טקס פרסי אופיר 2010 – היום שאחרי

תגידו את האמת – מישהו צפה אמש בטקס חלוקת פרסי אופיר? מישהי? אנשים שאינם חברי וחברות אקדמיה, הכוונה. או שאין להם נגיעה בתחום. קדימה, בהרמת יד. ומבין שלוש הידיים שהורמו, יש מי שמסוגל לתאר את חוויית הצפייה? האם התרגשתם כאשר סרט שלא שמעתם עליו קודם זכה? האם הזדהיתם עם תוגת המפסידים, אותם סרטים שאין לכם בעצם מושג מי הם, מה הם ועל מה הם? אם התשובות חיוביות ברובן, אסתום את פי הוירטואלי לנצח. לפחות בכל הקשור לאקדמיה הישראלית לקולנוע ולטקס חלוקת הפרסים השנתי שלה, לסרטים שאיש לא ראה ולא באמת ברור מה הופך אותם לשייכים לשנה הזו ולא לאחרת.

האמת היא שאת השידור הטלוויזיוני לא ראיתי (אבל שמעתי שהיה בזוי/הזוי, אשמח לעדכונים נוספים). זאת משום שאיכשהו יצא לי להיות נוכח בתיאטרון ירושלים ולקחת חלק במה שאמור להיות הערב הגדול של הקולנוע הישראלי. אז היה הרבה פחות מבדר ממה שחשבתי, למרות שאספתי כמה רגעים למזכרת. אך חשיבותו הגדולה ביותר של הטקס אתמול, הייתה עבורי בהסקת מספר מסקנות הנובעות מהזוכים והמפסידים בקטגוריות השונות. הנה רשימת הזוכים ואחריה ההיקשים, לא לפני הסתייגות – אני מאוד מפרגן לכל הזוכים. אתם גאונים ונוצצים, כל הכבוד לכם, כולי קנאה ירקרקה. אלה שאר חברי האקדמיה שלכם שיש לי מה להגיד עליהם.

הסרט הטוב ביותר: "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

מסקנות: מבחינתי הזכייה של סרטו של ריקליס (שטרם ראיתי) והעדפתו על-פני "הדקדוק הפנימי" מוכיחה רק שסרטו של ניר ברגמן הוא לא לכל אחד. וזה גורם לי לאהוב אותו עוד יותר. לעניות דעתי, אלא היו שני הזוכים האפשריים היחידים, בטקס שכל כולו פרסומת אחת ארוכה לעיר ירושלים ולקרן החדשה שלה למען סרטים "ירושלמיים". עוד למדנו כי אבי נשר לעולם לא יזכה בפרס הראשי. אפילו בשנה של תשבוחות מקיר לקיר הוא מפסיד.

הסרט התיעודי הטוב ביותר: “חיים יקרים"

מסקנה: גם בישראל הפייבוריט יכול להמאיס את עצמו. לא שחסרו פרסים ומחמאות תוצרת חוץ לסרטו הזוכה של שלומי אלדר, אבל כנראה שאחרי סיבוב ההצבעה הראשון והזכייה בפסטיבל ירושלים, לאקדמיה פשוט נמאס לשמוע על "שתיקת הארכיון" זולל הפרסים הבינלאומי של יעל חרסונסקי.(השוס: סיפרו לי שדרור רשף, העורך של "חיים יקרים", הוא בעלה של חרסונסקי).

הבימוי הטוב ביותר: ערן ריקליס – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

מסקנה: אין פרסי ניחומים באקדמיה, או לפחות לא לדובר קוסאושווילי שסרטו "התגנבות יחידים" נעדר במפתיע מהקטגוריה הראשית. מה שכן יש, זו הערכה ליוצרים ותיקים שהועדפה השנה על פני חיבוק החדשים יותר. היה זה מוטיב שחזר לאורך רוב הערב, וזאת מבלי לגרוע בהישג הגדול של ריקליס, במאי שאני מחבב.

השחקנית הראשית הטובה ביותר: מיה דגן – “פעם הייתי”

מסקנה: לא ייאמן – שחקנית בסרט של אבי נשר נשארת לבושה במהלך כל הסרט ואף זוכה בפרס! (תקנו אותי אם אני טועה, את הסרט לא ראיתי אבל כך גילו לי).

