"הרפתקאותיה המופלאות של אדל", סקירה

מוזר. הייתי בטוח שהעולם יגיב קצת יותר בהתרגשות בעקבות סרט חדש של לוק בסון. ולא, אני לא מדבר על פרק נוסף בסדרת "ארתור והמינימונים". מאז 2005, מאז "אנג'ל A", בסון עושה הכל חוץ מאשר לביים. הוא הפך לסנדק האקשן הצרפתי, חתום כתסריטאי ומפיק על רבים מסרטי הפעולה הבולטים של ארץ הבאגט בחצי השני של העשור הקודם. הוא מקדם את בני טיפוחיו, פייר מורל ("District 13") ולואי לטרייה ("המשלח"), וסייע להם למצוא את מקומם בהוליווד. כלומר להתחיל עם הבטחה בזכות סרטים כמו "חטופה" של מורל או "הענק הירוק" של לטרייה, ואז להתקלקל לחלוטין בגלל סרטים כמו "מפריז באהבה" או "התנגשות הטיטאנים", בהתאמה.

"הרפתאותיה המופלאות של אדל" ("Les aventures extraordinaires d'Adèle Blanc-Sec"), הינו החזרה של בסון לעמדת הבמאי. "אדל", אם לקצר שם ארוך מדי בכל שפה, התקבל בקרירות שהפתיע אותי. נכון, הקולנוען הצרפתי כבר אינו בשיא הפופולריות כפי שהיה בשנות התשעים, בזכות "לאון", "האלמנט החמישי" ו-"ניקיטה". או אפילו בסוף האייטיז, ימי "הכחול הגדול" ו-"רכבת תחתית". אבל בכל זאת, מדובר בלוק בסון, במאי אהוב (לשעבר?) שכל סרט חדש שלו ראוי לתשומת לב. כלומר, בעיניי. בעיניי המפיצים מקומו אינו בבתי הקולנוע, אל בספריות ההשאלה. למרות שמדובר בסרט שיופיו משווע למסך גדול ואשר מספק לכל אורכו הנאה צרופה, הנובעת מכמויות עצומות של השראה קולנועית.

מדובר בעיבוד של בסון לקומיקס בלגי-צרפתי מפורסם מאת ז'אק טארדי. הגיבורה היא אדל בלאן-סק, סופרת והרפתקנית, החובבת תרבויות עתיקות ומחיית אגדות. מעין גרסה נשית של אינדיאנה ג'ונס. מעודנת יותר מלארה קרופט גיבורת "טומב ריידר" אבל סקסית לא פחות. בעלילה שטווה בסון עבור הסרט, המתרחש בפריז המסוגננת של שנת 1911, תרה אדל אחר פרעון מצרי מסויים, אשר סודותיו יסייעו לה לרפא את אחותה המשותקת. באותו הזמן, מטיל דינוזאור אווירי מסוג פטרודקטיל את אימתו על עיר האורות, לאחר שבקע מביצתו בת 135 מיליון השנים בעזרתו האדיבה של פרופסור אספרנדו התמהוני.

בכלל, נדמה שכל הדמויות הגבריות בסרט תמהוניות במידה. ואין הכוונה רק לפרופסור בעל ראש הביצה שמתקשר עם העולם הבא. כך גם אינספקטור קאפוני (ז'יל ללוש), נציג החוק בסרט; הצייד (ז'אן-פול רוב) הנשכר בידי העירייה כדי להיפטר מן הזוחל הקדמוני והמעופף; הגבר עב הבשר שאיתו מתחיל הסיפור למרות שהוא לא חשוב להמשך (אם לצטט מן הקריינות בפתיחת הסרט); הצעיר שעורג ומעריץ את אדל, בגילומו של ניקולא ז'ירו, המתנהג באופן נוירוטי למדי (בעיקר בסביבתה של אהובתו); אפילו מתייה אמלריק, המגלם את אויבה המר של הגיבורה, לובש על עצמו דמות ביזארית. בטח לא זיהתם אותו בתמונה שלעיל, אבל זה הוא. רוב השחקנים מסתמכים על איפור מוגזם, הכולל שפמים מפוארים, כדי להגזים גם את הבעות פניהם והתנהגותם הכללית. מה שתורם ליצירת אווירה קאמפית, קומית וכיפית.

היחידה שמתהלכת בסרט בשאת נפש – ומשתמשת בסוג אחר של הומור, בסרקסזם – היא אדל עצמה. הרבה בזכות השחקנית לואיס בורז'ואה, שפשוט נפלאה בתפקיד הראשי. יש בה קסם ששמור בלעדית לכוכבות קולנוע צרפתיות – הלחם של כישרון משחק ניכר ויופי ייחודי. היא משכילה לברוא דמות שהיא בה בעת עוקצנית ואדישה כשם שהיא פגיעה ורגישה. ומה שבטוח, היא תמיד לבושה מדהים. למרות שהיא לא תמיד לבושה.

