דיווח מכנס "הסצינה האהובה עליי" של סם שפיגל

גם הטקסט הזה היה אמור לעלות אתמול, אבל הוירטואליה נכנעה לאילוצי המציאות. בזמן הביניים למדתי שדבריו של אריאל הירשפלד הפכו לטור השבועי שלו במוסף "הארץ". לא מצאתי לינק, אז מי שקונה/מנוי של "הארץ", הרוויח טקסט משובח. הנה הדיווח שלי מן האירוע כפי שהתפרסם אתמול בעכבר העיר אונליין ובתוספת יוטיובים של הסצינות הנבחרות לרוב.

אתמול, החל מן השעה 10:00 בבוקר ועד 22:00 בלילה, נערך כנס פתיחת שנת הלימודים של בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל. תחת הכותרת " הסצינה האהובה עליי", נתבקשו ארבעים אנשי תרבות לבחור רגע אחד איקוני במיוחד בתולדות הקולנוע ולנסות לענות על השאלה "מה הופך סצינה קולנועית לבלתי נשכחת?". זו השנה השניה בה מקיים בית הספר כנס מעין זה, כאשר אשתקד נאמו הדוברים סביב החזון שלהם לגביי הקולנוע הישראלי. אירוע שזכור בעיקר בעקבות ההתבאויות של הבמאי דובר קוסאושווילי, שכינה את הקולנוע המקומי נכה וחולה.

הסינמטק הירושלמי לבש חג. סלילי פילם עטפו את מעקי הבטיחות של המדרגות, ומסך חצוי שימש כוילון אל עבר החלק בבניין הסינמטק המוקדש כולו לטובת האירוע, תוך שמוקרנות עליו כל העת כמה מן הסצינות אשר הוצגו במשך היום. הבניין היה כה הומה עד כי פספסתי סשן אחד מפאת חוסר מקום מוחלט באולם 3 של הסינמטק. גם אולם 4 הקטנטן, אשר הקרין במעגל סגור את אשר התרחש באולם 3, היה מלא עד אפס מקום רוב הזמן. במקום להתעצבן, התרחב הלב על שאנשים כה רבים הגיעו כדי לצפות באנשים אחרים מדברים על קולנוע. סקירה קצרה של הפרצופים בהפסקה גילתה שאין מדובר במוזמנים בלבד. היו גם תלמידי תיכון, סטודנטים לקולנוע לצד גמלאי הסינמטק הקבועים ואף אנשים שפשוט באו מתוך סקרנות.

הדוברים חולקו לשישה סשנים, כשעתיים כל אחד. לכל נואם ניתנו 15 דקות כדי להקרין ולדבר על הסצינה אותה בחר. היו מי שהרצו ברהיטות, היו שאלתרו בחן, רובם הודו שלא הגיעו עם הסצינה האהובה עליהם אלא עם אחת שיש להם מה להגיד עליה. והיה מי שבא לתת בראש, כמו מודי בר-און, אשר ניסח בעזרת סצינה מתוך "סאלח שבתי" של אפרים קישון עוד פיסת ישראליות, הנושא החביב עליו. הצרה היא שהיו גם כאלה שהגיעו כדי להפוך את האירוע לחגיגה הפרטית שלהם, ההזויה למדי.

הסצינה שבחרה פרופסור יערה בר-און, מתוך "להרוג את ביל":

ד"ר אורלי לובין דחתה את עצמה ממדינת ישראל והצהירה נאמנות למבט הנשי המושפל, במקום. היא זכתה לקריאות "לכי לגור בעזה!" והייתה המפעילה היחידה של הקהל לאורך כל היום. להוציא את רם לוי, אשר ביקש מן הקהל לנחש את המשך הקטע מן הסרט שבחר – פיסת איזוטריה הונגרית בשם "אנגי ורה". מלבדם, היו אלה פאנלים של הקשבה בלבד. חלק מן הדוברים ניצלו את האירוע, אשר הפך לרגעים לבמה פתוחה. לא נזכיר שמות כדי לא להכפיש, אבל ברצינות – מי מגיע לחגיגה שעל דגלה חרוטה אמנות הקולנוע ואז נושא נאום פוליטי-פופוליסטי? מסתבר שיותר מאדם אחד. המצב הפוליטי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הסכסוך של שמאלנים מסויימים עם עצמם ואפילו שואת העם היהודי, היו הנושאים המרכזיים או הסמויים בלפחות שליש מדבריהם של כלל הנואמים.