השחקן הראשי הטוב ביותר: אדיר מילר – “פעם הייתי"

מסקנה: עולם הקולנוע הישראלי קטן על מילר, שלא טרח להגיע לטקס בו היה פייבוריט ברור. במקום זאת, הוא היה בצילומים מאוד חשובים – פרק בסדרה "רמזור"…

שחקנית המשנה הטובה ביותר: רוזינה קמבוס – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

מסקנה: מצד אחד, עוד פרס ממניעי "מגיע”. מצד שני, קמבוס היא מלכה (יחי “מבצע סבתא”!) וצריכה אופיר על המדף בסלון ממזמן.

שחקן המשנה הטוב ביותר: מיכאל מושונוב – “מבול"

מסקנה: לגלם אוטיסט מבטיח לך זכייה. כמה אוסקר מצידנו!

התסריט הטוב ביותר: נח סטולמן – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

מסקנה: סטולמן הוא התסריטאי הטוב בארץ, נקודה. ותמיד אמרתי שאני רוצה להיות הוא כשאהיה גדול. אבל הבלאגן בקטגוריה הזו, הקרובה לליבי, היה השנה אטומי. שלושה עיבודים ספרותיים, מול סרט תיעודי עם רביעיית תסריטאים ומי לא זכה? המקורי היחיד (“מבול”). מישהו צריך לעשות שם סדר.

העריכה הטובה ביותר: עמי טיר, מאור קשת – "המדריך למהפכה"

מסקנה: הסרט הערוך ביותר, כלומר זה שהכי בולטת בו העריכה, הוא שזכה. מצד אחד, תמיד חשבתי שעריכה טובה היא דווקא בלתי מורגשת. מצד שני, אנחנו כל-כך אוסקר שזה משהו!

הצילום הטוב ביותר: אמנון סלומון – “התגנבות יחידים"

מסקנה: אחסוך את הציניות הפעם. כי תכלס, כיף שהצלם הדי קבוע של זאב רווח זוכה להכרת הממסד באותו ערב בו רווח מקבל פרס על מפעל חיים. אבל איך שלא מסתכלים על זה, מדובר בהפתעת הערב. סלומון, בן ה-70, היה נראה כמופתע מכולם. ברם, אני פשוט מוכרח להזכיר את רם שוויקי, שאפילו לא היה מועמד על "קירות", ללא ספק הצילום הטוב של השנה.

עיצוב התלבושות הטוב ביותר: לאורה שיים והילה ברגיאל – "זוהי סדום"

מסקנה: הרשו לי להצטרף לאחרון הטוקבקיסטים ולטעון שלהעניק פרס לתלבושות שנלקחו מהמחסן של הסדרה "רומא", בסרט שצולם על הסט של הסדרה בבולגריה, זה קצת… נו… לא רציני.

העיצוב האמנותי הטוב ביותר: אבי אביבי – “זוהי סדום"

מסקנות: לצלם סרט על הסט המוכן של "רומא" (במדיום שוט וקלוז-אפים בלבד כדי שלא ייחשף איזה קטן ומעפן הוא), שווה שתי זכיות בפרס אופיר. להפוך טחנת קמח נטושה למפעל חלומות עתידני, דווקא לא. כלומר, המסקנה האמיתית היא שאף אחד באקדמיה לא ראה השנה את "אנדנטה". כולם ראו את הטריילר ונתנו לו מועמדות על העיצוב, אבל שכחו ממנו בסיבוב ההצבעה השני. בקיצור, ביזיון.

המוזיקה הטובה ביותר: אבי בללי – “המדריך למהפכה"

מסקנה: לא רק שאף אחד לא ראה את "אנדנטה", אף אחד גם לא שמע אותו.

עיצוב הפסקול הטוב ביותר: אשי מילוא וגיל תורן – "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש"

מסקנה: אם אתה מתמודד עם שלושה סרטים מתוך חמש מועמדויות (אשי מילוא), אתה מוכרח להתגבר על מישהו שמועמד רק פעמיים (דוד ליס). הסטטיסטיקה בהתגלמותה הטהורה ביותר.

מסקנת המסקנות:

זה שאתה מועמד 12 פעמים, לא מבטיח זכייה אפילו בפרס אחד. במיוחד אם קוראים לך "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן. ועכשיו יאללה מהר להעלות את "שליחותו של הממונה" להקרנות מסחריות לפני סוף החודש, כדי שיהיה כשיר לייצג אותנו באוסקרים. פאדיחה אחת בדמות פסילתו של "ביקור התזמורת" לגמרי הספיקה. כלומר, אם לא מזכירים את הטקס השנתי הזה.