הגרסה האבודה של "מטרופוליס"

בחודש מאי 1927, נערכה הקרנת הבכורה של הסרט "מטרופוליס" ("Metropolis"), אחד השיאים של האקספרסיוניזם הגרמני. מאז ועד היום, האגדה מספרת שהייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה נצפה הסרט בגרסתו השלמה והמלאה, לפי חזונו של אחד מבמאי הדגל של גרמניה באותה תקופה – פריץ לאנג. זאת משום שהעותקים היחידים ששרדו את הזמן היו אלה שהוקרנו באמריקה, ורסיה ממנה קיצצו אולפני פראמונט דקות רבות, מסיבות שונות. ייתכן שאורכו של הסרט היה בלתי סביר בעיניהם עבור הקהל האמריקאי ויש שיגידו שהכריעה העובדה שהסרט לא זכה להצלחה במולדתו, אצל הצופים והמבקרים כאחד. כך או כך, הגרסה המקורית הייתה בגדר שמועה בלבד. עד לחודש יולי של 2008, כאשר אוצרת מוזיאון בבואנוס איירס טסה לברלין עם מה שהיה נדמה כעותק המקורי היחיד של "מטרופוליס". במוזיאון הקולנוע של ברלין נדהמו מהתגלית והעבירו את העותק הבלוי לידיה של קרן פרידריך וילהלם מורנאו, לה הזכויות ליצירה, כדי שיזכה לתהליך רסטורציה מתאים. כעת, יותר משנתיים לאחר הגילוי המסעיר, ניתן לצפות בדי.וי.די בגרסה המקורית בתוספת 25 דקות משוחזרות. או במילים אחרות, 150 דקות של קסם קולנועי טהור והדבר הכי קרוב לחזון המקורי של פריץ לאנג מאז ומעולם.

על החשיבות של יצירת המופת האילמת של לאנג, נדמה לי שאין צורך להרחיב. רבים וטובים ממני עשו זאת, הרשת מוצפת בכתביהם. אז רק אוסיף ואצייר בקווים כלליים עבור מי שלא מכיר. אז לא רק שמדובר באחד מסרטי המדע הבדיוני הגדולים בכל הזמנים, אלא באבטיפוס עצמו. סימבולי מאוד כאשר מדובר בסרט שעוסק, בין היתר, בכפילים וכפילויות. לולא "מטרופוליס", לא היו "בלייד ראנר", "עיר אפלה", "מטריקס" או "האלמנט החמישי". נדמה כי כל סרט מד"ב שהופק מאז ועד היום, נותר לכוד ושבוי בקונספציה של "מטרופוליס", בויזואליה והאווירה של העתיד הרחוק כפי שהשתקף אי אז בראשית המאה. הביטו בערים עתידניות מסרטים מסוג זה ותיווכחו בדמיון הרב שתמיד נמצא בינן ובין מטרופוליס, עיר העתיד. גורדי השחקים, הכבישים העיליים, רובוטים דמויי אדם, מכונות מרשימות ודיסוטופיה כללית. נסו לדמיין סרט עתידני שאינו נראה כך. זוהי משימה קשה, כמעט בלתי אפשרית. היחיד שהפתיע אותי לאחרונה, היה "פרנקלין" ("Franklyn") משנת 2008, אשר הציג עתיד בו הכנסיה שולטת. לכן, הכרך מעוצב בנוסח מעוגל יותר מאשר מרובע, מלא כנסיות, צריחים, פסלים וארכיטקטורה כמו-ויקטוריאנית. כמובן שזהו היוצא מן הכלל, המעיד על הכלל. אין כמעט סרטים בדיוניים שלא שאבו כלום מ"מטרופוליס", בין עם מהמראה או מהתכנים הרבים.

האבטיפוס של סרטי המד"ב העתידניים

אך הגדולה של "מטרופוליס" אינה רק בהיותו סרט מדע-בדיוני מבריק ומתווה דרך, אלא בלב האנושי המפעם בו. במיזוג המושלם בין סיפור אהבה חוצה מעמדות נוסח רומיאו ויוליה, אליו מותכים משל על המון מוסט, מאבק העניים בעשירים, אגדה בסגנון פרנקנשטיין והמון סימבוליקה דתית-נוצרית. כעת, לראשונה מאז הקרנת הבכורה של הסרט אי שם בסוף שנות העשרים של המאה הקודמת, ניתן לחוות את העושר הזה במלואו. השיפוץ והשחזור הנרחבים אשר הצילו את הפילם החבוט, לא רק מאירים באור חדש חלקים נרחבים מן היצירה, אשר עשויים בהחלט לשנות חלק מן הפרשונויות שניתנו לה. הדבר המדהים ביותר הוא שהמשחזרים מתנצלים וקובעים כי זו למעשה אינה הגרסה האולטימטיבית, שכן ישנן עוד דקות חסרות, אשר הושלמו במילים ותיאורים.

