מתעלם מסרטים מדוברים שעוד לא יצא לי לראות (כיוון שאיני מוריד סרטים) כגון אומץ אמיתי וברבור שחור. שלא לדבר על דילמת הסרטים הישראלים (בשנה שעברה הכנסתי שניים מהם לעשיריה) שעקרונית שייכים גם לסיכום השנה הישראלי שנעשה באופן מסורתי בראש השנה העברית.
מדובר בהתסגיות מכורות, אך הכרחיות כל פעם מחדש, לפני שאעלה כמה נקודות לגבי השנה. השנה, אגב, אני משאיר את הסרטים הישראלים בצד ומתייחס רק לסרטים הזרים שהופצו בארץ עד לתאריך 23 לדצמבר, החל מן התאריך המקביל בשנה שעברה.
מה נסגר עם הסוף הזה
עשבים שוטים של אלן רנה ואני אהבה של לוקה גוואדנינו הם שני סרטים שונים מאוד באופיים. אומנם שניהם סרטים אירופאים אמנותיים ושניהם מן הסרטים הטובים ביותר שנעשו השנה, אבל קשה לחשוב על מכנה משותף אחר, בין הסרט של רנה שמתחיל כסיפור בלשי והופך לאהבה אובססבית ומוזרה לבין המלודרמה המשפחתית המרהיבה והכואבת של גוואדנינו, שמציגה אהבה בדרך שונה לגמרי. אבל שני הסרטים מתחרים לא רק על תואר הסיום המוזר של השנה, אלא על תואר הסיום המוזר ביותר שאי פעם ראיתי.
רנה הוא מומחה בסרטים אינגמטיים. כמה מסרטיו הגדולים ביותר, בראשם אשתקד במריאנבאד אינם ניתנים לפענוח חד משמעי. גם בסרטיו הקלילים יותר, הוא משאיר דברים מורכבים מכפי הנראה ועוסק גם בקושי של הבנת המציאות, או לכל הפחות המציאות הקולנועית. אבל בסיום של עשבים שוטים הוא מגיע למחוזות אחרים של שאלות לא פתורות. כי הסרט מתנהל כולו בסגנון מסוים ועוסק בשאלות מסוימות. הוא מגיע לשיאיו בסיקוונס סיום מרהיב, המוליך למונאז' יפהפה המכיל מוטיבים שחזרו בסרט. עד כאן אני עם הסרט. ולפתע, שוט שמתחיל בטבע מגיע לחדר שלא נראה קודם בסרט, בו מצויות אם ובת שלא ראינו קודם בסרט. הילדה שואלת שאלה מוזרה שאין לה כל קשר למה שהתרחש במהלך הסרט. מכאן נפתח פתח לאזכורים פילוסופים שהילדה מעלה, לשאלה האם מדובר בילדותה של אחת מן הדמויות או בסוג של השאלה הקשורה לאופן התפתחות עלילת הסרט (אני לא אומר יותר, על מנת שלא להרוס את עלילת הסרט שהבנתי, כמו גם את הסיום שלא הבנתי).
הסיום של אני אהבה מבלבל אף יותר. לא משום שלא ברור מה הקשר שלו לסרט, אלא מפני שלא ברור בכלל מה רואים בו. סוג של סלע/מערה עם תזוזה של ברורה של משהו או מישהו. לא עזר לי שבפעם הראשונה שצפיתי בסרט האורות באולם הודלקו בשוט הזה, אך גם בצפייה חוזרת הוא נותר לא מובן. ואם הסרט של רנה הולך מדי פעם לכיוונים מופשטים, באני אהבה אין אף רמז לסוג כזה של קולנוע.
מובנים הרבה יותר היו הסיומים של שאטר איילנד והתחלה. לגבי שניהם נשאלתי מספר פעמים. יש בהם משהו שניתן להיות מפורש ביותר מדרך אחת (הדבר נכון בעיקר לסרט השני) אבל זה חלק מן הנקודה של הסרטים. שאטר איילנד משחק על האפשרות של להציג פירוש מניח את הדעת לסרט, אך רומז גם על כך שייתכן ויש משהו בחשדות המועלים בסרט נגד הממשל. בהתחלה הסרט עוסק בחוסר יכולת לדעת האם מדובר במציאות בכל רגע נתון וטבעי שהדבר יתבטא גם בסיום. למעשה, מדוובר בסרט ששמעתי עד כה כ-7 קריאות שונות לגבי המתרחש בו, רובן מפספסות את הנקודה: העניין הוא ריבוי אפשריות הפירוש, לא חתירה להשגת סיום מובן.
