פסטיבל ונציה 2025: הזוכים, Silent Friend, Hui jia (Back Home), Scarlet, Newport & the Great Folk Dream

פסטיבל ונציה ננעל אמש ואם מישהו היה שותה שוט בכל פעם שהמילה ״פלסטין״ הייתה מוזכרת בטקס, הוא היה חוטף הרעלת אלכוהול. סוג של סיכום האווירה באירופה השנה באופן כללי, אם כי בכל פעם שנחשפתי כישראלי (ולא ניסיתי להסתיר), לא נתקלתי בעוינות גלויה, פעמים רבות אף בעניין. בחזרה לקולנוע, אני חושב התחרות הייתה סבירה, אם כי בלי סרטים שנראים לי כיצירות מופת או קרוב לכך, אבל כן כמה שעוד ידובר בהם. בראשם אחד שמאוד קשור לעניין שכבר הזכרתי ועליו כבר כתבתי, כמו גם על חלק מן הזוכים האחרים בתחרות הראשית, אותם אפרט בקצרה. לצערי, את הזוכה בפרס אריה הזהב פספסתי למרות כמה ניסיונות.

הזוכים בתחרות הראשית
אריה הזהב: ג'ים ג׳רמוש, "אבא, אמא, אחות, אח" Father Mother Sister Brother
הפרס הגדול של חבר השופטים: קאוטר בן הניה, "קולה של הינד רג'ב" The voice of Hind Rajab
פרס הבמאי: בני ספדי, "מכונת המחץ" The Smashing Machine
פרס חבר השופטים: ג'יאנפרנקו רוסי, "מתחת לעננים" Sotto le nuvole (Below the clouds)
פרס התסריט: ולרי דונזלי וג'יל מרצ'ד "בעבודה", À pied d’œuvre (At work)
שחקן: טוני סרבילו, "לה גרציה" La Grazia
שחקנית: צ'ין  צ'י-לה, "השמש זורחת על כולנו" The sun rises on us all
השחקנית צעירה, פרס ע״ש מרצ'לו מאסטרויני: לונה ודלר, "ידיד שקט" Silent Friend

Silent Friend
ידיד שקט

הבמאית ההונגריה אילדיקו אניידי מנסה ללכת לכיוון שונה לחלוטין בכל סרט חדש שלה. אלו חדשות טובות, כי סרטה הקודם "סיפורה של אשתי" היה אכזבה גדולה. אבל זה לא שנתוני הפתיחה של הסרט החדש שלה מבטיחים במיוחד: שעתיים וחצי סביב עץ גינקו בגן בוטני של אוניברסיטה בגרמניה. הפעם, הבמאית משלבת בצורה טבעית מסרים חברתיים והומור ומי שצולח את האורך (שכמו בסרטים רבים השנה לא כולו נחוץ), ואת הנחת המוצא הרוחנית לגבי יכולת של צמחים לצבור חווית, ימצא סרט מקסים למדי. בפועל הוא פחות עוסק במצב התודעה האפשרי של צמחים ויותר בבני אדם שחוקרים את הצמחים ובמציאות החברתית סביבם, בשלוש תקופות שונות.

תחילה אנחנו נחשפים לפרופסור וונג (האגדה המהלכת טוני ליונג צ'או-ווי), חוקר מוח מהונג קונג שמגיע כמרצה אורח עם המחקר שלו על מוח של תינוקת שעובד בצורה שונה ובעל יכולת תפיסה רחבה יותר ממוח של מבוגרים. לצערו, הוא מגיע בשנת 2020 ועד מהרה מוצא את עצמו בסגר בקמפוס, שהאדם היחיד הנוסף בו הוא עובד תחזוקה הדובר גרמנית בלבד. הירדמות מול המחשב חושפת אותו להרצאה של בוטנאית צרפתייה (ליה סיידו), שגורמת לו לנסות להעתיק את המעקב שלו על גלי מוח לעץ הענק.

הוא גם מבחין בתמונה שצולמה בראשית המאה ה-20, מה שמעביר אותנו לחלק המצולם בשחור הלבן. שם גרטה (לונה ודלר, זוכת פרס השחקנית הצעירה) מנסה להיות הסטודנטית הראשונה באוניברסיטה לגברים בלבד והיא עוברת מבחן קבלה משפיל הנועד להכשיל אותה, וכולל הטרדה מינית במסווה של שאלה על מיניות של צמחים. בכל מקרה היא עוברת, מוצאת את עצמה כאישה יחידה בקמפוס שם היא זוכה לחיבה לא הולמת של מרצה צעיר. צורך להתפנות מן הבית עקב חשד נטול הצדקה להתנהגות לא הולמת חושף אותה לעולם הצילום, כעוזרת של צלם ותיק שלא מאמין כי אישה יכולה לתרום, אבל היא משלבת את הצילום והמדע בחקר של צמחים.

