"הרשת החברתית", סקירה נסיונית

לפעמים נדמה שהעולם מתקדם בקצב מהיר יותר מזה שהעולם יכול לקלוט. השינויים שעברה הוליווד בעשור האחרון מספיקים לתקופה של חצי יובל, בזמנים נורמליים. אבל מה נורמלי בזמנים בהם סרט מ-2007 זוכה לרימייק כבר ב-2010 ("למות מלוויה"), או אפילו בתוך שנה אחת תמימה ("REC"). לא ירחק היום, בו המרחק בין המקור לחידוש יתקצר עד כדי שאיפה לאפס. ומכיוון שכללי הפיזיקה המודרנית לא יסבלו זאת, השלב הבא יגיע בזריזות, כדי לא להישאר במצב של ואקום. אני מדבר על מצב בו קודם כל יוצא החידוש ורק אחר-כך המקור. נשמע פרדוקסלי, אבל נתראה עוד כמה שנים. והרי דברים מוזרים מזה קורים כבר עכשיו, ברגעים אלה ממש. מה תאמרו אם אתיימר לכתוב ביקורת, כלומר לחוות את דעתי, על סרט מסויים עוד בטרם ראיתי אותו? נשמע מגוחך, נכון? אז זהו, שאני ממש לא אהיה הראשון. כל טמבל שמסמס לחבר שלו שיושב באמצע השורה ובאמצע הקרנה של סרט, כבר עושה בדיוק את זה. כותב את דעתו, הלעיתים מנומקת לא פחות מכמה ביקורות קולנוע באורך מלא שיצא לי לקרוא בחיי, עוד לפני תום השלמת הצפייה. אז החלטתי להקדים את המאוחר ולהיות זה שכותב על סרט לפני שהוא ראה אפילו דקה אחת ממנו. ולו רק כי אני חובב ניסויים מאין אלה.

עדכון: אז ראיתי את הסרט. חלק מהניחושים שלי כאן למטה התגלו כמוצלחים, חלק לא. הופתעתי לטובה, וגם לרעה. בקיצור, סקירה קצת פחות נסיונית בסוף השבוע, אבל אני כבר אומר שאת דעתי הכמעט-מלאה על הסרט אפשר לקרוא כבר עכשיו, כאן למטה. לצערי הרב…

"הסרט שיעדכן לכם את הסטטוס"

אך קודם לכן, הסיבות לניסוי. צרה נוספת אשר מגיעה עם האבולוציה המתקדמת מדי של תעשיית הסרטים, היא החרפת המניירה ההוליוודית להכות בכל ברזל בעודו לוהט. אם בעבר היית צריך להיות איזה ראש מדינה במשך עשור או שניים לפני שזכית לסרט ביוגרפי, היום מספיק להיות סטארטאפיסט לכמה חודשים. זרוע נוספת בתרבות הסלב-בין-רגע, כנראה. כאן אני אמור להודות שאין לי מושג ברשתות חברתיות, שאני חרד מהן כמו מן האח הגדול עצמו (ההוא מהספר של אורוול, לא תוכנית הטלוויזיה המפחידה בפני עצמה). אבל בפייסבוק יש לי מושג לא רע, למרות שמעולם לא דרכה שם כף רגלי הוירטואלית. או לפחות, יש לי מושג ממתי הוא טרנדי. אני זוכר במדוייק ביקור של חבר טוב, אשר תמיד מנבא את העתיד האינטרנטי (הוא היה בין 10,000 הראשונים על הפלנטה שיש להם ג'ימייל, עוד כשהיה מועדון אקסקלוסיבי). זה היה בחורף 2006 והוא בדק את חשבון הפייסבוק שלו אצלי בדירה. לא היה לי מושג במה מדובר, וגם לא לחבריי התל-אביבים הסופר-מעודכנים. נדמה שרק כשנה לאחר מכן העניין תפס ורק ב-2008 הפך להיות תופעה תרבותית בקנה מידה מדאיג גם בישראל. וכעת, שלהי 2010, וכבר יש לנו את סרט הפייסבוק. בהנחה שלוקח לפחות שנה להרים סרט שייראה כמו שצריך, הוליווד זיהתה את הטרנד הזה מהר יותר משהיא נותנת אור ירוק להמשכונים של סרטים שיצאו שלשום לאקרנים והצליחו לא רע. כך שאת סרט הפייסבוק אני כבר שונא. מכיוון שהוא טרנד, ניצול ציני של מותג כדי לגרוף הון מהעכשוויות של מושאו.