הבמאי שעדיין גדול עבורי
שאטר איילנד הוא לא אחד מן הסרטים הטובים של סקרוסזה, אבל עדיין סרט מצוין בעיניי. את אותו המשפט, באותה מידת התלהבות, אני אומר לגבי סופר הצללים ופולנסקי ועוד שנה ומייק לי. בכל המקרים, הרבה מן התגובות היו הרבה פחות מתלהבות ממני. אבל מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס הוא מקרה קיצוני יותר. רוב המבקרים שנאו ואני חושב שמדובר באחד מן השיאים של טרי גיליאם – סרט עטור הברקות בסגנון ובתסריט, המכיל רגעי קסם רבים. אולי עוד כמה שנים העולם יצטרף אלי בהערכה לסרט, או שאני אתפקח.
הסרט הטוב ביותר שאין לי מה לומר עליו
תאמינו או לא, הוקרן השנה בארץ סרט סיני בשם עיר של חיים ומוות. הסרט מספר על טבח שביצעו היפנים בעיר סינית רגע לפני מלחמת העולם השנייה, כולל תיאור מזעזע של מעשי אונס המוניים ורצח שיטתי. חלק מן הסצנות בסרט מזוויעות, אחרות נראו כמינפולציה בעייתית ומנעו מן הסרט להתרומם. אבל בסופו של דבר מדובר בסרט עוצמתי מאוד. אולי בגלל זה גם עכשיו אני לא מצליח לכתוב עליו משהו ארוך יותר.
הסרט המעצבן של השנה
יום החצאית הצרפתי עוסק בנושא טוען: המתחים הגזעיים בחברה האירופאית המודרנית, בעקר בכל הנוגע לאיסלם. הוא גם יוצא מתוך נקודת מוצא עלילתית בעלת פונטציאל: מורה לוקחת תלמידים לא ציינתים כבני ערובה, בעזרת אקדח שהביא לבית הספר אחד התלמידים. אבל הסרט מרדד את הטיעונים הפוליטיים לרמה הנמוכה והבאנלית ביותר, מעצים יותר מדי את הדרמה עד לכדי איבוד עניין ומקנח בשורה של תפניות לא מפתיעות אבל מאוד מיותרות בעלילה. המילה "מעצבן" נבחרה בקפידה: כי לא היו לי מן הסרט ציפיות גבוהות ואני לא סבור ש"גרוע" היא המילה המתאימה.
איך שכחתי את…
את הדוויג סרט שדומה שנועד עבור אנשים כמוני, עוד לא ראיתי. אני אצפה בו בתחילת 2011, מאוחר מדי עבור הסיכום. נביא הוא סרט שהייתי אמור לאהוב הרבה יותר ממה שאהבתי בפועל, לכן הוא לא ברשימה. אותו הדבר נכון לגבי קרלוס (רגע, הוא לא הופץ כאן בכלל. לא משנה) ובלאמי. שום דבר אישי נגד הקולנוע הצרפתי, אני מקווה. ויש בטח גם כמה סרטים שפרחו מזיכרוני בהכנת העשיריה שלי. נכון לתאריך 26 לדצמבר שעה 8 בערב, כי אין לי כוח/זמן להמשיך להתעסק עם הרשימה הזו, שבטח שתשנה אצלי בקרוב.
עשרת סרטי השנה:
1. סרט לבן – כן, זו בחירה די באנלית לסרט שזכה להרבה הכרה ורבים סבורים כי הוא מוערך מדי. הייתי שמח בהרבה להפנות תשומת לב אל סרט קטן או שנוי במחלוקת. אבל סרטו של מיכאל האנקה הוא חוויה מטלטלת בכל מובן אפשרי. הוא נתון למספר רב של פרשנויות, לא חושף את עצמו עד הסוף אך בכל זאת מספק אמיתות כאובות. הוא מצולם בצורה מרהיבה. הוא בוחן את דרך הסיפור הקולנועית המקובלת ומאתגר את הקהל. הוא מרגש. הוא מעורר זעם ולרגעים מסוימים גם חמלה. אני סבור שבעוד עשורים רבים, הסרט הזה יחשב כמופת של אמנות. לגבי שאר סרטי השנה, אני הרבה פחות בטוח.
2. צעצוע של סיפור 3 – שמו כן הוא: סיפור שהוא צעצוע, או יותר נכון מתנה. הדוגמא המושלמת לתסריט ההוליוודי היעיל והקלאסי, המשלב בין העלילה סוחפת, הומור שנון ולחיצה אפקטיבית על בלוטות הרגש. מתעלה על קודמיו בסדרה. המיקום ברשימה גבוהה יותר בזכות הסרט הקצר "יום ולילה" המוצג לפניו, שראוי להיכנס לעשיריה גם בזכות עצמו.
