סקירה: "שירה"

סרטו החדש של לי צ'אנג-דונג, שהוקרן בפסטיבל חיפה (אם כי אני ראיתי אותו דווקא בפסטיבל ניו יורק) מתדהר בכותרת שקשה לדמיין יומרנית יותר ממנה: "שירה". מדובר בכותרת שמצביעה גם על הסגנון שהסרט מבקש לאמץ לעצמו –לא כל ניסיון לקולנוע לירי מגיע באמת לעוצמת של של פיוט ומאוד נדיר שהיוצר הוא זה המגדיר את סרטו ככזה . הכותרת גם רומזת על כך שהסרט מנסה לא רק להיות "שירה" אלא גם להגדיר את טבעה של השירה, גם זו מלאכה לא פשוטה כלל.

והיומרנות של הסרט לא מסתכמת רק בעיסוק בשירה – הסרט מכיל גם מספר קווי עלילה, כולל עיסוק באלצהיימר ופרשה אלימה שהסעירה בזמנה את קוריאה. למרות השאיפות הרבות, כישרונו של הבמאי מצליח לטפל בנושאים הרבים בצורה מספקת ואף לייצר מעט רגעים שהולמים את כותרת הסרט וניתן להגדירם כשירה אמיתית.

לדברי הבמאי, הדבר הראשון שמשך את ליבו היה הסיפור האמיתי. מספר נערים אנסו במשך כמה חודשים נערה, עד שזו התאבדה. לאחר מכן, הורי הנערים ניסו להשתיק את הסיפור באמצעות שוחד לאם הנערה, תוך שיתוף פעולה של בית הספר, גורמים במשטרה וחלקים בתקשורת. הוא ידע שהוא רוצה לעבד את זה לסרט, אך לא ידע כיצד.

במהלך חופשה ביפן, הוא צפה בערוץ טלוויזיה המיועד לתיירים ומקרין תמונות של נוף, כאשר מדי פעם מופיעה מילה על המסך. המילה "שירה" הופיעה הוא החל לחשוב על המשמעות של המושג "שירה" – האם שירה צריכה לייצג יופי טהור או אולי להאיר את החלקים השגרתיים בחיים מזווית לא שגרתית, בדרך שרוב האנשים לא רואים.

במחשבה על דמות שתאחד את היחס לשירה עם האירוע האלים, הוא חשב על השחקנית הקוריאנית הותיקה יון ג'ונג-הי, כוכבת ענקית בשנות השבעים והשמונים שפרשה מקולנוע כמה שנים לפני שהקולנוע הקוריאני צבר פופולאריות בעולם. צ'אנג-דונג הכיר את ג'ונג-הי מפסטיבלים ותפס אותה כאישה בוגרת שלא ממש התגברה ונותר בה עדיין מעט ראייה ילדותית.

עבורה, הוא בנה דמות של אישה בגיל העמידה המתחילה לחלות באלצהיימר. לאחר שרופא ממליץ לה על בדיקה בבית חולים, היא מעדיפה לא להדאיג אף אחד והמשיך בשגרת חייה, הכוללת העבודה כמטפלת של קשיש וטיפול בנכדה המתבגר, אשר הוריו הפסיקו לטפל בו. כרזה על סדנת שירה לחובבים מושכת אותה והיא מתחילה ללמוד בסדנא ומתקשה בהכנות למשימה המסכמת: כתיבה של שיר אחד.

במקביל, היא לומדת כי בנה היה מעורב באונס שהוביל להתאבדות. כל ההורים אחרים מתייחסים לשילום השוחד כאופציה היחידה והיא בתמימותה לא מסוגלת להביע עמדה עצמאית, למרות שדומה כי היא חשה בבעיה המוסרית הטמונה בפתרון זה.

מכאן הסרט נע באיטיות כשהוא משלב שיחות על שירה, ניסיונות של הגיבורה לכתוב שיר ואת התקדמות קווי העלילה. מדי פעם, הסרט מייצר דבר הדומה לשירה: הוא מאיר בצורה חדשה פרטים שוליים, מוצא יופי גם ברגעי שגרה ומבצע הקשרים לא צפויים בין אירועים שונים המתחברים לשלם אחד.

מצד שני, הדיונים בפועל על השירה וקטעי השירה המוקראים בסרט לא מתעלים לרמה של הרגעים האחרים ונותרים בגדר הבנאלי. קשה מאוד להגדיר שירה במילים, בטח עבור במאי שדומה כי הפן הוויזואלי הוא הדומיננטי בעבודתו. העוצמה הויזואלית של הסרט ניכרת כמעט לכל אורכו – לא רק ברגעים המושקעים כמו סצנת הפתיחה המציגה את גילוי הגופה וסצנת הסיום הקושרת בין הקצוות בצורה לא הכי צפויה – אלא גם ברגעים בהם הדמויות אוכלות או צופות בטלוויזיה.

למרות שהסרט מציג מספר הגדרות לגבי שירה, דומה כי לי צ'אנג-דונג מקבל את זו הגורסת כי על השירה להאיר באור חדש את השגרתי, לבטא את מה שרוב האנשים לא מצליחים לראות ביומיום. הדבר זכה לחיזוק בעקבות דבריו בתום ההקרנה, אף כי לא התייחס לסוגיה ישירות.

הניסיון לייצר שירה מסוג זה בקולנוע עלילתי הוא מורכב וקשה, מפני שהבמאי נדרש גם להמציא התרחשות וגם לתאר אותה מזווית לא אופיינית. גם סרטים שהם הצלחה חלקית בלבד, כגון "שירה" הם יצירות שאני מעריך מאוד – בזכות אותם רגעים מופלאים בהם היומרה מצליחה להתממש.