שלא לדבר על סלידתי הידועה מן האתר הזה, שאת התפקיד שהוא אמור למלא בחיי מעולם לא הבנתי, אבל את השפעתו אני חש מדי יום. פייסבוק, ולמען האמת בעיקר טוויטר, הם הם אותה תופעה שניסיתי לתאר בפסקה הראשונה. הם אלה אשר החליפו את האנשים המעצבנים, אשר בשניה שמופיעים הקרדיטים ורגע אחרי שנדלק האור כבר יורקים לחלל האוויר את דעתם המתומצתת על הסרט שזה עתה ראו. ומילא, אם היו מחליפים אותם בהצלחה, אבל גם זה לא. המסכמים הנחפזים עדיין שם, בכל הקרנה שהייתי בה לאחרונה. ובזכות אביזרים נפלאים כמו סמארט-פונים למיניהם, ניתן לגשת אל חשבונות הפייסבוק והטוויטר גם תוך כדי הצפייה בסרט. ובעוד על שליחת הודעת טקסט לחבר כלשהו אפשר להתווכח ולא להגדירה כ"ביקורת קולנוע", הרי שציוץ בטוויטר אשר קובר או מהלל סרט, בין אם תוך כדי או חצי שניה אחרי הצפייה, הוא כבר ביקורת לכל דבר ועניין. כי הרי מה הוא טוויטר אם לא שליחת אס.אם.אס לעולם, לכל מען דבעי. אבל עזבו את טוויטר, הסרט שלו עוד יגיע. אנחנו עם סרט הפייסבוק עכשיו.

אני מוכרח לציין שהעמדה בה אני נמצא הינה אידיאלית לביקורת-ללא-צפייה. אפילו טריילר לא ראיתי. כל מה שאני יודע על הפרוייקט הוא שאהרון סורקין ("הבית הלבן") כתב את התסריט, דייויד פינצ'ר ביים ומשחקים ג'סי אייזנברג, ג'סטין טימברלייק ואנדרו גארפילד. עוד אני יודע באופן קלוש כי הסרט הוא סיפור הקמת הפייסבוק, עם דגש על סיפורו של המייסד הצעיר, מארק צוקרברג. וזהו. זה כל הידוע לי. מה שאומר, שאוכל לשפוט את הסרט בהתאם לציפיות שלי ממנו בלבד, בהסתמך על הנתונים האלה. לנחש את דעתי עליו על סמך היכרותי עם הטעם שלי. בשעה 19:00 בערב, אצפה בו ואגלה היכן טעיתי והאם בכלל צדקתי באלו מן הניחושים. יש כאן משום הודעה שקשה מאוד להיכנס אל סרט כלוח חלק, או אפילו להתעלם תוך כדי הצפייה מידע מוקדם. הודעה בכך שהקולנוע הוא קודם כל אמנות רפלקסיבית ורק אחר-כך, אם בכלל, אסקיפיסטית. לכן, אני לגמרי מקווה שישתבש לי הניסוי, כי אני מאמין שדווקא ההיפך הוא הנכון 🙂

"הסרט עם הכי הרבה צילומים של מחשבים בהיסטוריה של הקולנוע"