כך נראה פריים משוחזר של "מטרופוליס", מה שמאוד מקל על תהליך ההבחנה בין הגרסאות במהלך הצפייה

אותה מחצית שעה אבודה מתחלקת באופן שווה בין תמונות בודדות אשר הוספו אל תוך סצינות קיימות, לבין סצינות שלימות שהן בגדר חידוש מוחלט. במקרה הראשון, קשה להבין כיצד הסתדרו צופה הקולנוע בלי אותם פריימים אבודים, אותן מחוות אשר מעגלות את הסצינה והופכות אותה לשלימה יותר. במקרה השני והקיצוני יותר, אין ספק כי מדובר בעיקר ברגעים שאינם מהווים תוספת משמעותית לסיפור הראשי, אך בהחלט תורמים ליצירת עולם מלא יותר. כך למשל אנו מתוודעים לסיפורו של פועל מספר 11811 מהרגע בו החליף אותו פרדר בעבודה במכונה (נסיעה במכוניות פאר ונפנופים לעלמות חן בתור המתחזה לבנו של ראש העיר, אם תהיתם). או מגלים שלא רק שפרדר הופיע לפגישה עם ג'וז'פט כפי שקבעו, אלא שיד שמאלו של ג'ון פרדרסון הגיע אחריו, סחט את ג'וזפט ואיים עליו (בסצינה מופלאה הכוללת מעליות פרימיטיביות, שרק בשבילה הגרסה הזו שווה צפייה). אנו גם נחשפים לסצינת הצלת הילדים מהשיטפון באופן נרחב ומלחיץ הרבה יותר, כמו גם לאלמנטים הכרחיים בעלילת המשנה של מריה והכפילה הרובוטית שלה (מסתבר שישנה הקדמה ארוכה לסצינה בה מבקשים פועלי העיר להעלותה אל המוקד).

הכפילה הרובוטית של מריה מוכיחה ש"בבילון" זה כל-כך 1927

כל אלה, התמונות המשלימות או הסצינות החדשות, מעניקות תוקף חדש הן לתסריט המושלם של תיאה פון הרבו – שהפעם באמת סוגר את כל הקצוות וכל המוטיבים – והן לעבודת הבימוי עתירת הדמיון והרגש של לאנג, ההופכת את הסרט הזה לאבן הרוזטה של סרטי המדע הבדיוני. למשל האולטימטיבי על רוח האדם וגוף המכונה. נושאים שכמה סרטים מן העת האחרונה בחרו לשכוח ולהסתפק באפקטים ואנימציית מחשב. אגב, מפתיע לגלות כי האפקטים המיוחדים בהן השתמשו לאנג וצוותו בימים ההם, מעפילים על ערימות הפיקסלים חסרות העידון אליהן משווע כל במאי הוליוודי בימינו. זה פשוט נראה "אמיתי" יותר, לפחות בעיניי.

סקייפ, גרסת שנות העשרים

אולם, אני לא לגמרי נגד העידן הדיגיטלי והטכנולוגיה השועטת קדימה באופן תמידי. במיוחד כאשר היא משמשת למטרות טובות, כמו שחזור סרטים מהתקופה שבה קולנוענים אמיתיים היו חתומים עליהם. או שימור, שהוא לא פחות חשוב. הרי גלגל פילם הוא משהו פיזי ואין דבר בעולם הזה שלא מתכלה או נשחק תחת מכבש הזמנים. לא משנה כמה ממוזגים ומוגנים הארכיבים של סינמטקים ומוזיאונים לקולנוע, מספיק שפטריה חובבת פילם תקים קולוניה על איזה עותק נדיר כדי למחוק פיסות מן ההיסטוריה של האמנות השביעית. והקולנוע, בתור אמנות שממילא מתעדת את עצמה, לא יכול להרשות לעצמו לאבד נדבכים יקרים כפעוטים מעברו. כאן נחלצים לעזרתו המחשב והדיגיטליה, אשר הופכות הכל לקבצים התופסים מקום וירטואלי בלבד ואינם יכולים באמת להישחק או להתבלות בתוך כונני מחשבים עתירי זיכרון. לא לחינם עוברים בתי הקולנוע ברחבי העולם מהפכה דיגיטלית ויותר ויותר סרטים מופקים מראש בפורמטים דיגיטליים. יחד עם כל נושא הרסטורציה שדובר לעיל, נדמה שהעבר, ההוה והעתיד של הקולנוע שוכנים בקרבו של מחשב. מעניין מה פריץ לאנג היה חושב על זה…

רומי שניידר מתוך "הגיהנום" של קלוזו

בענייני גילויים של מטמונים קולנועיים גנוזים, נדמה כי יש ועוד יהיה הרבה מה לשפץ בהווה ובעתיד. ממש לאחרונה צצה ידיעה על 17 דקות אבודות של "2001: אודיסאה בחלל". ובשנה שחלפה צץ לו סרט תיעודי בשם "Inferno", על הפקת מה שהיה אמור להיות סרטו הגדול ביותר של אנרי ז'ורז' קלוזו (אולי אתם זוכרים את שמו מסצינה מסויימת ב"ממזרים חסרי כבוד"). האגדה הזו מספרת, כי בעקבות "8 וחצי" של פליני החליט הבמאי הצרפתי להתעלות עליו. הוא כתב את התסריט לסרט "L'Enfer" (הגיהנום), עשה את המוות לשחקניו סרג' רגי'אני ורומי שניידר, נתקל בבעיות רבות בצילומים ולבסוף חטף התקף לב ומעולם לא השלים את הצילומים. כמעט יובל שנים לאחר מכן פנה משמר הסרטים סרג' ברומברג לאלמנתו של קלוזו, והשיג ממנה את חומר הגלם נטול הסאונד, אשר מוכיח כי מדובר ביצירת מופת פוטנציאלית. חלק מהצילומים משולבים בדוקומנטרי הזה, הכולל גם ראיונות עם אנשי מפתח.

הסרט על קלוזו, כמו גם הגרסה האבודה של "מטרופוליס", זמינים בסניפי האוזן השלישית, לסקרנים מביניכם. ואם לא שבעתם מפריץ לאנג ואקספרסיוניזם גרמני, קפצו אל המאמר של עופר מן השבוע שעבר, על עבודתו הקולנועית בכלל וסרטו המצויין "זעם" בפרט. אגב, אם בוחרים צדדים, אצלי מורנאו לוקח את לאנג בכל יום נתון. אבל זה כבר סיפור אחר.