סרט קצר: "Validation"

אם יש לכם או לכן 16 דקות פנויות, אני ממליץ להקדיש אותן לסרט הקצר והמופלא הבא. קוראים לו "Validation" או אם תרצו "תשריר", בעברית צחה. הוא נעשה בשנת 2007 בידי קורט קווני אשר כתב, ביים והלחין וקצר מאז שבחים ופרסים בפסטיבלי תבל לסרטים קצרים. צפו בו, ואז קיפצו להמשך הפוסט כדי לפרוק את דעותיכם ומחשבותיכם. רק היזהרו, הגיגיי שלי על הסרטון מלאות ספויילרים כמובן ולא יהיו נהירים למי שטרם צפה. אז הנה הוא:

שמעתי וקראתי הרבה תגובות של אנשים, המוקסמים מן המסר החיובי של הסרט – אם רק נחייך ונחמיא לעולם, החיים יחייכו אלינו בחזרה והעולם ישתנה לטובה. או על כפל המשמעות הנושא עימו שם הסרט – סיפור על בחור שלא רק נותן תוקף לכרטיסי חניה של אנשים, אלא נותן תוקף לחייהם של אותן בריות. אני חושב שלכאורה, זהו אכן הסרט, אך יש בו גם ביקורת נוקבת למדי שהסתננה בין השורות.

קודם כל, כל מיני מילים אמריקאיות ריקות מתוכן, נחשפות במערומיהן. "Great", "Awsome", "Amazing", כולן מילים הנזרקות לחלל האוויר באופן יום-יומי, כאשר ספק רב באם הדובר שלהן באמת התכוון למשמעותן האמיתית. זוהי נטייה אנושית, גם אם חדשה יחסית, להעצים ולהגזים בבואנו לתאר דבר או סיטואציה מסויימת. כנראה מפני שהעידן הנוכחי הוא תקופה שבה כולם כבר ראו הכל ועשו הכל, הרבה לפניך. אין ברירה אלא לסקרן את קהל השומעים באמצעות הפרזות והגברת הווליום המילולי. המחמאות הריקות שאנשים זוכים להן בסרט, עובדות עליהם. לא מפני שהם באמת מדהימים (חישבו לרגע על המשמעות המקורית של המילה), אלא מפני שזה מה שהם רוצים לשמוע. שהם מעל הממוצע. מדהימים או מיוחדים באופן שאין שלו – הכל מדוייק, כלומר לא-מדוייק, באותה המידה. כל עוד הווליום מתאים, הכוונה.

בנוסף, תוקף הסרט את המדיניות הכה אמריקאית שדורשת לחייך בכל מצב. עובדים במקומות עבודה שונים בסרט נדרשים לחייך, ללבוש ארשת פנים מזוייפת שתעניק תחושה טובה ללקוחות, עאלק. בסרט, גיבורנו החייכן מאבד את הרצון לחשוף שיניים ובשל כך מאבד את עבודתו. לעומת מושא תשוקתו הבלתי מושגת, כמו חיה בעולם מקביל – עולם בו אסור לחייך, אסור לגרום לאנשים להיראות מבסוטים. כי כולם צריכים להיראות נורא בתמונת הרישיון שלהם (מזכיר לי את הביקור האחרון שלי במקום דומה, הבחורה אפילו לא הודיעה לי שהיא צילמה. התמונה בהתאם). הסיבה בגינה היא מפוטרת, היא בדיוק בגלל שגרמה לכולם לחייך והתחילה לעשות זאת בעצמה.

אך הביקורת האמיתית של הסרט מופנית כלפיי כל אותם אנשים שגיבור הסרט העלה חיוך על פניהם. האם הם הודו לו? האם העריכו את המחווה שלו? כאשר הוא היה מדופרס, כפי שהם היו לפני כן, האם עודדו אותו? גמלו לו באותו המטבע? התשובות לשאלות אלה שליליות כולן. נגטיביות כמו תמונת המראה של המין האנושי כולו, כפי שעולה מן הסרט. אנו זקוקים לדברים שיעודדו אותנו, מתמכרים אליהם ואז כועסים עליהם כאשר הם מגלים אנושיות. אפילו נכנסים לקריז, כמו ג'אנקים. אין מי שיעודד את המעודדים, ישמח את המשמחים. ואם ענן שחור מופיע לפתע מעל ראשם שלהם, הכל אבוד. עד אשר ישוב אליהם המצב-רוח הטוב, כלומר. המשפט המסכם את כל הסרט, בעיניי, הוא גם המשפט האחרון שנאמר בו. הרגע בו הגיבור מספר שבעצם אף אחד לא אמר לו בעבר את כל אותם הדברים שהוא סיפק לציבור מדי יום. שהוא מדהים, נהדר ומצויין. שהרגשת החוסר-מוערכות הייתה מנת חלקו כל הזמן הזה, אך בניגוד לרוב האנשים, הוא לא היה צריך לשמוע זאת מאף אחד אחר. משום שהוא כבר ידע זאת לאורך כל הדרך.

עד כאן אני, מוצא ביקורת סמויה בסרט שכולו אופטימיות וחיוכים. עכשיו תורכם ותורכן…