פסטיבל סולידריות 2025: המלצות ואזהרות

פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם ייפתח בסינמטק תל אביב ביום החמישי (ה-4 לדצמבר) ויימשך עד ל-13 בחודש. חשבתי כיצד לפתוח את ההקדמה לפסטיבל המוקדש לזכויות אדם ולמבט על המקופח והשונה ברחבי העולם, מתוך רוח של אמונה באדם ובקולנוע, כאשר הגיע הידיעה על מותו של הבמאי רם לוי ז"ל. זה כאילו סמלי שמותו מתרחש בשבוע בו נפתח פסטיבל החולק את ערכיו של לוי: עשייה בלתי מתפשרת, חמלה נדיבה ורצון לגעת בנושאים מעוררי מחולקת לא על מנת לעורר פרובוקציה, אלא לזעוק עבור מי שקולם לא נשמע, בשאיפה לגשר ואולי איכשהו לשפר. בימים האחרונים כאשר אני מדמיין את דמותו של לוי, תמיד עולה בראשי חיוך. לא חיוך שנובע מהתעלמות מן הקשיים ומן המצב העגום, אלא חיוך שנוצר כהכרה בעשייה ובכך שיש עוד משהו חיובי ברוח האנושית, גם בתקופה אפלה בישראל ובעולם.

במעבר חד, מפרידה מדמות מפתח ביצירה המקומית והסבת דגש לזכויות אדם בארץ, לסקירה מקדימה לקראת הפסטיבל הנוכחי עם כמה הקדמות קצרות, בתקווה לדווח יותר במהלך הפסטיבל. זהו רק חלק קטן מהתוכניה המלאה שזמינה באתר הפסטיבל ובסינמטק תל אביב שמארח אותו. כתבתי מראש על שני סרטים ישראלים שיוצגו בפסטיבל, "ו'יני (איפה) ידידה" ו"רחוב אחד בסילאוון" כאשר הוצגו בפסטיבל הקולנוע של ירושלים. על סרטי עבר כמו ״חמש מצלמות שבורות״ כתבנו בזמן אמת. כעת למספר סרטים נוספים שהספקתי לראות ותודה ליח״צ על העזרה. התמונות באדיבות פסטיבל סולידריות.

אשמה
Blame

זה אולי הסרט הכי נפיץ בפסטיבל, שכן הוא נוגע בנושא שהוא אולי יותר שנוי במחלוקת מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומציג כגיבורים שלו קבוצה של שלושה מדענים, שייתכן וחלק מן הציבור שיגיע לצפות בסרט סבור כי הם אשמים במגפת הקורונה, בזדון או ברשלנות. הבמאי כריסטיאן פריי עוקב אחר הגיבורים שלו מספר שנים וזה מעקב לא פשוט, מפני שאחת מהן פועלת בסין והשלטון המקומי מנסה למנוע ממנה להשתתף בסרט ואף מערים קשיים על ההפקה, גם מחוץ לגבולות המדינה. קושי אחר הוא דעת הקהל ברחבי העולם ובאופן ספציפי בארה"ב, שמוצאת במדענים שחקרו את הקשר בין התפרצות הסארס לעטלפים, והזהירו במשך שנים מפני מגפה נוספת, כגורמים מרכזיים בתיאוריה לפיה הווירוס דלף ממעבדה.

גם המדענים לא עושים לעצמם חיים קלים בהיותם אנשים המתעקשים על ודאות ועל הסבר מוחלט. לכל דיון שהוא סיסמא קליטה הם עונים תשובה ארוכה ובין היתר הם לא רוצים לשלול לחלוטין את האפשרות כי הנגיף אכן דלף ממעבדה, אף כי הם מאמינים שהסיכויים לכך נמוכים בהרבה מהסברים אחרים, בראשם אי-הקפדה על כללים סניטריים בשוק ווהאן (וזו הסיבה שהרשויות בסין נגד הסרט). טענות רבות לגבי הקשר בין המחקר שלהם לנגיף שגרם למגפה מופרכות בסרט על ידי הדגמה כיצד התקשורת, או גורמים שאינם אנשי מדע, מחברים רסיסי מידע לכדי תיאוריה מבלי לבדוק עד הסוף.
למשל, המדענית הסינית בודדה במעבדה וריאנט שמראה כי הצורה שגרמה למגפת הקורונה יכולה להיווצר במעבדה, אבל רחוקה מהנגיף שפרץ בסוף ובעצם לא היה יכול להתפתח ישירות ממנו. הסרט נוקט בעמדה של המדענים וממש מעריץ אותם, אבל לא מאמין כי הם חסינים מטעויות. גיבורת משנה שמצטרפת באמצע בסרט אף מדברת מול המצלמה על כך שהם שנויים במחלוקת.