3. התחלה – כי הסרט עם סצנות האקשן הכי טובות של השנה הוא גם סרט שנותן כבוד לקהל שלו. כי קשה לחשוב על סרט אחר שעורר כל כך הרבה דיונים אינטלגנטים מיד עם שחררו. כי בכל דיון כזה, גם אלו שלא הסכמתי עימם, היה משהו חכם ומרענן. וגם בגלל הרגע הקסום בו ארתור מנסה נשיקה על מנת להסית את תשומת הלב של תת המודע, או משהו כזה. סרט שקשה להסביר אבל פשוט להנות ממנו.
4. מופע הפלאים של ד"ר פרנסוס – כמו בהתחלה גם כן יש מצב של תודעה המשותפת ליותר מאדם אחד. אלא שכן הדמיון נראה הרבה יותר כמו דמיון. העיצוב הטיפוסי לטרי גיליאם משולב עם אמירות פילוסופיות החבויות בדיאלוג, משחק משובח והומור לא שגרתי. בניגוד להתחלה זה גם סרט שמרגש בצורה עמוקה לא רק בסצנות בודדות, אלא גם כמכלול.
5. יום שלישי, אחרי החגים – בעל עוזב את אשתו לטובל אישה צעירה יותר. אין הרבה עלילה, יש הרבה רגעים נטולי התרחשות. אבל יש דרמה בכל הבעת פנים, בכל רגע של חיים פשוטים. משולש אוהבים בו איכפת לנו מכל אחת מן הדמויות, אף כי כולם עושות מעשים שהיו מרתיחים אותנו בכל סרט אחר.
6. עשבים שוטים – סיפור של השבת אבידה לבעליה הופך לסיפור על אובססיה ואז משנה כיוון פעם נוספת. האהבה מוצגת בסרט הזה כפי שלא הוצגה כמעט באף סרט אחר, אך הדבר נראה אמין מאוד ומרגש מאוד. אלן רנה משלב בין סיפור הנראה פשוט על בני אדם לתהייה לגבי מהות המדיום הקולנועי – אז מגיע הסיום המוזר שלו.
7. השליח – פנינה קולנועית שמפתיעה בעוצמתה בדרך שונה בכל צפייה (בינתיים היו לי שלוש כאלו). חייל מצטיין מצורף ליחידה המודיעה על מות חיילים לבני המשפחה. הוא מתחיל לנהל רומן עם אלמנה. התסריט כתוב היטב ומצלום בצורה עדינה ומדוייקת. מעל לכל, יש כאן תצוגת משחק מדהימה של שלושה שחקנים: בן פורסטר, וודי הרלסון וסמנתה מורטון. מבחינתי, שלושתם ראויים לאוסקר שנה שעברה.
8. סקוט פילגרם נגד העולם – הסרט המושלם לכל גיק. הסרט שיותר אנשים צריכים לגלות. גם כאלו שמעולם לא שיחקו במשחבי מחשב, קראו קומיקס, הקימו להקת רוק או סבלו מהצקות מצד הילדים המקובלים. כי מעבר למעטפת הסגנונית המרהיבה, זהו סרט כנה מאוד על רגשות אנושיים. סרט בו ברגע שאתנה הורג את יריבך אתה מקבל מטבעות וניקוד הוא באופן מסוים סרט ריאליסטי- כי כל דמות בו מתנהגת בצורה אמינה בחוקויות של העולם הבדוי – ובמקביל מצליחה לעורר הזדהות.
9. דבש – ההפך הגמור מן הסרט הקודם ברשימה – סרט איטי מאוד, כמעט מרדים. אבל בעצם, מהפנט. סרט פשוט על החיים הפשוטים וכמה שהם קשים ומורכבים.
10. מחוץ למים – עוד סוג של ריאליזם, הפעם בריטי. סרט על מתבגרת זועמת אך שברירית. סרט שהעדיף לא לחשוף יותר מדי מפריטי העלילה שלו, לא כי הם מפתיעים או מקוריים במיוחד, אלא כי עדיף לחוות אותם בזמן אמת – ככה הם כואבים יותר. אם כי הסרט הזה כואב גם בצפייה חוזרת. ואותב מידה, יש בו גם משהו מנחם ואפילו מעט אופטימיות בתוך כל הדיכאון.
כמעט נכנסו לדירוג: עוד שנה, תלוי באוויר, שאטר איילנד, סופר צללים, גרינברג, אני אהבה, עיר של חיים ומוות, הרשת החברתית.
יופי של סקירה
מומלץ אצלי בקולנוע
http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/71-11-2011.html
אסתי כ.