אז "הרשת החברתית", הסרט הזה שלא ראיתי, הוא קודם כל בלון שנופח מעבר לפרופורציות המקוריות שלו. כבר חצי עשור שאמריקה עושה זאת. מנפחת סרטים סימפטיים ותו לא למימדי ענק, כדי שתהיה הצדקה להכלילם בכל הקטגוריות הראשיות באוסקר ואף לזכות בהן ("ג'ונו", "נער החידות ממומביי", "מטען הכאב", אם למנות שלישיה מייצג מכל אחת משלוש השנים האחרונות). כך היא לא תאלץ להודות שהייתה שנה בינונית עד מחורבנת. קצת כמו שיטת הורדת הקו האדום של הכינרת, בכל פעם שמגיעים לתחתית חדשה. כל מדינה והשקרים העצמיים שלה, אשר גורמים לה להרגיש טוב יותר, להצליח לקום בבוקר עם רצון להמשיך ולהתקיים. בזעיר אנפין, אלה הם המקרים של כל הנוגעים בדבר, כלומר צוות הסרט שהזכרתי לעיל. אנסה להשמיץ באופן ספציפי יותר.

דיוויד פינצ'ר ואני מעולם לא היינו החברים הכי טובים. כלומר, בהחלט נהניתי מ"שבעה חטאים" כאשר ראיתי אותו לראשונה, בגיל העשרה. צפייה נוספת, הוכיחה לי כי הוא ארוך מדי. שקטעי האקשן מרגישים מעט מושתלים, או מאולצים. שכל חטא מקבל יותר מדי פוקוס וסיפור רקע עד לפרטי פרטים כמו מה הצבע האהוב על אשתו של ההוא שתפר את פין הפלדה לרוצח, וכד'. "מועדון קרב" תמיד יהיה הסרט הלגמרי מעולה הזה, שניחשתי את הטוויסט שלו בעשר הדקות הראשונות (לא כי אני כזה גאון, אלא כי בדיוק ראיתי סרט עם טוויסט זהה יום קודם לכן. מזל נאחס). אקצר ואומר שהסרט החביב עליי של פינצ'ר הוא "המשחק", דווקא משום שהוא כנראה גם הכי פגום שלו, הכי מלא בעיות, הכי… אנושי. אבל השנים האחרונות לא רק שלא אפשרו לי לחבב את האיש, אלא פיתחו אצלי סלידה ממנו. מילא "זודיאק", שהיה ריפ-אוף ומשחק ילדים לעומת "זכרונות מרצח" שיצא שנתיים קודם לכן. היה זה "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" שהבהיר לי כי כל רצונותיו של פינצ'ר הוא לזכות בהכרה הוליוודית. ואם "באטן" הביא לו מועמדויות, אני מנחש ש"הרשת" יניח בחיקו כמה פרסים. שלא אובן לא נכון – אין ספק שמדובר בבמאי עם יותר כישרון ממה שאי פעם אוכל לייחל לו. הסרטים שלו תמיד מבויימים לעילא, נעימים לעין גם אם הנושאים מהפכים את הבטן, מהודקים ובעלי קצב פנימי שקרוב לשלימות. וגם חסרי נשמה, כמו חדר מתים קפוא. זו הסיבה שכאשר פינצ'ר ניסה לעשות סרט שכולו רגש, כמו "באטן", התוצאה הייתה כה חלולה בעיניי, כמעט מגוחכת. אני לא רואה אותו משתפר בתחום הזה דווקא בסרט כל-כך טרנדי ומגניב כמו סרט הפייסבוק.

