"כשתפגשי זר גבוה ומיסתורי", הסקירה של עופר

סרט של וודי אלן  הוקרן במסגרת פסטיבל לקולנוע רוחני. זה בערך כמו להקרין סרטים של קן לואץ' בכנס תמיכה בישראל. סרטו החדש של אלן אומנם מתחיל בכך שאחת מגיבורות הסרט הולכת למגדת העתידות ומכיל גם סיאנס, אך קשה שלא להבחין שאלן מציג אירועים אלו בצורה עלובה וסבור כי אין אמת במיסטיקה.

אם כי קסמו של אלן הינו שהוא מצליח לייצר סימפטיה לדמויות גם במקרים בהם הוא לועג להן או מציג את ההתנהגות המוסרית שלהן כבעייתית. כל דמות בסרט נכנסת ללפחות אחת משתי הקטגוריות האלו.

מבחינה עלילתית, נקודת המוצא של הסרט מזכירה כמה מסרטיו הקודמים של אלן, במאי שכבר הפסיק לחפש כיוונים חדשים. אם "בעלים ונשים" החל בפרידה של זוג אחד שהשפיע על היחסים של זוג נשוי אחר, גם "כשתפגשי זר גבוה ומיסתורי" מתחיל באותה נקודה. רק שהפעם, פרידה של זוג מבוגר משפיע על הנישואין של בתם. הסרט למעשה נע בין ארבעה קווי עלילה המציגים כל דמות באחד מן הזוגות.

אנטוני הפוקינס מגלם את אלפי, שאחרי היציאה לפנסיה מנסה להיות צעיר שוב, לכן הוא עוזב את אשתו הלנה (ג'מה ג'ונס) הפונה לקריאה בקלפים ולבסוף מתארס עם שרמיין (לוסי פאנץ'), צעירה בעלת עבר בעייתי ויכולת אינטלקטואלית מוגבלת מאוד, בטח ביחס לנורמלי בסרטים של וודי אלן, בהם דומה כי רוב הדמויות הולכת לשלושה קונצרטים ומוזיאונים ביום ומסיימות קריאה ברומנים מן המאה ה- 19 במונית בדרך לשם.

במקביל, בתם של הזוג הגרוש (נעמי ווטס) מתחילה לעבוד בגלריה ומתאהבת בבוס שלה (אנטוניו בנדרס). בעלה (ג'וש ברולין) נמשך לשכנה ממול (פרידה פינטו). מי שבקיא בקולנוע של אלן מכיר את הסיטואציה: התאהבות טוטאלית בבן זוג הנראה כלא מתאים, משולבת בבגידה בבן הזוג.

כאמור, הקולנוע של אלן כבר הפסיק לחדש, אך הוא עדיין טוב מאוד במה שהוא עושה. כמו בכל סרט של אלן, הדיאלוגים שנונים מאוד ומצחיקים, גם אם לא תמיד אמינים. המשחק, כמעט של כל הצוות, משובח. אלן תמיד מוציא את המיטב מכל שחקן שמפיע בסרט שלו. בנדרס למשל נמצא במיטבו הקומי בתפקיד יחסית קטן.

הצילום בסרטיו של אלן לא תמיד זוכה ליחס ראוי, אף על פי שהוא חלק בלתי נפרד מן התפיסה הקולנועית של הבמאי. אלן, שמרבה לעבוד עם צלמים בכירים, חובר הפעם לוילמוש זיגמונד, צלם הונגרי ותיק שצילם כמה מן הסרטים האמריקאים הבולטים החל מסוף שנות השישים. יחד, הם יוצרים שוטים ארוכים בהם המצלמה מתפקדת כדמות נוספת ומעניקים לסרט מימד נוסף.

חשוב לציין כי מדובר בעיקר בסרט לחובבי אלן, שלא איכפת להם שהוא חוזר על עצמו קצת. אם כי אני לא בטוח שחוזר על עצמו היא המילה הנכונה: אלן הוא יותר כמו מוזיקאי ג'אז, המאלתר מעט סביב תבנית קבועה. מי שלא מכיר את יצירתו של אלן עשוי להנות מן הסרט הזה, אם כי היו לו בעבר ביצועים מוצלחים יותר (וגם ביצועים מוצלחים פחות, למען האמת).