בסופו של דבר, זה יותר מסרט על המקרה הספציפי של וירוס הקורונה. זה סרט על רוח התקופה ולא רק ביחס למחלות: העדפה של שורה תחתונה מהירה ומעוררת רגשית על פני בחינה מעמיקה ודיון. האשמת הצד השני ופסילתו המוחלטת, עד כדי איחולי מוות, במקום לנסות לראותו. זה נכון ורלוונטי לכל צדדי המתרס הפוליטי, גם אם בדרגות שונות ומשתנות.
והסרט הזה מעורר מחשבה גם בתחום הזה. מעבר לתיאוריה שעולה לגבי אשמה למגפה, שהיא לא בהכרח ספציפית לווירוס ששיתק את העולם. זה האופן שבו המין האנושי מתייחס לטבע בשנים האחרונות, מה שמעלה מאוד את הסיכוי לעוד ועוד מגפות או וירוסים שעד כה לא תקפו בני אדם. המדענים שבסרט טוענים שיחס אקולוגי אחר יכול לצמצם את הסיכון ושאם המצב יימשך, המגפה העולמית הבאה היא רק שאלה של זמן.

פריי מנסה לתת לסרטו תנופה קולנועית בעזרת צילומים במערות ומוטיבים חוזרים בעריכה, אך אלו לאו דווקא הנקודות החזקות ביותר. הסרט מרתק בגלל האנשים שמוצגים בו והדיון שהוא מעורר, גם אם לפרקים אפשר להטיל ספק בחלק מן הטענות שעולות. נדמה לי שלפחות חלק מהטלות הספק הללו הן בעידוד הסרט.

גור זאבים אפור יבוא
A Little Gray Wolf Will Come

העיתונאית ז'אנה אגאלקובה יצאה לביים סרט אישי בו היא מנסה לחבר יותר את בתה לזהות הרוסית שלה. בפועל, מה שהיא תיעדה לאורך שנים הופך למסמך מסוג אחר: לא רק דיון בגדילה של הילדה, בת להורים מלאומים שונים שגדלה במדינות אחרות, אלא גם או בעיקר מסע של הבמאית-עיתונאית להתפכחות מן האופן בו דיווחה במשך שנים חדשות חוץ לציבור הרוסי, תוך ריצוי המשטר ברוסיה. עד לשלב בו היא הופכת ממקבלת פרסים מטעם פוטין לאויבת מדינה.

אגאלקובה הייתה כתבת של הטלוויזיה הרוסית בניו יורק ושם גידלה את בתה, שנולדה לה מבן זוג איטלקי. כך שיוצא ששמה של הבת שונה בכל תרבות, בין אליס לאליצ'ה. עם ההגעה לגיל ההתבגרות, הבמאית מרגישה כי הצד הרוסי פחות נוכח באישיותה, בטח כאשר הבת מתקרבת לשמאל האמריקאי שיוצא נגד המלחמה באוקראינה (בשלב בו הייתה על חצי האים קרים) או ההשפעה על טראמפ בקדנציה הראשונה שלו כנשיא. הבת גם שואלת את האם שאלות ישירות על פרסים אותם היא מקבלת, ועל אופי השידור שהיא מעבירה לאומה הרוסית. לוקח לבמאית זמן להודות כי חלק מן המסר מוכתב ולפעמים על מנת להמשיך באורח החיים הנוכחי היא צריכה לעשות את דברי הממשל.

