״האמת מאחורי הרדיפה״, סקירה

מאז פרץ לוקה גואדנינו למיינסטרים בשנת 2017 עם סרטו המהולל והאהוב "קרא לי בשמך", הפך הקולנוע שלו לפופולרי, מדובר ומסוקר על-ידי חובבי ומבקרי קולנוע מסביב לעולם. זאת בזכות הסגנון הקפדני והעושר הויזואלי שהוא מביא לכל יצירה חדשה, שתמיד מעוררת רגשות רבים בעקבות הנושאים שבמרכזם הכוללים תמיד עיסוק רב בתשוקה, מערכות יחסים מורכבות, אינטימיות, משיכה ומיניות ואובססיה. גואדנינו יכול לארוז את התימות הללו במעטפת של סרט ספורט או אימה, אבל הן תמיד אלו שמכתיבות את הנרטיב בכל גוף היצירה שלו, גם עוד לפני שהפך לבמאי מפורסם ועסוק כל-כך.

הבמאי האיטלקי נמצא כרגע בפסגת הקריירה שלו, אם לא בהכרח מבחינה יצירתית אז מבחינה כמותית. כעת הוא משחרר לאוויר העולם, אחרי בכורה בפסטיבל ונציה בקיץ, את "האמת מאחורי הרדיפה" (After the Hunt), סרטו השלישי תוך שנה וחצי. מדובר בקצב יצירה מסחרר, מרשים ומעורר פליאה כשם שהוא מעורר דאגה באשר ליכולת של כל סרט להיות מדוקדק, שלם ואיכותי כמו קודמיו של הבמאי. הרצף התחיל נהדר עם "מתחרים", שהיה אחד מסרטי השנה שלי אשתקד, קצת דעך עם "קוויר" וכעת נתקל בקיר, לפחות ביקורתי, עם "האמת מאחורי הרדיפה".

הסרט עוקב אחרי אלמה (ג'וליה רוברטס), פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה האמריקאית היוקרתית ייל, שמחכה לחדשות בנוגע לקביעות שלה באוניברסיטה יחד עם הקולגה וחברה הקרוב, האנק (אנדרו גארפילד). אלמה, הנושאת שדים לא ברורים מעברה ובעיות רפואיות לא מוגדרות, מחלקת את זמנה בין הרצאות ושיעורים לחיים חברתיים עשירים למדי אותם היא חולקת עם בעלה הפסיכולוג, פרדריק (מייקל סטולברג), הקולגות שלה ואף תלמידים נבחרים, הראשית שבהם היא מגי (איו אדבירי). כל עולמה של אלמה מתהפך כאשר יום אחד פונה אליה מגי ומשתפת אותה כי האנק תקף אותה מינית.

לאורך כל הקריירה שלו עסק לוקה גואדנינו בנושאים מעוררי מחלוקת, מפלגים ולא תמיד קלים לעיכול, ותמיד הצליח לעמוד במשימה בזכות קולנוע משובח והרבה תשומת לב לפרטים. למרות זאת ובאופן ברור, נדמה כי סרטו החדש הצליח לעורר אפילו יותר התנגדות, ביקורת ודיון עוד לפני שהוקרן בגלל הנושא הכל-כך רגיש ומורכב שבמרכזו. יותר מבכל פעם אחרת, חיצי אש נורו לכיוונו של הבמאי כבר אחרי הבכורה בפסטיבל ונציה, שם לא התקבל באהדה רבה, בלשון המעטה, ושוב הדביקו לו את התווית "פרובוקציה". לפחות מהבחינה הזו אגיד שהסרט לא מנסה לעשות פרובוקציה כשם שהוא מנסה לעורר דיון חשוב, גם אם נפיץ, על נושא רציני ודחוף מאוד. הסרט רוצה ומנסה בעקביות לעורר בצופים שיח דרך אינספור דעות שונות, מגוונות ולא צפויות המגיעות מלא מעט דמויות, מרכזיות ומשניות, בשלל דרכים וסיטואציות, דרך אג'נדות ופוליטיקות משתנות.

זה נשמע טוב על הנייר, ולמרות שזה כן עובד לא פעם, תסריט הביכורים של נורה גארט לא מספיק מעודן ומורכב כדי להחזיק את כל הכובד התמתי הזה. בסופו של דבר המון דברים והמון דעות נותרות שטחיות, כמו ממלאות משבצת של דעה שחשוב שתשמע כדי שהסרט באמת יכלול את כל הדעות ואת כל הזוויות. התסריט מצליח להיות עמוק ומעניין באמת רק כשהוא משתיק את רעשי הרקע ומתעסק בדמויות המרכזיות שלו, ובעיקר באלמה שהיא לב הסרט ומי שמזיזה ומפעילה אותו, ואז דרכה במגי והאנק. ביניהם נע מרכז הכובד של הסרט וכאשר אנחנו שוהים במחיצתם הדרמה הנפיצה והמורכבת, שכן קיימת כאן, הופכת לנוכחת ומעניינת הרבה יותר. גם אם לא תמיד אחידה ברמתה ומתוחכמת כפי שהיא חושבת שהיא.
הסרט מתנהל ברובו דרך שיחות בדרגות משתנות ועולות של אינטנסיביות ועוצמה רגשית. חלקן מרגישות כמו סצינות מתח, ולמרות שחלק מהדיאלוגים מרגישים אינטלקטואליים עד כדי התאמצות יתר, מה שגורם לסצינות מסוימות להרגיש לא אמינות ומרחיקות, הסרט לא שעמם אותי לרגע. הדרמה שכמו יושבת על חביות נפץ החזיקה אותי מעוניין במתרחש על המסך לאורך כל 130+ הדקות של הסרט.

