״המשחק היפה״, סקירת נטפליקס

האנגלים נוהגים לא רק להתגאות בהמצאת הכדורגל המודרני, אלא גם לכנותו בשם "המשחק היפה". לא רק בשל היופי האסתטי של המשחק, אלא גם בגלל מיתוס של הגינות, ספורטיביות ועממיות הקשורה לכדורגל, או יותר נכון הייתה קשורה בעבר. כי אין דבר יותר רחוק מערכים כלשהם מהליגה האנגלית בכדורגל בימינו. מבחינת כישרון ומהלכים מרהיבים המצב טוב מאי פעם, אך באופן קיצוני יותר מליגות אחרות בעולם – הכסף הוא גורם מכריע. הקבוצות החזקות הם בבעלות תאגידים, מיליארדים אמריקאים שמטרתם להרוויח עוד קצת כסף, או מדינות עם יחס בעייתי לזכויות אדם שמרוויחות דרך המשחק יחסי ציבור. במקביל למצב הזה, בתרבות הפופולרית יש נוכחות גוברת של מוצרים המנסים להחזיר את הכדורגל האנגלי לצד יפה וחברתי יותר: בין אם זו הסדרה "טד לאסו", שלפרקים ביקרה ישירות את הצדדים הבעיתיים של מימון המשחק (ואז סידרה לאנשים המייצגים את הרובד הזה הופעת אורח), ובין אם אלו סדרות ריאליטי על הליגות הנמוכות יותר באנגליה, דוגמת "סנדרלנד על המוות" או "ברוכים הבאים לרקסהאם". כולם, אגב, גם עוסקים בדרכם בחברות בין גברים ולא מתביישים להיות סנטימנטליים.

ליצירות הללו מצטרף כעת הסרט הטרי בנטפליקס שלקח את המושג של "המשחק היפה" (The Beautiful Game) והפך אותו לשם הסרט.הוא עוסק בטורניר אמתי שמהווה את הניגוד הרעיוני המוחלט לכסף הגדול של הפריימרליג האנגלית: גביע העולם להומלסים. הרעיון של הסרט סביב הטורניר, שהוא בהחלט אמתי ומעורר השראה, הוא כבר בן כמה שנים טובות. בשלב מסוים קולין פארל היה אמור לככב בסרט אודותיו ולהביא גם את ברנדן גליסון, אבל לבסוף פארל נשאר בתור מפיק בלבד. התפקיד שיועד לו במקור שונה עבור מייקל וורד, שחקן אנגלי עולה שנולד בג'מייקה, בעוד התפקיד של המאמן המבוגר של הקבוצה ניתן לביל ניי. גם ולריה גולינו משתתפת, אבל העיקר של הסרט הוא האהבה הגדולה שיש בו לרוח של המשחק היפה ולבני אדם. והאהבה הזו כובשת.

היא כובשת ברמה כזו שקל לסלוח לסרט על עודף סנטימנטליות, שילוב בוטה של נושאים חברתיים ופוליטיים, וצירופי מקרים עלילתיים בלתי הגיוניים. זוהי רשימה חלקית של פגמים שאפשר למצוא בסרט ובבניית העולם שלו, אבל הלב של הסרט עובד ודומה כי היצירה מודעת לפגמיה. היא פשוט עוטפת אותם בערימה של אופטימיות מן הפוטנציאל של הנפש האנושית לגדול ולסלוח, גם כאשר ברור כי רוב הזמן המציאות אכזרית ביותר. טורניר לחסרי דיור מעניק לגיבורים שלו רגעים קטנים של חסד אחרי חיים ארוכים בהם לא זכו בכך, לעתים באשמתם ולעתים לא. במילים אחרות, מי שלא התחבר ל"טד לאסו" לא יתחבר גם לסרט הזה. אני טוען שהוא באותה רמה, אבל יש משהו משותף לא רק בענף הספורט שנמצא בלב היצירות, אלא גם באמונה הנאיבית שיכול להיות טוב יותר. בשני המקרים מדובר בקבלה מודעת מראש של הנאיביות, הן מצד היוצרים והן מצד הדמויות בסרט.