גם את אהרון סורקין אף פעם לא הבנתי באמת. כלומר, את ההערצה אליו. הוא כותב טוב. בסדר כזה. מאוד קולח, מאוד סוחף, מאוד ריקני. מאוד מתאים לעיבוד של דיוויד פינצ'ר. מן הפרקים של "הבית הלבן" שיצא לי לראות, החלק הטוב ביותר היה העריכה. "מלחמתו של צ'רלי ווילסון" לא בדיוק זכור לי כסיפור יוצא מן הכלל. ומ"בחורים טובים" אני זוכר בעיקר את המשחק. בקיצור, טרם יצא לי להתעלף ממשהו שכתב סורקין, אולי משום שהתחומים המעניינים אותו משעממים אותי. אם זאת, אין מתאים מחובב פוליטיקה לכתוב סרט על הפוליטיקה המשרדית של מקימי הפייסבוק. מאותו סוציולוג שמבין אנשים כתבניות, כשבלונות, כמערך רגשות שהוא עצמו לא מסוגל לחוש, רק להכניס למשוואות. לגביי שלושת השחקנים הצערים שהזכרתי, אני מניח שהם יעשו עבודה סבירה אשר תזכה לשבחים חסרי גבול. ג'סי אייזנברג ימשיך לגלם את האח הקטן של מייקל סרה ויהיה מועמד לאוסקר על גילום מישהו אחר לגמרי – ההוא שייסד את פייסבוק. שוב יופתעו כולם מיכולת המשחק של ג'סטין טימברלייק, למרות שהוא כבר הוכיח אותן לפחות פעמיים קודם. ועל גארפילד יגידו שהוא יהיה אחלה ספיידרמן (מוזר, פתאום דמיינתי את גארפילד החתול בתור איש העכביש).

"הסרט שהביא לנו את המשפטים הגדולים - "I LIKE you" וגם "I LIKE you too""

במובן מסויים, הסרט הזה עוד עלול להיחשב בעתיד בתור אחד מעמודי התווך בבאר הרעיונות החדשים של הוליווד. פעם היו אלה ספרים, סרטים ישנים, טלוויזיה, מתקני שעשועים בפארקים. היום, יש לנו סרטים על בלוגים ("ג'ולי וג'וליה") ובקרוב מאוד גם על דפי טוויטר. אני מעריך שגם בסרט הזה, לא יימנעו מלנסות ולהמחיז קולנועית רגעי מפתח כמו המצאת הקיר בפייסבוק (מישהו יכתוב לגיבורנו על הקיר בביתו) או ההמצאה הגדולה בתולדות האנושות לדעת יותר מבת 12 אחת ששאלתי – "לייק" (נערה אחת תגיד לגיבורנו שהיא מחבבת אותו. הוא יחזור באובססיביות על המילה משל היה ארכימדס שזועק "אאוריקה!" במקלחת. קאט לגיבורנו מכה במרץ במקלדת המחשב שלו). הרבה בדיחות פנימיות שאני חושש שידלגו מעל ראשי ואז יזכו את יוצרי הסרט בשבחים כמו "לכדו במדוייק את רוח הדור", או "הפרטים הקטנים האלה הם שעושים את 'הרשת החברתית' להרבה יותר מ'סרט הפייסבוק', כפי שהוא כונה בלעג". אני די בטוח שהסרט יהיה מהוקצע. מבויים, כתוב ומשוחק היטב, באופן של לצאת ידי חובה. זורם ואפילו משכנע, מפתה להיכנע לו. ואני מאמין שאסכים להיכנע לו, כמו שאני מוכן לעשות בכל סרט, אפילו אחד שאני מגיע אליו שלילי מראש (משום שאני מאמין שקולנוע הוא קודם כל אמנות אסקיפיסטית, ולכן משתדל מאוד לתת צ'אנס אמיתי). אבל אני גם חוזה שיהיה הרגע שישבור את האשליה, שיזרוק אותי אל מחוץ לסרט. מה יהיה הרגע הזה? אני לא מעוניין לחשוב עליו. גם כך אני מסתכן בנבואה שמגשימה את עצמה, בקיבעון טרום הצפייה של דעתי, אשר לא תזוז מילימטר נוכח הסרט. אבל אני מאמין שממש כמו שאני מתפעל מחדש מרגעים שכבר ראיתי בטריילרים גם בסרט עצמו, כך יידע המוח שלי לעשות ריסט, לחוות את הסרט כמו שהוא ורק אז לשפוט את החוויה. בעוד כמה שעות, אדע את תוצאות הניסוי. אחלו לי בהצלחה.

*פתאום נזכרתי שכבר עשו "סרט פייסבוק" אחד, אשר ללא ספק היווה השראה ל"רשת החברתית". הינה הקדימון שלו: