״סעי בובה״ (Drive-Away Dolls), סקירה

אחרי "הבלדה על באסטר סקראגס", האחים כהן לקחו הפסקה מעבודה משותפת. בעוד ג'ואל נכנס יחסית מהר לעבודה על "הטרגדיה של מקבת'", איתן טען בראיונות כי הוא מוצא את העבודה בסרטים תובענית מדי ומתישה מדי בגילו. לפחות במידה מסוימת, זה לא החזיק מעמד זמן רב: הוא השלים סרט תיעודי על הזמר ג'רי לי לואיס שהוקרן בפסטיבל קאן 2022 (ולא הוקרן בישראל או קיבל תשומת לב רבה מאז) וכעת הוא שב עם סרט סולו עלילתי ראשון כבמאי. בעוד פרויקט הסולו של ג'ואל היה סוג של שיתוף פעולה של האח הבכור עם אשתו השחקנית פרנסס מקדורמונד, איתן יצא לפרויקט הסולו שלו בשיתוף פעולה עם אשתו, טרישה קוק, שמוכרת בעיקר כעורכת שעבדה עם האחים כעוזרת עריכה וכשותפה בעלת קרדיט עריכה בכמה סרטים, בנוסף לעבודה על סרטים של אחרים. בסרט הנוכחי, ששמו העברי הוא "סעי בובה" (Drive-Away Dolls) היא חתומה לא רק על העריכה אלא גם כשותפה לתסריט.

העניין הוא שהתסריט לסרט הזה נכתב הרבה לפני הפיצול בין האחים. כהן וקוק הציעו את הרעיון הבסיסי לסרט שמתרחש בשנת 1999 לבמאית אליסון אנדרס לא הרבה אחרי שנת ההתרחשות שלו. גרסה כלשהי נכתבה כבר אז, ובשנת 2007 אנדרס כמעט יצאה לצלם אותו, אך ההפקה נפלה בסופו של דבר. בזמן הסגר בתקופת הקורנה, איתן כהן וטרישה קוק החליטו להציץ שוב בתסריט והפעם נכנסו להפקה בעצמם ומהר מאוד. יש אפילו תוכניות להפוך אותו לחלק ראשון בטרילוגיה של סרטי-B על לסביות, כאשר ייתכן והסרט השני ייצא לצילומים בקרוב, אם כי איתן לפתע נהיה עסוק עם פרויקט חדש בשיתוף עם ג'ואל. למי שתוהה איך הוא כתב סרט בלי אחיו כבר בראשית שנות האלפיים, אזכיר גם כי "האיש העירום" (The Naked Man) מאותה שנת 1999 הוא סרט אמתי ולא משהו שהמצאתי עכשיו. נשבע.

החזרה לשנת 1999 רלוונטית אולי גם לסגנון של הסרט, שהוא סוג של קומדיית פשע וטעויות מהסוג שהיה נפוץ באותה התקופה, כולל השפעה של טרנטינו שנוכחת במידה כלשהי ב"סעי בובה". התוספת היא שבסרט זה, יש מפגש בין קומדיית הפשע לקומדיית סקס וולגרית למדי, בדגש על הקהילה הלסבית, שטרישה קוק משתייכת אליה. לכך יש להוסיף גם את התבנית העלילתית של סרט מסע וגם סוג של רומנטיקה מעוותת ומתקבל תמהיל של שילוב ז'אנרים שהאחים כהן אוהבים.

האופן בו אנו פוגשים לראשונה את שתי גיבורות הסיפור מלמד על ההבדלים ביניהן. ג'יימי (מרגרט קוואלי) בוגדת בבת הזוג שלה בפעם הראשונה שהיא על המסך, ודומה כי היא פועלת תמיד בלי אחריות ולמען העונג הקרוב ביותר, ולרוב המיני. זאת לעומת הידידה הקרובה שלה מריאן (ג׳רלדין ויסוואנתן), שהיא ביישנית וסגורה ודומה כי חוששת מכל פעילות בחייה. שתיהן חיות בפילדלפיה וג'יימי היא דמות מוכרת בקהילה הגאה באזור, אלא שלבת הזוג שלה, סוקי (ביני פלדסטין), נמאס ממנה אחרי הבגידה. לג'יימי אין מקום לגור והיא נופלת על מריאן שמצויה גם היא בנקודת מפנה בחייה ורוצה לבקר את דודתה בפלורידה, ליתר הדיוק בטלהאסי, עיר הבירה של המדינה הדרומית המוזרה.

על מנת להגיע לשם, השתיים משתמשות בעסק המאפשר להן לשכור רכב בלי לשלם, במטרה שיעבירו אותו ממיקום אחד בארה"ב למיקום אחר. במקרה, הן מבקשות להגיע לטלהאסי רגע אחרי שגנגסטר מקושר (קולמן דומינגו) ביקש להעביר רכב ליעד הבלתי-מבוקש. יש לו את האנשים שלו למשימת העברה (ג'ואי סלוטניק וסי.ג'יי וילסון) והם די מופתעים ששתי צעירות לקחו את הרכב במקומם. העניין הוא שברכב יש גם מזוודה עם תוכן רגיש, עד לרמה שעוד לפני שפגשנו את שתי הבנות כבר למדנו בפרולוג כי מדובר במזוודה ששווה להרוג עבורה.