אם במקרה תעצרו את הסרט כדי לקפוץ לבית הכסא, תרגישו אי נעימות ללחוץ שוב על כפתור הפליי. או לפחות תשתהו כמה שניות ותביטו בהערצה בפריים האקראי שמולכם, המעוצב בקפידה כה רבה. תלבושות, תפאורה, תאורה – הכל מתוקתק כתמיד אצל אשף הקולנוע מצרפת. עוד כאשר צפיתי בטיזר-טריילר חסר הדיאלוגים, הבחנתי שבסון לא איבד את התכונה החשובה ביותר אצלו כבמאי – תיאום מושלם בין מוזיקה ותמונה. והרי מהו הקולנוע במיטבו אם לא השילוב הזה. זה לא שאין לסרט חסרונות. כמו נפילות מתח מסויימות או איבוד התנופה דווקא במערכה השלישית לטובת הפיכת העלילה להזויה יותר ויותר. אבל "אדל" בהחלט יכול להתגאות קודם כל בעשייה קולנועית מהוקצעת.

אם זאת, הסרט אינו מעניין אך ורק בזכות יופיו החזותי. מצאתי בו רובד שלם של ענייני שפה, אשר גרם לי להצטער בפעם המי-סופר שאינני יודע צרפתית. זה מתחיל עם הרבה בדיחות שפה שלא לגמרי עוברות בתרגום לעברית, בעיקר בנוגע לשמות ואותיות. העניין ממשיך עם העובדה שכל הדמויות בסרט שוטפות בצרפתית. ממדריך השבילים המצרי של אדל (ששמו עזיז. מעניין אם הוא אותו "Aziz! Light" מהסרט "האלמנט החמישי") ועד למומיות שמקיצות מתנומה של אלפי שנים. ממש כמו בסרטים אמריקאים, בהם אין שום סיכוי שחייזר או אדם קדמון ידברו שפה אחרת זולת אנגלית-אמריקאית. משמעות הוספת מוטיב השפה, מעבר ללגלוג הברור על ההתנשאות של האמריקאים וסרטיהם, היא נטיעת הסרט בעולם פנטסטי בעל חוקים משלו, כמו גם הדגשה של השפה הקולנועית, האוניברסלית, הכה מפותחת אצל בסון. בחיי, רק בשביל סיקוונס של משחק טניס, או רגעי האקשן בקברות הפרעונים היה שווה לחכות לסרט הזה. לצפות לשובם של הצילום והעריכה המופלאים של הבמאי. אולם, ישנה משמעות נוספת.

אם נחבר יחדיו את המאפיינים שלעיל – העשייה הקולנועית המוקפדת, הגזמת העולם הריאליסטי כדי להפכו לפנטסטי ותיבול בבדיחות שפה עם דגש מיוחד על מילים ומשמעותן – נקבל סרט של ז'אן פייר ז'נה. לא של לוק בסון. ליתר דיוק, נקבל את סרטו האחרון של ז'נה, "מיקמק". הדמיון בין הסרטים מפתיע עוד יותר כאשר בוחנים רגעי מפתח ומוצאים, למשל, את הצורך של הגיבורים להבריח מישהו פנימה או החוצה מתוך סיטואציה. או את השימוש המופרז בקריינות פטפטנית בסצינת הפתיחה. יצא שחיכיתי וציפיתי לסרט חדש של בסון וקיבלתי באותה השנה שני סרטים חדשים של ז'נה, יחד עם אותו "מיקמק" בו התאהבתי בפסטיבל ירושלים האחרון. כפי שניסח זאת חבר שצפה אף הוא ב"אדל", נדמה כי כאילו בסון חשב לעצמו: "אז מי המתחרה הגדול שלי בקולנוע הצרפתי של היום… הז'נה הזה, כן, הוא טוב. אבל אני יותר טוב ממנו. אביס אותו במגרש שלו!". אולם, בניגוד לחבר ההוא שלי, אני דווקא מבסוט. ההשלכות האפשריות הן שסרטו הבא של ז'נה יהיה בסוני במהותו, או שבסון עצמו יתפנה לביים סרט חדש במלוא המרץ והיצירתיות. כך או כך, נזכה לסרט חדש של לוק בסון בעתיד הנראה לעין. ולא, אני לא מתכוון ל"ארתור 3" שעולה לאקרנים בחופשת החנוכה.