החלק השלישי של הסרט מצולם בגווני צבע חמים יותר מן החלק הקרוב להווה, והוא החביב עלי מכל הסיפורים. בשנות השבעים המוקדמות, סטודנט ביישן לספרות לוכד את עיניה של חוקרת צמחים היפית. הקשר בין השניים הוא סוג של הדגמה איך להעביר מתח מיני בקולנוע, כולל משפט הפיתוי הקלאסי "רוצה לראות את הגרניום שלי?". משם העלילה מתפתחת כאשר הסטודנט לספרות שלא ממש מתעניין בצמחים מוצא את עצמו מושקע ומפתח את המחקר על אותו גרניום, כאשר הוא נדרש להשגיח עליו לבדו במשך תקופה.

כמובן שהעניין ביצירה הוא החיבור בין התקופות השונות. הסרט מציג את הצביעות והאתגרים החברתיים בכל אחת מהן, כמו גם החיבור בין בני אדם לעולם הצומח, כאשר בכל תקופה נעשה חיבור אחר לגבי הקבלות בין מיניות של אדם למיניות (או רבייה) של צמחים. יותר מעיסוק במיניות, הסרט עוסק בבדידות ומציאת חברה וקשרים במקומות לא צפויים. הצמחים הם רק שלב בדרך לקשר מפתיע בין בני אדם שנראו שונים למדי בהתחלה.

Scarlet
סקרלט

דומה שהמעמד העולמי של האנימציה בכלל ואנימה בפרט במגמת עלייה, ועדיין סרטים בולטים בתחום מוקרנים בדרך כלל בפסטיבלים רק מחוץ לתחרות. זהו גם המצב עם סרטו של מאמורו הוסודה ("בל", "מיראי"), יצירה מפוארת ומרהיבה שהוקרנה מחוץ לתחרות אבל לדעתי בהחלט הייתה ראויה להיכלל בה ואולי גם לזכות בפרס.

את העלילה ניתן להגדיר כסוג של עיבוד ל״המלט״, אבל בעולם המעבר בין החיים ומוות, שמתקיים מחוץ לזמן. לכן נסיכה אירופאית מוכשרת בלחימה בחרב מן מימי הביניים יכולה ללכת בו בחברת פרמדיק יפני מודרני. הנסיכה סקרלט רוצה לנקום את מותו של אביה בידי דודה (בעזרתה של האם), אבל כבר בפרולוג אנו מבינים כי זה לא עלה יפה. היא לא תיתן להיותה לא בממלכת החיים להפריע לה במסע הנקמה שלה, כאשר שליחו של הדוד והנשים שהיו מעורבות בהוצאה להורג של אביה רודפים אותה גם אחרי המוות.

המסר של הסרט מטיל בספק את הנרטיב הקלאסי ואת סיפור הנקמה. אמנם כמו סרט דיסני/סרטי אגדות ילדים באופן כללי, זה סרט על נסיכה, אבל הוא גם לוקח את הפנאי לתהות לגבי מהות השלטון והיכולת לעשות טוב למען האדם הפשוט והסובל, לא המקורבים לשלטון מתחלף. בגלל שהסרט נע בין זמנים, מעורבבים בו סיפור אגדה, עבר של ימי הביניים ומשבר פליטים בימינו. יחד עם צורך להאמין בנסיכה כסמל לטוב לב, גם במציאות עגומה ושונה.

המסר ההומניסטי נוגע ללב, על אף היותו פשוט ואף נאיבי, כיאה ליצירה המתאימה גם לילדים, אולי לא קטנים מדי. אבל הכוח של הסרט הוא העושר החזותי בציור ובניית עולמות שונים בהם מתרחש הסרט – בין עיר מודרנית למדבר, בין ים אינסופי לטירה עתיקה, כל סיקוונס בסרט מרגיש מורכב וחי. הוא בונה סיפור התבגרות בתוך מסע נקמה, בסרט שלא באמת מאמין בנקמה או כוח, גם לא מול אויב שנראה כרוע נטול עידון.

Newport & the Great Folk Dream
ניופורט וחלום הפולק הגדול

פסטיבל הפולק של ניופורט (שמתקיים מדי שנה עד היום) תפס את תשומת הלב בשנה שעברה גם בקרב מי שלא חובב את המוזיקה, בעקבות הסרט "אנונימי לגמרי". זאת משום שהסרט שב לרגע המפורסם ביותר בתולדות הפסטיבל, המעבר של בוב דילן לגיטרה חשמלית, לכאורה באתר הכי פחות מתאים לכך – פסטיבל שמקדש לא רק מוזיקת עם, אלא גם עממיות. אלא שהסרט של מנגולד, כמו סרטים אחרים לפניו שהתמקדו בדמות של דילן, לא לגמרי הסביר את התמונה המלאה. לא לגבי  פסטיבל הפולק העשיר הספציפי וגם לא לגבי המעבר בין הפולק ה"טהור" לכאורה, להשפעות של רוק פופולרי בפסטיבל, תהליך שדילן הוא דמות מרכזית אבל לא יחידה בו. כלומר, הרגע לא היה בהכרח מהלך של גאון אנוכי בהתאם למיתוס, אלא תוצאה של תהליך הכולל פער בין-דורי שניכר גם בקרב אנשים עם תפיסה דומה לגבי החשיבות הפוליטית של המוזיקה, וטעם מוזיקלי שאינו רחוק כל כך.

