"לשחרר את השדים" (Shelby Oaks), סקירה

האם דמיון בולט לסצנות ומרכיבים מסרטים אחרים מעיד על היעדר מקוריות, או על מחווה נרגשת? כשיצאתי מההקרנה של "לשחרר את השדים", שמו העברי המצמצם והמסליל לכיוון ז'אנרי אחד בלבד וחבל של "Shelby Oaks", בכורת הבימוי של היוטיובר ומבקר הקולנוע כריס סטאקמן, זה היה הדיון. מהתרשמות זריזה נחלקנו בין מי שנהנו להפליא מהסרט שמתיימר להחזיק ולעשות די הרבה בתוך מסגרת של פאונד פוטג' (סרט שמצולם באופן לכאורה טבעי ולא מסונן או מהוקצע, שמציג לנו תיעוד מוקומנטרי/פיקטיבי של חומרים שנמצאו לאחר מעשה), לבין מי שראו בו תרכובת מגושמת של יוצר צעיר שבנה סרט כאילו היה פרנקנשטיין: מרכיב גוף אחד מחתיכות חיוניות שונות, ומאבד שליטה בתוצאה תוך כדי. ונכון, יש בסרט שמתמקד ביחסים בין שתי אחיות, שמזינים תעלומת היעלמות מעוררת פלצות, כמות נאה של קריצות, מחוות והשפעות מסרטים קודמים. לפעמים זה מתיש, אבל העמדה שלי נוטה לצד החיובי. לא כי מדובר ביצירת מופת, בסרט יש אי אלו פגמים, חלקם מהותיים, אבל יש בו מחויבות עלילתית ועשייה קולנועית מעוררות הערכה.

אז במה מדובר, בעצם? קודם כל, בסרט אישי, שהוא הצהרת כוונות של מי שמדבר על הרצון שלו להיות במאי קולנוע אי אלו שנים טובות. למי שלא עוקבת אחרי ערוץ היוטיוב של סטאקמן, הוא מבקר קולנוע נעים, ענייני, מהסוג שנוטה יותר להבהיר מה הוא אהב ומה עבד עבורו בסרטים, ופחות להתפלש בביקורות שליליות כשאין לו משהו טוב לומר. אחרי שכבר היה יוטיובר עם קהל עוקבים משמעותי, סטאקמן פרסם וידאו ארוך מהרגיל, בו הוא שיתף כיצד גדל בתוך קהילה של עדי יהוה, מה המשמעות של להיות ביסקסואל, חובב קולנוע ותרבות פופולרית בכלל, ומי שנהנה מסרטי אימה בפרט בתוך ההקשר של הקהילה הסגורה והבעייתית. הוא פירט כיצד הבין שהוא לא יכול להיות חלק מהמקום בו גדל יותר, ומה היו ההשלכות על היחסים שלו עם משפחתו.
בהמשך לחשיפה של נסיבות חייו, סטאקמן המשיך לדבר על הרצון שלו לעשות סרטים ועל כך שיש לו פרויקט כלשהו בעבודה. העבודה היתרגמה עוד קודם לפרקי Youtube שרק עכשיו גיליתי על עצם קיומם, ובהמשך לסרט הזה, אותו כתב וביים, כשעל הסיפור עבד יחד עם אשתו סמנתה אליזבת. הוא פתח פרויקט קיקסטארטר שהפך לסרט האימה שזכה להכי הרבה מימון בפלטפורמה אי פעם, עם שיווק נכון שהוביל אותו למעל 1.3 מיליון דולרים מ-14 אלף תומכים.