שתי הגיבורות מוצאת את עצמן ניצודות ולוקח להן די הרבה זמן להבין את זה, או להבין עד כמה מדובר בסכנה ועד כמה העיקוף מנתיב הנסיעה, דבר שג'יימי יוזמת בלי הרף, יוצר תסבוכות גדולות יותר. מאידך, האווירה בסרט קלילה גם בקטעי האלימות ובאופן טיפוסי לסרט מסע, ניתן לפגוש בדרך הרבה דמויות שמשעשע רק לראות אותן מביטות במתרחש, וזה חלק ניכר ממה שהסרט נותן לדמויות שהן לא שתי השחקניות הראשיות לעשות. שתי השחקניות הראשיות מצויות בקומדיה על ניגודים שנמצאים במשימה ביחד, והדינמיקה ביניהם עובדת היטב. קוואלי נראית כמו דמות חסרת מעצורים מקומדיית סקרובול מהוליווד הקלאסית, ויסוואנתן כמו מישהי שמרגישה זרה בכל סיטואציה, ובעיקר זרה לאפשרות של קשר רגשי מהותי, או מין בלי קשר רגשי. זה לא מותיר אותה עם יותר מדי ברירות בסרט ששולף אביזרי מין שונים ואופציה לסקס לא מחייב פחות או יותר בכל דקה.

זהו גם אולי הדבר העיקרי שחשוב לדעת על הסרט, שהוא וולגרי באופן לא מתנצל וכל הזמן. ברמה שתביך או תגרום לחוסר הנאה מן הסרט עבור חלק מן הצופים, אולי גם חלק מחובבי האחים כהן שפחות מתחברים לסרטים הקומיים יותר של הצמד. הסרט הזה מטופש במתכוון ומרפרר לסרטים זולים, וכשהוא פונה לקטעי חלום פסיכדליים הוא שורף את התקציב על הופעת אורח של מיילי סיירוס ולא על ניסיון לגרום למה שקורה סביבה להיראות טוב. בכלל, ייתכן והסיבה שאיתן כהן שב לביים למרות השחיקה שהצהיר עליה, היא התחושה כי הוא לא רק פונה לעיסוק קליל יחסית (דבר שעשה בעבר) אלא גם פחות מקפיד על ליטוש מאשר בסרטים שיצר ביחד עם ג'ואל. דומה כי "סעי בובה" מתעקש שלא לקחת את עצמו ברצינות, מה שהופך את השם העברי המוזר שלו להולם מעט יותר.

העניין הוא שאיתן כהן לא ממש מסוגל לעשות סרט לא טוב. בטח לא שהוא שב לשתף פעולה עם המלחין הקבוע קרטר בורוול או עובד לראשונה עם הצלמת ארי וגנר (״כוחו של הכלב״, ״הפלא״ ו״איילין״ הן שלוש עבודותיה הקודמות). "סעי בובה" הוא סרט דבילי שלפתע כולל שוטים מרהיבים, הברקות עריכה, או רגעי פסקול המעצימים את המתרחש על המסך. כמו כן, סימני ההיכר של האחים כהן בהחלט כאן: הדיאלוגים מתענגים על השפה והליהוק פוגע בול כמעט בכל תפקיד, בדגש על תפקידי משנה שעיקרם להיות ברקע בעוד קוואלי עושה או אומרת בפומבי משהו שבדרך כלל שמור רק לסיטואציות פרטיות למדי. זה אמנם רחוק מן המיטב של האחים כהן, ולמעשה הסרט כנראה די קרוב ברמה לסרטים החלשים ביותר שלהם כצמד, אבל גם סרט חלש שלהם הוא עדיין בסופו של דבר משהו שיכול להיות מהנה למדי. אם באים עליו במצב רוח הנכון ועם נכונות לראות הרבה בדיחות על סקס לסבי.

הומור אבסורדי תמיד היה חלק מן היצירה של האחים, כמו גם עיסוק בדרך בה אנשים רואים את העולם. במידה רבה, ג'יימי היא סוג של גרסה אגרסיבית  יותר של הדוּד מ"ביג ליבובסקי" – אמנם היא זו שיוזמת את הפעולה, אבל היא רק רוצה להיות בשלום עם כולם, ולמצוא את הדרך לענג את עצמה בלי לדאוג מן ההשלכות, אבל גם רוב הזמן בלי לפגוע. אין לסרט מסר מורכב יותר מ"מין זה כיף ושמרנות זו צביעות", וגם עם הדברים הללו הסרט יותר משתעשע מאשר מטיף, וזה שעשוע חביב.

לסיום, חשוב להזכיר את השחקנים הכי מפורסמים בסרט: מאט דיימון ופדרו פסקל. זמן המסך המצטבר של שניהם לא מגיע לחמש דקות להערכתי, אבל בכל זאת הם על הפוסטר ואני מניח שזה לגיטימי, מה גם שבהחלט משעשע לראות אותם על המסך. מה שמעצבן אותי הוא שמעצבי הפוסטר בעברית שמרו על מיקום השמות בפוסטר מן המקור האנגלי, בו כיוון הקריאה הוא משמאל לימין. זה מנוגד לאופן בו בדרך כלל יוצרים פוסטרים עבריים לסרטים, ויוצר תמונת מצב כוזבת לפיה דיימון הוא השם הראשון שקורא עברית נתקל בשמו ופסקל הוא השלישי. ביניהם מופיע ביל קמפ, שגונב את ההצגה לכמה דקות. לתשומת לב מי שעשוי להתבלבל: השמות המפורסמים יותר הם התבלין, לא המנה העיקרית.