הרבה מהעניין הזה מגיע לא בהכרח מהתסריט של גארט, אלא מהבימוי המצוין של גואדנינו, שכמו תמיד מנצח על המקהלה הקולנועית ביד בטוחה. להבדיל מהתסריט, דווקא מבחינה ויזואלית "האמת מאחורי הרדיפה" הוא סרט מאוד מעודן, לפחות ביחס לבמאי. הקולנוע שלו לא בהכרח גרנדיוזי, אבל הוא תמיד משוכלל מאוד, מלא בתכסיסים ובמטעמים קולנועיים שהופכים אותם לחוויה ויזואלית מהממת. סרטו הנוכחי נראה מצוין, כפי שאפשר לצפות, אבל באופן שמרגיש שונה מאוד מכל מה שביים מאז "קרא לי בשמך". הסרט מרגיש אינטימי, כמעט קטן, עם פלטת צבעים חורפיים, בלי התשוקה המתפרצת שהפכה למזוהה עם הבמאי. זה עובד נהדר עם הסיפור, הדמויות והתסריט, מראה שגואדנינו יכול להפתיע ולייצר שפה קולנועית אחרת כאשר הנרטיב מבקש אותה.

יחד עם הצלם מאליק חסן סעיד, שחוזר לצלם קולנוע אחרי 25 שנה, גואדנינו מצלם את הסרט ברוך שלכאורה מתנגש עם הנפיצות של הסיפור אבל בעצם נותן לה מקום ומעצים אותה מתוך השקט הוויזואלי המדוקדק. המצלמה עוטפת את הדמויות ואת הדרמה, כל הזמן קרובה, לפעמים מתקרבת מדי ברגעים ובמקומות לא צפויים. העריכה של מרקו קוסטה, שזהו שיתוף הפעולה הרביעי שלו עם גואדנינו, מצוינת ועוזרת לסרט לנוע כל הזמן בקצב אחיד ששומר את הצופה בתשומת לב וגורמת לסרט להרגיש באורך נכון ומדויק לסיפור.

מי שמובילה וסוחבת את הסרט היא רוברטס, בתפקיד הקולנועי הכי גדול שלה מזה שנים. אם הסרט עצמו היה טוב יותר ומתקבל באהבה גדולה יותר, לא הייתי מופתע אם הייתה מועמדת עליו לאוסקר. במציאות, אפשר רק לשבח אותה בביקורות, כי מגיעים לה כל השבחים ועוד. היא שולטת בכל סצינה ביד רמה וממלאת את המסך בנוכחות האדירה שלה, שופכת אל דמותה של אלמה כל טיפת כישרון שיש בה. ההופעה המדהימה שלה לבדה שווה את הצפייה בסרט.
לצידה, גארפילד ואדבירי שניהם מצוינים גם הם, כל אחד מהם בצד אחר של המתרס, עם דמות שונה בתכלית, אבל שניהם סביב האש שהיא אלמה וגם רוברטס. הדמויות וגם השחקנים נעים לפי הקצב של רוברטס ודמותה, הופכים אותה למעניינת ומורכבת יותר, הופכים בזכותה למעניינים ומורכבים יותר. גם גארפילד חוזר לשיאו ומזכיר שיש בו המון כישרון ואיכויות, ואדבירי מוכיחה שהיא מוכנה לעוד פרויקטים מעניינים ומאתגרים מעבר לסדרה "הדוב".

"האמת מאחורי הרדיפה" הוא סרט שמנסה בכל כוחו להיות "חשוב", אבל הוא לא מספיק אחיד ברמתו על מנת להיות האירוע הקולנועי שהוא חושב שהוא. בעקבות פגמים תסריטאיים הוא לא מצליח לרדת לעומקם של הדברים ולגעת בנושאים המורכבים שבמרכזו באופן חדשני ומסעיר, חרף ההתאמצויות הרבות שלו. לא מעט מזה בגלל סופו, שמבלי לספיילר כמובן, אגיד שהוא משאיר טעם חמוץ בפה ובעיניי היה עדיף פי כמה אם היה אחר. הסרט כן מצליח לעורר מחשבה ודיון, בין אם מדברים על הזוויות והדעות שהוא מציג או לכאורה מציג, על הבעייתיות שבו, על האופן שבו הוא מציג את האמת והאם היא קיימת בכלל בנרטיב שלו. כל אלו, יחד עם עשייה קולנועית משובחת והופעות מדהימות הופכות אותו בסופו של דבר ליצירה מעניינת, שלא לומר לעיתים אף מרתקת, גם אם פגומה מאוד.