עכשיו, "לשחרר את השדים", הוא לא סרט אוטוביוגרפי, אלא תעלול אימה בדיוני כמיטב המסורת של סרטי פאונד פוטג', כזה שאפשר למצוא את הסרטונים של הדמויות שבו אפופות מסתורין ביוטיוב מוקומנטרי, משל היו אנשים אמיתיים. עיינו ערך Marble Hornets, ודוגמה עדכנית יותר כמו Milk and Serial. אבל אפשר להבין את החגיגה ההצהרתית שבו, שבאה לידי ביטוי במרכיבים טיפוסיים מסרטי אימה שונים, ואת החילוף בין שניים-שלושה סגנונות צילום. הוא מעין מצעד גאווה לחובבי אימה, מאת יוצר שלא הסכים להתיישר לפי מוסכמות שמרניות ברמה של כת, ושהגשים בהצלחה חלום של עשייה קולנועית, עם מה שהתחיל בקנה מידה קטן ואז נרכש על ידי חברת ניאון שגם אפשרה עם תוספת תקציב לצלם עוד חלקים.

סטאקמן מספר בגאווה שאת החלקים שנראים כאילו צולמו במצלמת DV ישנה הוא אכן צילם באחת כזו, ואף ערך עם ציוד ישן בהתאם. הוא רצה להקפיד על הסגנון המזוהה עם פאונד פוטג', הגרעיניות המטושטשת בכוונה, שמאפשרת לנו לחשוש ולסבול מאי-בהירות, לא בטוחים אם מה שראינו הרגע הוא גליץ' באיכות הסרט, או משהו שאורב בין הפריימים. את החלקים הנרטיביים מסביב לקלטות שכאילו-נמצאו, ולסרטוני יוטיוב שהותירו אנשים נעדרים, הוא צילם בסגנון "רגיל". כלומר, שוטים רחבים מאוד בחלקם, עם תנועת מצלמה חלקה, וגם קלוז אפים שמחכים להקפיץ אותנו או לשחק עם עריכה כדי להראות לנו, הפעם בחדות, שמשהו שנמצא ביער, ואז אולי לא, ואז דווקא כן, אבל מה זה היה בכלל.
מדובר במישהו שמפגין יכולות מרשימות, אבל הן לא יוצאות מגדר הרגיל. הבחירה לשלב בין סגנונות היא שמסבה נחת בצפייה כי היא מגוונת אותה. אין כאן סרט שלם בסגנון מרצד שמעורר כאבי ראש יותר מאשר ביעותים, ומצד שני כשהצילום קצת סטנדרטי מדי, טוב שיש הפוגה עם רגעים גסים יותר, כמו נתלשו מהמציאות המסויטת של הדמויות.

וכן, יש בסרט גם עיסוק בחיבור ובשבר משפחתי, ביחס אל מי שמרגישה שונה ולא במקומה, רגישה אך גם נמשכת אל מה שאסור, אל מה שמבעית אותה, בסכנה שבאמונה יוקדת מדי בכוחות שיכולים לצאת משליטה, בתפקידים תרבותיים שמיועדים לנו שכאשר הם מגיעים למחוזות קיצוניים הכוח שיש להם עלינו הופך מצמית במיוחד.

וברמת הטקסט, יש לנו שתי אחיות. ריילי (שרה דרן), האחות הצעירה, העדינה והמוכשרת, שהקימה יחד עם חברים ערוץ יוטיוב מצליח בשם פרנורמל פרנואידס. בערוץ החבורה מתעדת מפגשים עם העל-טבעי, רוחות, שדים וחברים, ולפעמים דברים מרגישים מוזר, מוזר מדי, אפילו ביחס לצוות שכל הרעיון שלו לסדרת רשת הוא לבקר בבתים ומקומות רדופים. חלק מה"פרקים" שלהם זמינים ברשת כמו שציינתי, ונראה שחלקם נערכו אל תוך הסרט העלילתי החדש. ריילי והחברים שלה הצליחו – עוררו דיון על האם הם מזייפים את המפגשים שלהם עם העולם שמעבר או לא. ואז, נעלמו. כמובן שכל מה שנותר הוא הסרטים ברשת, וחומרים נוספים, שמהווים חקירה שהגיעה למבוי סתום.
אלא שכעת, שנים אחר כך, מיה (קמיל סאליבן מ-״Hunter Hunter״) מקבלת לידי משהו שנקרא לו, מבלי לספיילר – סוג של ראיות חדשות. באופן די מחריד, יש לציין. ובדיוק כשהיא בעצמה מצטלמת לדוקו שעושים עליה ועל סיפור ההיעלמות הלא פתור של אחותה והחברים. שימו לב שאני כל הזמן קוראת להם רק "החברים" כי הם לא חשובים לסרט. באותה מידה היו יכולות לככב בו רק שתי האחיות, ללא היעלמויות נוספות, ללא בן הזוג של מיה למשל, ואף אחד לא היה שם לב, כי לאף אחת לא אכפת מהם. אלו דמויות שנמצאות פה כדי לסמן נוכחות וקצת לעבות התרחשות, וזהו. זניחים להחריד.