סרטו של רוברט גורדון צולל לתוך צילומים שנשארו גנוזים למשך עשורים – תיעוד של הפסטיבל בשנים בהם פרץ, 1963 עד 1965 (ואפילוג קצר שלו משנת 1966). הוא מצליח להעביר מי היא הרוח של הפולק בעיניי מייסדי הפסטיבל – מוזיקה שבא מן העם ואין בה בהכרח כוכבים, או חוקים. מוזיקה שמקדמת מסר של שיוון וכבוד בקרב כל בני האדם דרך הקשבה ומגוון תרבותי. הדבר בה לידי ביטוי במופעים המתועדים: זמרים ששמם ידוע עד היום מלווים בגיטרה, אבל גם אנשים אלמוניים או כמעט אלמוניים המנגנים ושרים על כמעט כל כלי שניתן לדמיין – ועוד כמה שלא ניתן לדמיין.

בליווי קטעי ראיונות שנערכו הן בשנות הששים והן לרגל הסרט, מצטיירת תמונה רחבה של הפתיחות בפסטיבל וצבירת הפופולריות שלו, וכן ההבנה שהייתה מן הרגע הראשון – הצלחה בקרב קהל רחב היא גם מטרה וגם אויב. אנשים שלוקחים את השירים המסורתיים קדימה וכותבים בעצמם מעשירים את המבחר, אבל גם משנים משהו מהותי. זוהי תפיסה בעייתית שכן גם השירים הישנים היו פעם חדשניים, אולם הסרט מודע לכך ומציג כמה טיעוני נגד לאופן שבו דווקא הופעה לא גדולה ומרשימה יכולה להיות יותר נוגעת ללב.

כמעט כל הופעה בסרט, ממגוון מסורות, יכולה להיות זו שתיחרט בזיכרון או תלכוד את תשומת הלב. ב-100 דקות מהודקות, אין ממש הופעות חלשות. החיסרון באורך הקצר הוא בתיאור של שלוש פסטיבלים שונים וגם הופעות ממעמדים אחרים, לכן לרוב לא מקבלים ביצועים מלאים של השירים, או כמה שירים מאותו אמן. משמע, הסרט מותיר טעם של עוד. לצד חיוך מן המוזיקה ועצב מסוים על תפיסת העולם המכילה והאופטימית שקרסה. לא בהכרח בפיצוץ, אלא ביבבה דקה. כי כאשר מגיעים לאותה הופעה מכוננת של דילן, היא מרגישה פחות סוערת מן השחזורים שלה בקולנוע עלילתי – היא מרגישה יותר עצובה.

Hui jia (Back Home)
חזרה בבית

הבמאי צאי מינג ליאנג תיעד את חזרתו של אנונג האוגונגסיי, שהשתתף בסרטו "ימים", לכפר מולדתו בלאוס, אחרי שנים בחו"ל. אני יודע את זה כי קראתי את התקציר, לא כי הסרט מספק פרטי עלילה מעבר לכותרות ולדימויים. ברגעים הספורים בהם נשמע דיאלוג, אין תרגום. זה לא העניין כאן. ההתחלה והסיום כן מספרים סוג של נרטיב על הגעה לאזור הכפרי ועזיבה, אבל הדימויים ממשיכים את הקו של מינג ליאנג בסרטיו האחרונים: להתרחק ככל הניתן מתסריט ולצמצם את הנרטיב, או לוותר עליו. להסתפק בדימויים ופסקול, כאשר בדימויים רבים לא נראים בני אדם. במקרה של הסרט הזה, צילומים של הבתי הכפר, אלו בהם גרים ואלו הנראים נטושים.

זה בהחלט יכול  לשעמם. יותר נכון, לא פוחד לשעמם. מתוך ההיעדר, עולה קצב הנבנה דרך רעשים בפסקול ואורך הצילומים. לפתע נוצר עניין.  רגעים מעניינים יותר הם כלב הנקלע למתקן שעשועים המסתובב סביבו ומנסה לצאת, צביעת פסלי בודהה בזהב, בישול אטריות ושוט סיום שסוג של מסמל גם סוף של פרק, מבט שונה על ההתרחשות. זה קולנוע איטי למתקדמים מאוד ובלבד, אבל כזה המייצר קסם בדרכו. גם אם עבורי, פחות מחלק מסרטיו הקודמים של הבמאי.