"זעם" והיצירה הקולנועית של פריץ לאנג

בימים אלו (5 לדצמבר, ליתר דיוק) מציינים 120 שנה להולדתו של פריץ לאנג, אשר קיים קונצנזוס על כך שהוא אחד מן היוצרים הגדולים והמשפיעים בתולדות הקולנוע. מי שהיה היוצר המרכזי בשניים מן הזרמים האמנותיים היותר המעניינים בקולנוע – "האקספרסיוניזם הגרמני" (ביחד עם מורנאו) ו"הפילם נואר" שהתפתח בהוליווד.

למעשה, יש הרבכה מן המשותף בין שני הזרמים האמנותיים ולאנג הוא החוליה המקשרת הברורה ביותר בניהם, אף כי לא היחידה. הדבר בא לידי ביטוי בסרטו האמריקאי הראשון "זעם" ("Fury") משנת 1936. כחמש שנים לפני שהחלה התקופה שהחוקרים מדגירים כעידם הפילם נואר האמריקאי (תקופה שנוהג לציין כי היא הסתיימה בערך ב-1957, השנה בה לאנג חזר לעבוד בגרמניה), לאנג יצר סרט אפל הרבה יותר מרוב הסרטים שהשתייכו לז'אנר, בין עם בשפה הויזואלית הקודרת שלו ובין עם הסיפור הפסימי אודות הנפש האנושית.

"זעם" מספר את סיפורו של ג'ו (ספנסר טרייסי באחד מתפקידיו הגדולים ביותר) בחור פשוט הנוסע להתאחד עם ארוסתו. הוא עובר במקרה בעיירה קטנה ונעצר בחשד כוזב. תושבי העיר זועמים על הפושע המקומי וממהרים לפרוק את כעסם על האיש שנעצר – הם מבצעים בו לינץ' וכמעט הורגים אותו. עד כאן, זהו סרט מצמרר על הדרך בה אספסוף יכול להתלהט בקלות לפעילות אלימה חסרת הצדקה.

אבל כאן רק מתחיל הסרט. ג'ו פועל בתוך זעם לא נשלט ורוצה גזר דין מוות לכל מי שהשתתף בניסיון הלינץ' – כאן הסרט מבצע היפוך תפקידים ומי שהיה הגיבור של החצי הראשון הופך להיות הנבל. יחסו לארוסתו נופל גם הוא קורבן לסערת הרגשות שהוא עובר, סערה שמכלה כל הגיון ומציגה אותו כנבל של הסרט. זוהי אמירה על הטבע השברירי של אדם, אמירה שלאנג יפתח גם בסרטי הנואר הקלאסים שלו, למשל "רחוב הארגמן" ("Scarlet Street") או "האישה בחלון" ("The Woman in the Window") – האיש הפשוט, האידיאליסט, יכול להפוך בקלות רבה לפושע.

במידה רבה, לאנג ביצע מהלך נרטיבי דומה, אולי אף נועז יותר, בסרטו המדבר הראשון "M". סרט זה נחשב בצדק רב לציון דרך של ממש בתולדות הקולנוע. "M", העוסק בעיר הפוחדת מפדופיל רצחני, הוא למעשה סרט נטול גיבור מוגדר לרוב אורכו. בדקות הפתיחה נוצרת הזדהות עם אם צעירה הדואגת לבתה הקטנה ולבת עצמה, אולם לאחר מכן הסרט עובר למעקב אחר הגורמים השונים המנסים ללכוד את הרוצח – המאפיה והמשטרה, לכל צד יש את הסיבות שלו. רק כאשר הרוצח נלכד הסרט שב לייצר הזדהות עם גיבור אחד – עם הרוצח המוצג כחולה נפש, דבר אשר אינו עושה רושם של המאפיה המארגנת לו משפט רחוב במטרה להורגו. הרוצח האכזרי והמאיים ממנו פחדנו כל הסרט הופך להיות דמות מעוררת הזדהות.

לאנג עוסק תמיד בסוגיות של מוסר ובמידה רבה הוא אחד מן הקולנוענים הראשונים שעוסק בביקורת גלויה על עונש המוות. הוא מתנגד בצורה נחרצת לאלימות, אך שם לב שגם מי שמבצע אלימות בשם החוק חורג לפעמים מן הסמכות הראויה. סרטיו מתאפיינים בכך שאין בהם דמויות חיוביות לגמרי, אך ללא ספק יש בהם ערכים. בשנים האחרונות לחייו, לאנג ביקר יוצרים העושים סרטים שהם רק חגיגה של אלימות מבלי להראות את התוצאות.

פריץ לאנג (מימין) בפעולה. או אולי מזמין את הקפה שלו עם שניים סוכר...

בניגוד לסרטים של הבמאי האקספרסיוניסטי הגדול שני, וויליאם פרידריך מורנאו (שמת בגיל צעיר) הקולנוע של לאנג לא התעכב לרוב על פיתוח איטי של מערכות יחסים בין דמויות וחקר יותר את ההתמודדות של הגיבור עם הסיטואציה שהעלילה כופה עליו. בכך, ישנם קווי דמיון רבים בין היצירה שלו ליצירה של היצ'קוק. אלא שלאנג היה יוצר קודר בהרבה. אם הקולנוע של היצ'קוק הציע מתח בחזית היצירה ועומק מוסרי או פסיכולוגי ברקע, אצל לאנג הדילמה המוסרית היא העיקר והמתח הוא משני, אם כי לאנג ידע לביים סצנות מותחות ברמה שלא נופלת מאף במאי.

אם יש חסרון לקולונע של לאנג, מדובר ביצרת הזדהות רגשית עם הדמויות. לא שהיא אינה קיימת, אלא שבסרטים האמריקאים שלו הדבר נעשה בצורה פחות טובה מיתר הסרטים. בתקופה הגרמנית, בעיקר בסרטים האילמים, האלמנט הרגשי גם הוא חזק מאוד. זוהי כנראה תרומתה של התסריטאית תיאה פון הרבו, שהייתה במשך זמן קצר אשתו של לאנג.

פון הרבו היא דמות מלאה בסתירות: חברה במפלג הנאצית לתקופה מסוימת, אך גם חתומה כתסריטאית על הסרטים המדברים של לאנג, שהייתה בהם מתקפה ישירה על המפלגה. ייתכן והיא פחות נמשכת לסוגיות של מוסר מאשר לאנג, אבל היא השכילה לבנות בסרטיו מערכת רגשית מעמיסה. קשה לי לחשוב על סיום נוגע ללב יותר מזה של הסרט "אישה בירח" ("Frau im Mond") הסרט האילם האחרון של הזוג, אשר משלב בין מדע בדיוני פורץ דרך (זה הסרט שהמציא את הספירה לאחור) ומשולש רומנטי הכתוב בעידון ונבנה בצורה חכמה עד לשיא הרגשי.