25 בדצמבר 2012 מאת פבלו אוטין
המבקרת האגדית פולין קייל כתבה פעם שסרטים הם לעתים נדירות אמנות מופתית, ולכן אם לא נפתח יכולת להעריך גם זבל מופתי, אין הרבה סיבות להתעניין בקולנוע. ברור לי שהאהבה שלי לאמנות הקולנוע מאפשרת לי לאהוב מגוון רחב של סרטים (לעומת זאת, אני יודע שיש אנשים שזה עובד אצלם הפוך: הם יאהבו מעט סרטים, דווקא בגלל שהם כל כך אוהבים קולנוע ועבורם… להמשך קריאה
2 בספטמבר 2012 מאת אורון שמיר
הגבריות האמריקאית, ובעקבותיה גם העולמית - במשבר. לפחות בקולנוע. כבר שנים שקומדיות רומנטיות מתאפיינות בגברים-ילדים שחוגגים את האינפנטיליות שלהם ברגישות ובמודעות עצמית. ז'אנר הברומאנס, האחווה הגברית, משיג את ההיפך ממטרתו כאשר שני החברים הכי טובים נוטים למצוא עצמם רוטטים מבכי וממלמלים לחבר האפלטוני הטוב ביותר שלהם – אני אוהב אותך, אחי. בינתיים, גיבורי האקשן החדשים נראים יותר כמו דוגמניות, בעוד… להמשך קריאה
המבקרת האגדית פולין קייל כתבה פעם שסרטים הם לעתים נדירות אמנות מופתית, ולכן אם לא נפתח יכולת להעריך גם זבל מופתי, אין הרבה סיבות להתעניין בקולנוע. ברור לי שהאהבה שלי לאמנות הקולנוע מאפשרת לי לאהוב מגוון רחב של סרטים (לעומת זאת, אני יודע שיש אנשים שזה עובד אצלם הפוך: הם יאהבו מעט סרטים, דווקא בגלל שהם כל כך אוהבים קולנוע ועבורם… להמשך קריאה
הגבריות האמריקאית, ובעקבותיה גם העולמית - במשבר. לפחות בקולנוע. כבר שנים שקומדיות רומנטיות מתאפיינות בגברים-ילדים שחוגגים את האינפנטיליות שלהם ברגישות ובמודעות עצמית. ז'אנר הברומאנס, האחווה הגברית, משיג את ההיפך ממטרתו כאשר שני החברים הכי טובים נוטים למצוא עצמם רוטטים מבכי וממלמלים לחבר האפלטוני הטוב ביותר שלהם – אני אוהב אותך, אחי. בינתיים, גיבורי האקשן החדשים נראים יותר כמו דוגמניות, בעוד…
תגובות אחרונות