מיה יוצאת לחקור בעצמה, כי ככה זה עם שוטרים בסרטי אימה, גם הם לא רלוונטיים. בדרך היא תגיע לסיטואציות מדאיגות יותר ופחות. יותר: ביקור לילי בבית כלא מבעית, שאין שום סיבה נרטיבית לכך שהיא תצא אליו דווקא בלילה חשוך ולא, נניח, תחכה לאור יום. פחות: צלליות של כלבים עם עיניים מאירות. ציינתי כבר ב"אימה לנשמה" שכלבים הם לא מפחידים למי שאוהבת אותם ממש. בעיקר כשהם נראים כמו מלינואה (רועה בלגי) שמקפצים בכל פינת רחוב ביפו ולצערנו גודשים את הכלביות העירוניות, כי לצד הפיטבולים, אנשים מתלהבים מהם ואז לא מבינים שזה כלב שמצריך קצת השקעה. אחר כך היה בסרט שימוש נבון בעניין הכלבים, ששיחק עם הציפיות האלו בדיוק, ובחן מתי אנחנו מצפים לרגע על טבעי או חשוד ככזה, ומתי אנחנו מבקשות להיאחז בנורמלי ובמציאותי.

וזה בעצם מה שמחזיק את "לשחרר את השדים", או "האחיות האבודות" אם היינו זוכים לשם שלא היה מוציא את החשק לצפות בו. המעבר בין סגנונות צילום, לצד הדילוג בין מחווה לסרט אימה אחד למשנהו תוך כדי שהחיפוש של מיה את אחותה ריילי מתקדם, אנחנו כל הזמן עוברות – חוץ מהטריגרים הטיפוסיים לתקופה, כי היא חושדת שאחותה נחטפה, ומוחזקת במקום אפל – בין סביבות ריאליסטיות לסביבות מדומיינות. בין אם במבע של הסרט, ובין אם בהתרחשויות על המסך. לפעמים הריאליזם קורה בצילום סינמטי חד, לפעמים הוא מגיע בתוך הגרעיניות של הפאונד פוטג' ולהיפך. אין יכולת להיאחז באף סגנון כדי לדעת מתי יגיע הרגע המסוכן, ריאליסטי או ספק-פנטסטי, הבא. וביניהם, ליקוט רמזים גם של החקירה המתקדמת, וגם של סימנים מסרטים קודמים. כלבים (שאמורים להיות) מפחידים הם מוסכמה מוכרת אחת, מציאת מה שנראה כמו קמיעות או סמלים עתיקים מקש מלופף או ענפים, הם קריצה אחרת. יש עוד ועוד ועוד.

בזמן שהסיפור עצמו די ברור בכיוון אליו הוא הולך, עומק התהום שאליה הוא מוכן להתקרב מעידה על מחויבות, לז'אנר ולעלילה. עוד קצת עריכת תסריט ופיתוח דמויות ודיאלוגים בהחלט היו יכולים לעזור כאן, אבל יחסית לסרט ראשון, הוא אפקטיבי, מעניין ומחזיק. כלומר, הוא גורם לנו לחפש במה להיאחז כל הזמן, לעבור עם מיה את השיטוט הקדחתני אחרי קצות חוט, במחויבות כמו של העשייה הקולנועית עצמה, כאשר אי הוודאות מסרבת להניח לה ולנו, מטלטלת בין אפשרויות, בין שפיות לאיבוד שלה, גם כשההבנה איך זה נגמר הולכת וקרבה.