מכיוון שהסרט קיים, בנקודה מסוימת הדבר מתהפך, מה שמשנה את היצירה לכדי הרהור מעניין לא רק על יחסי משפחה וזהות תרבותית, אלא גם על תפקידה של תקשורת והאופן בו היא יכולה לשחק עם האמת באופן שחוצה גבולות. הסרט שמציג סוגים שונים של שקרים והוא קולח גם משום שהבמאית לא מתעכבת על התקופה בה החליפה צד, אלא על השנים בהם ניסתה לשחק משחק כפול: לחיות במערב ולשדר עבור רוסיה, ליצור קשר בין הבת שלה למולדת, אבל גם לאפשר לה להפוך לאישה צעירה ועצמאית.

מחוץ לטווח הראייה
Bürglkopf (Out of Sight)

הכותרת של הסרט בשפות שאינן גרמנית נובעת בין היתר מכך שלבמאית ליסה פולסטר לא ניתנה גישה למרכז למבקשי מקלט, ששמו כשם הגרמני של הסרט. מרכז בורגלקוף ניצב בסביבה מבודדת בהרי האלפיים האוסטריים, ותפקידו לעודד פליטים ומהגרים למצוא נתיב חזרה למולדת, או לפחות מחוץ לאירופה. זה לא אמור להיות בית כלא. על פניו, במהלך היום השוהים יכולים לצאת בסביבה (וכך הם מרואיינים בסרט). אבל המיקום שלו והתנאים כן הופכים אותו לסוג של כלא סמוי. גם התושבים בכפרים הסמוכים סבורים כי זה לא מקום שמתאים לקליטת מהגרים, לא בגלל חשש שהם יביאו פשיעה, אלא בגלל שזה לא עונה על אף צורך שיכול להיות להם.

התוצאה היא סרט שמדבר על הפרה של זכויות אדם ומשבר ההגירה באירופה, על רקע נוף פסטורלי של גבעות ירוקות או מושלגות. רוב הזמן הקהל יכול רק לדמיין עד כמה אפל הסיפור הזה יכול להיות (והאופל אכן מגיע). לזכות הבמאית, היא יודעת שזה לא יכול להחזיק סרט שלם ולכן הוא קצר יחסית (78 דקות) ויש גם גיוון במרואיינים ובסופו של דבר גם בסביבה הגיאוגרפית שמוצגת על המסך.

המסר
The Message

זוכה פרס חבר השופטים בפסטיבל ברלין האחרון הוא אחת מן האופציות היותר אמנותיות בפסטיבל וגם סרט שעוסק פחות בבירור בזכויות אדם. סרטו של איוואן פונד הוא סרט מסע טיפוסי לקולנוע של אמריקה הלטינית: נע בין תחנות שונות, מציג שפע של דמויות מסקרנות שמופיעות רק בתחנות בדרך, וחושף את לב העלילה בהדרגה. הסרט עוסק בילדה קטנה, בגיל בו שיני החלב האחרונות נושרות לה. נאמר עליה כי היא יכולה לתקשר עם התודעה של החיות. היא נוסעת ברחבי המדינה ברכב, בלי מקום קבוע אבל עם תכנית עסקית ברורה מצד המבוגרים בחייה: היא מתקשרת עבור אנשים עם חיות המחמד שלהם, לפעמים גם אם חיות מחמד מתות, כאשר בכל מקרה המחיר אינו פעוט. האם אכן מדובר בכישרון על טבעי שעובר במשך דורות או בתרמית?

זו שאלה שעולה בסרט, אבל ייתכן והיא לא השאלה המהותית עבור הבמאי, אלא המצב הנפשי של הילדה. הילדוּת שלה היא למעשה סוג של מופע קרקס שמעניק תקווה לאנשים, אבל גם מבודד אותה מחוויית ילדות רגילה, כאשר המצב המשפחתי נחשף במלואו רק בשלבים מאוחרים. צילום בשחור-לבן מעניק לסרט מימד של משהו שמנותק מכל זמן, אף כי עלילתית הסרט מתרחש בימינו. זה מסוג הסרטים האמנותיים שנדיר לראות על המסכים, אף כי אינו מאתגר במיוחד למרות קצב מדוד. היוצר לא בהכרח מדגיש את הדרמה הסוערת, אף כי זו נמצאת ואף מובילה לסוג של שיא רגשי מחושב ואפקטיבי.