הסרט מתחיל באנגליה, שם ויני ווקר (וורד) מקריין משחק של ילדים ואז מכניס את עצמו בכוח לתוך המשחק, בסצנה שיש בה הדהוד מסוים לסצנת הכדורגל הגדולה בתולדות הקולנוע: שיעור הספורט מתוך "קס" של קן לואץ'. הורים לילדים עם חולצות שונות של מסי מתעמתים עם הגבר הבוגר, אבל הוא מחולץ מהסיטואציה בידי מל (ניי), סקאוט אגדי בעברו וכיום מאמן של נבחרת שנראית לוויני כמו אוסף גברים חסרי כישרון. זוהי נבחרת אנגליה לגביע העולם בכדורגל הומלסים, ומל רוצה לצרף עליה את ויני. העניין הוא שהתגלית החדשה לא רואה בעצמו חסר בית, אף כי הוא חי במכוניתו במשך כמה חודשים ולא יכול להיות נוכח דיו בחייה של בתו, או למצוא עבודה. הוא מסכים בסופו של דבר לנסוע, גם על מנת לתת לבתו תירוץ טוב יותר להיעדרות שלו בזמן נאום חשוב שהיא צריכה לתת בבית הספר.

העניין הוא שוויני עדיין לא רואה מוכה גורל כמו השאר והוא מזלזל בגלוי בהגדרה של ״חסר בית״ ובנסיבות החיים של מי שהופכים לשותפיו לנבחרת. בשלב הראשון הוא אף מתקשה לראות בהם חברים, או אנשים שראויים לחלוק עמו את אותו סוג כישרון. במהלך הסרט נגלה מפי כמעט כל אחד מהם את הסיפור הכואב של חייו: התמכרויות, טרגדיה משפחתית, עוני מילדות, ולמי שיש ״מלחמת אזרחים״ בבינגו ימצא מתי לסמן אותה. זאת עוד לפני שהגענו לנבחרות האחרות, אותם פוגשת נבחרת אנגליה בטורניר שנערך ברומא.

מיקום הטורניר ברומא מאפשר לסרט לא רק לתת לוולריה גולינו את תפקיד המארגנת, ועוד כמה סצנות בינה לבין ניי, אלא גם להיות סרט תיירות לעיר שלא פוסח על אף לוקיישן מפורסם, יותר מפעם אחת במהלך הצילומים. ויש קבוצה של יפנים מבוגרים בטורניר אז גם נוח להראות סיור בין אוצרות הארכיטקטורה והאמנות כחלק מהסרט. חלק מן הקסם של הטורניר ושל הסרט הוא המגוון הגדול של הנבחרות וסוג השחקנים שלוקחים חלק בטורניר: כולם עניים ומחוסרי דיור, אבל הסרט מציג מגוון גדול של גילים וכישרון לכדורגל. בניגוד לכל טורניר אחר, גם אין הפרדה בין המגדרים ונבחרות ארה"ב ומקסיקו מורכבות מנשים ומשחקות מול הגברים. יש לציין כי חוקי הטורניר של 4 על 4 קצת שונים מחוקי הכדורגל המוכרים לי ויש גם חוסר עקביות מסוים ביצוג שלהם, אבל הסרט מסביר אותם כשצריך. בגדול, המשחקים מועברים בצורה שמבהירה מתי הם צריכים להיות מותחים, מתי מדברים ומתי העניין הוא המבט על בני האדם שלרוב לא מביטים עליהם, שזה המצב רוב הזמן.

בכל מקרה, כדורגל הוא רק חלק קטן ממה שמתרחש בסרט. התסריט שכתב פרנק קוטרל בויס, ששיתף פעולה עם הבמאי מייקל וינטרבוטום מספר פעמים, עמוס בדמוית משנה ורגעים ביזאריים, הכוללים דברים כמו דג סלמון שמקבל תפקיד בעלילה, נזירה דרום אפריקאית בגילומה של סוזן ווקומה, ואת המשפט "אתם יודעים מה אני אוהב ברומא? אין פצצות באוויר". בנוסף לכל זאת, בכמה סיטואציות שונות אנשים נעדרים את היכולת פשוט ללכת לחפש אדם נטול מכשיר טלפון איפשהו במרכז רומא ולמצוא אותו בקלות. אולם, הבמאית תיאה שארוק מביימת את כל זה בצורה קלילה וקולחת. קלילות שיכולה להיות מוזרה שכן הסרט מזכיר נושאים מורכבים וכואבים מאוד, אבל היא עובדת יפה בעולם שהסרט בונה. זהו עולם ביזארי למדי, אבל הוא מציית לסוג כלשהי של חוקיות פנימית.

לא מדובר בסרט גדול והוא נופל מתוצרי הכדורגל מחממי הלב האחרים שהזכרתי, אבל הוא כן עוד שלב בגל הדי-מוצלח הזה ובעיקר סרט שנהניתי לראות. גם אם היה קשה לי לקנות את כל המהלכים (הצפויים) שלו וגם אם חלק מן הזמן פערתי את פי מול מאורע ביזארי שהתרחש או מול מחילה לא הגיונית של אדם לאדם. הלב של הסרט במקום הנכון וגם הנוכחות שלו כאופציה לצפייה בסטרימינג מתאימה למידות שלו.