עוד דיברו חזק הקולנוע הישראלי והאיטלקי. רבע מן הדוברים בחרו בסצינות מסרטים כחול-לבן, בעוד רבע נוסף התענג על רגעים מהקולנוע של ארץ המגף. מקומו של הקולנוע האמריקאי, מהוליווד הקלאסית ועד זוכה האוסקר האחרון, לא נפקד אף הוא.

הסצינה הגאונית שבחר עמנואל הלפרין, סגמנט שביים ארנסט לוביטש מתוך הסרט "לו היה לי מיליון":

שלושה מן הדוברים ניבטו אל הקהל מעבר למסך, כלומר לא נכחו פיזית באולם. פרופסור משה הלברטל, השחקן יוסף שילוח והפתעת הערב שלא הייתה רשומה בתוכניה – הרב אורי זוהר, אשר דיבר בשבחי סרטו של ויטוריו דה סיקה, "גונבי האופניים". נוכחותו השלימה הרכב קלאסי של תוכנית ריאליטי, כאשר הוא תפס את משבצת החוזר בתשובה שמילא בהצלחה שולי רנד בשנה שעברה. זקן השבט היה חיים גורי, אשר הקרין קטע מסרט של עצמו, בעוד הגר בן-אשר הייתה היפה והמטורללת, אשר התנצלה ארוכות על שבחרה לזעזעז את הקהל עם סצינה שכל כולה טבח בקנגורואים מסכנים. בתפקיד המיעוט כיכבו, כל אחד בדרכו, מוחמד בכרי וסייד קשוע. בכרי הסתפק בשניים-שלושה משפטים קצרים תוך שהוא "מצהיר על נאמנות ל…אהבה", בעוד קשוע סיפק מופע סטנד-אפ מושחז אחרי הקרנת קטע מהסרט "עזית הכלבה הצנחנית". משפט אחד רציני בכל זאת היה לו, על כך שהוא לא מבין במה שונים סרטי המלחמה העכשווים של ישראל, מן הסרט ההוא.

הסצינה שבחר מוחמד בכרי, בהשתתפות בנו, סאלח. מתוך "ביקור התזמורת":

יתר הדוברים נפלו לקטגוריות של מרצים על קולנוע, מקריאים בחוסר ביטחון מדף או חביבי הקהל, איש איש בדרכו. ד"ר אריאל הירשפלד ועמנואל הלפרין כבשו את הקהל בסצינות קצרות ופשוטות, בעוד מוני מושונוב וגילה אלמגור חלקו מההתפעלות והקסם שלהם כשחקנים נוכח שני רגעים אדירים של הקולנוע האיטלקי. דובר קוסאושווילי, מי שסיפק בשנה שעברה את השערוריה היחידה, הגיע הפעם רק כדי לשאול שאלה – מדוע אנחנו אוהבים את דון קורליאונה, למרות שהוא בנאדם רע. אבל היה מי שהתעלה גם על רגע מופתי מתוך "הסנדק". למרות שגם דני דותן בעצמו, הודה שמדובר בסצינה המושלמת ביותר בתולדות אמנות הקולנוע (וצדק). כך שלא נותר לו אלא להיות הדובר הכי אמיתי ונאמן לעצמו בכל היום ולהתפעל מהתלת-קרב המיתולוגי בסרטו של סרג'יו ליאונה "הטוב, הרע והמכוער":

את הערב סיימו דורון צברי, עם איחור לא אופנתי, ומנהל בית הספר רנן שור, אשר גם פתח את הכנס בבוקר. הוא אף הכריז כי גם בשנה הבאה יפתח "סם שפיגל" את שנת הלימודים באירוע דומה. אפילו נושא כבר יש – דמות הגיבור בקולנוע. אז רנן, אם אפשר לסדר קצת פחות בלאגן עם הכרטיסים ומעט יותר הקפדה בנושא אי-הפיכת הבמה לקרקס פוליטי מאוס, זה יהיה מעולה. משום שאלה התלונות היחידות עימם יצאתי מן היום המתיש, המגוון והמעשיר הזה.