• פסטיבל חיפה 2021: המלצות ואזהרות
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני של אור
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח שני
  • פסטיבל חיפה 2021: דיווח ראשון של אור
  • יום הולדת 11 לסריטה. כן, זה כבר די הרבה
  • ״שאנג-צ׳י ואגדת עשר הטבעות״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״סוס מנצח״ עם טוני קולט
  • מורעל
  • ״קייט״, סקירת נטפליקס
  • הרדיפה
  • בית הסיוטים
  • אנט
  • בעקבות ״קנדימן״ המחודש: חזרה לגרסת 1992
  • ״לא לנשום 2״, סקירה
  • ״מסע בזיכרון״, סקירה
  • קנדימן
  • אימת החודש - אוגוסט 2021: צמדים וצרפתים

״לוקה״ ו״נשמה״, סקירת פיקסאר כפולה

18 ביוני 2021 מאת עופר ליברגל
בחסות החזרה לאולמות אחרי תקופת הקורונה, נוצר מצב יחסית נדיר בבתי הקולנוע בארץ: שני סרטי אנימיצה שונים מבית היוצר של פיקסאר, אולפן האנימציה האהוב, מוקרנים במקביל. "נשמה" (Soul) היה אחד מן הסרטים הראשונים שנחשפו עם הפתיחה של בתי הקולנוע בארץ (אחרי שבארה"ב הופץ ישירות בשירות הסטרימינג דיסני+). כעת מצטרף אליו "לוקה" (Luca), שיוצא בתאריך לו הוא יועד במשך שנים ובלי… להמשך קריאה

אוסקר 2020/21: מה אנחנו יודעים כרגע על המרוץ לפרסי המשחק

19 בפברואר 2021 מאת אור סיגולי
חידה: אם מסתכלים על עשר השנים האחרונות, מה המשותף בין חאוויר בארדם ("ביוטיפול"), גארי אולדמן ("החפרפרת"), מקס פון סידו ("קרוב להפליא ורועש להחריד"), ג'קי וויבר ("אופטימיות היא שם המשחק"), ג'ונה היל ("הזאב מוול סטריט"), ברדלי קופר ("צלף אמריקאי"), לורה דרן ("הולכת רחוק"), לזלי מאנוויל ("חוטים נסתרים") ומריה דה טאווירה ("רומא")? המשך… להמשך קריאה

סיכום 2020: נשות ואנשי השנה של סריטה

30 בדצמבר 2020 מאת מערכת סריטה
כמעט סיימנו. את הסיכומים של סריטה ואפילו את השנה הזאת. אתמול גילינו מה הם סרטי השנה של כל אחד ואחת מאיתנו, אז נותר רק לשוב למסורת הכבר-ותיקה של בחירת עשרה שמות של נשות ואנשי קולנוע שהפכו עבורנו את השנה האזרחית למה שהיא. זהו למעשה הסיכום המשותף הראשון והעתיק בבלוג, וזו המהדורה העשירית שלו. החוקים נותרו פשוטים, הכל הולך, וזה עדיין… להמשך קריאה

״סרט המשך בוראט״, סקירה

24 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר
הסאטירה נאבקת על חייה. יש מי שכבר הספידו אותה לגמרי, במיוחד מאז שדונלד טראמפ זכה במירוץ לנשיאות ארה״ב. אין ספק מה שקרה בארבע השנים האחרונות מייתר את עבודתם של הרבה קומיקאים, שלא מסוגלים להתחרות במציאות מבחינת מופרכות. איך יברא הסאטיריקן הזרה קומית כשאין לאן לדחוף את רף המוזרות? כיצד ישתמש בקומדיה כאמצעי ביקורתי כשהכל מגוחך ושטותי יותר ממה שיעלה על… להמשך קריאה

גילה את אמריקה: בחזרה אל ״בוראט״, לקראת סרט ההמשך באמזון פריים וידאו

20 באוקטובר 2020 מאת אורון שמיר
לפני 15 שנה, סשה ברון כהן היה ידוע בעיקר בזכות האלטר-אגו שלו, עלי ג'י. הדמות הפיקטיבית של גנגסטר-צעצוע, שניכס לעצמו דיבור והתנהגות המאפיינים את האוכלוסיה השחורה/קאריבית בלונדון, הייתה אז קצת אחרי שיאה וקרבה למיצוי. ג׳י הפציע כבר בסוף שנות ה-90 ב-״ The 11 O'Clock Show״ ושלט במחצית הראשונה של שנות האלפיים עם תוכנית משלו, ספיישלים, הנחיה של טקסי פרסים, הופעות… להמשך קריאה

"גרימסבי", סקירה

26 בפברואר 2016 מאת אור סיגולי
לאיש הקומדיה אדם מקיי יש כרגע שלושה סרטים המוקרנים זה לצד בבתי הקולנוע. הראשון הוא "גבר גבר" בו הוא שימש כמפיק, השני הוא "מכונת הכסף" אותו הוא ביים וכתב (וסביר שבעקבותיו יקבל איזה אוסקר בתחילת השבוע), והשלישי הוא הסרט לשמו התכנסנו, "גרימסבי" (The Brothers Grimsby) בו מקיי חתום כמפיק בפועל. את "גבר גבר" טרם הספקתי לראות, אבל בהתחשב ביחס הלא-בדיוק… להמשך קריאה

"לא", סקירה

3 במאי 2013 מאת פבלו אוטין
בסצנת הפתיחה של "לא" (NO), רנה, פרסומאי שמנסה למכור לקליינטים את הרעיון שלו לפרסומת חדשה, מסיים את דבריו בטון "דון דרייפרי" ואומר את המשפט: "היום, צ'ילה חושבת על העתיד שלה". המשפט הזה יחזור עוד פעמיים במהלך הסרט, ובכל פעם תהיה לו משמעות אחרת. מתי "היום" הזה? באיזה סוג של "עתיד" מדובר? איזה סוג "צ'ילה" חושבת? ואולי הדבר החשוב ביותר, מה… להמשך קריאה

סיכום 2012: השנה ממבט דו-קוטבי (אופטימיות היא שם הרשימה)

25 בדצמבר 2012 מאת פבלו אוטין
המבקרת האגדית פולין קייל כתבה פעם שסרטים הם לעתים נדירות אמנות מופתית, ולכן אם לא נפתח יכולת להעריך גם זבל מופתי, אין הרבה סיבות להתעניין בקולנוע. ברור לי שהאהבה שלי לאמנות הקולנוע מאפשרת לי לאהוב מגוון רחב של סרטים (לעומת זאת, אני יודע שיש אנשים שזה עובד אצלם הפוך: הם יאהבו מעט סרטים, דווקא בגלל שהם כל כך אוהבים קולנוע ועבורם… להמשך קריאה

למה שנאתי את "הדיקטטור" למרות שמאוד צחקתי בו

27 ביוני 2012 מאת אורון שמיר
על הטקסט הנ"ל התחלתי לעמול מיד לאחר החוויה שעברתי בערב פתיחת פסטיבל הסטודנטים, בבואי לצפות ב"הדיקטטור" ("The Dictator"). לא היו לי שום ציפיות מיוחדות מהקומדיה החדשה של לארי צ'רלס (בימוי) וסשה ברון כהן (כתיבה ומשחק), מלבד לצחוק והרבה. אבל איכשהו, למרות שמשאלתי התגשמה, סיימתי אותו באחת התחושות הנוראיות ביותר שצופה קולנוע יכול לסיים עימן סרט. הרגשתי שראיתי סרט גרוע מהזן… להמשך קריאה