פרויקט זוכי האופיר בפרס הסרט הטוב ביותר – פרק 3: "החיים עפ'י אגפא" (1992)

ברשותכם, רגע קל של עניינים טכניים לפני שאנחנו צוללים לטקס פרסי הקולנוע הישראלי השלישי במספר, ולזוכה המונומנטלי שלו. הטקס של 1992 הוא היחיד שלא הצלחתי לדלות מידע לגבי מתכונת חלוקת הפרסים בו. כלומר אינני יכול לדעת האם, כמו בשנתיים שקדמו, כל הסרטים הרשומים היו מועמדים אוטומטית, או שהתבצע שלב סינון, כמו שיקרה מ-1993 ואילך.
לא במשרדי האקדמיה, לא בארכיונים מצולמים, לא בכתבות ישנות, אפילו אחרי חודשים של חיפושים לא הצלחתי למצוא רשימת מועמדים, רק את זו הארוכה של הסרטים המשתתפים, והזוכים.
אני נוטה להאמין שכן הייתה רשימת מועמדים, מכיוון שלטקס הזה נרשמו 14 סרטים (כמעט פי שלושה מהשנה הקודמת), אבל אין לי עובדות. בעקבות זאת אוכל להתייחס רק לזוכים ולסרטים שחגו סביבם. אבל אל דאגה, יש מספיק מה לומר גם על זה.

יש כמה דברים די מדהימים, לטוב ולרע, בטקס פרסי הקולנוע הישראלי של 1992. זהות הזוכה הגדול הוא כמובן המהדהד ביותר, ורגע של גאווה לאקדמיה שבחרה נכון מי שנחשבת לאחת היצירות הקולנועיות הגדולות והמשמעותיות ביותר של ישראל, מרימה על נס את אחד מבכירי היוצרים בתולדותינו. עם זאת, אם לוקחים רגע צעד אחורה, יש כמה דברים שוליים שמעט מחלישים את הרגע הזה.
הראשון הוא שהאקדמיה הוכיחה קבעון משונה כשסיפקה שידור חוזר מדויק לטקס של השנה שעברה: כמו ב-1991 מבין כל הסרטים המתמודדים אך ורק שני סרטים יצאו עם פרס: הזוכה הגדול שלקח תשעה פרסים (ממש כמו "מעבר לים"), ואחד שלקח את השאר (ממש כמו "עונת הדובדבנים"). ההבדל היחיד הוא שהיחס הפעם היה 9:4 ולא 9:3 כי התווספה קטגוריה חדשה – לעיצוב התלבושות.
תבנית ההצבעה של האקדמיה גם חשפה כמה מקלקלותיה. למשל, שאחד הסרטים הטובים ביותר בכל הזמנים, "חסד מופלא" של עמוס גוטמן, היה חלק מתריסר הנזנחים של הטקס עם אפס פרסים. בנוסף, פאדיחה לא קטנה התרחשה בפרס המוזיקה, מייצרת אירוע מעורר תמיהה.

הזוכה בפרס "המוזיקה המקורית" (או "המלחין הטוב ביותר", תלוי על איזה מקור אתם נסמכים) של 1992 היה נפתלי אלטר בזכות "החיים עפ'י אגפא", חלק מרף הניצחונות העצום של הסרט. וחלילה לא דבר בגנות אלטר, יוצר ענק ורב פעלים שתרם רבות לתרבות שלנו, אבל כן יש פה בעיה. קטנה כזו, אתם יודעים, פשוט ל"החיים עפ'י אגפא" לא נכתבה מוזיקה מקורית. בכלל. אולי צריך לנסח את זה אחרת – אין ליווי של מנגינה בשום שלב בסרטו של אסי דיין, אבל כן משובצים במהלכו שירים. רובם של לאונרד כהן, קומץ מהם מקורי נכתב על ידי דיין והולחן על ידי אלטר.
אם למצוא תרוץ למהלך המשונה הזה, אומר שהחטא הראשוני היה של הפקת הסרט, שרשמה לפרס המוזיקה מלחין למרות שלא הלחין מוזיקה. מהצד של האקדמיה אפשר אולי לטעון שמכיוון שקטגורית השיר המקורי איננה חלק מהאופיר, אז או היום, הם רצו בכל זאת לחגוג את עבודתו של אלטר, והכניסו אותו דרך הדלת האחורית. אם זה מה שעמד לנגד עיני האקדמיה – שתקתי.
הבעיה שלי עם הקונספט הזה הוא שאם מחליטים להכליל גם שירים בקטגורית המוזיקה, מן הראוי היה להוסיף את שמו של התמלילן פנימה, כי הוא בכל זאת אחראי על חמישים אחוז מהם. כלומר, אלא אם כן הקטגוריה היא "מוזיקה מקורית או הלחנה לשירים מקוריים".
אבל אם להיות ציניקן אפילו יותר, אני לא חושב שזה המצב. בעיני, כמו כמעט בכל שנה, חברי האקדמיה הצביעו אוטומטית לסרט האהוב עליהם, מבלי לנסות ולהפריד בין האלמנטים המרכיבים את הסרטים כמו שטקסי פרסים אמורים לעשות. כלומר, אם הם טרחו בכלל לצפות בסרטים האחרים.
כנראה שהמצביעים ראו את שמו של אלטר המוערך לצד הסרט המדובר של השנה וסימנו אותו בעיגול, נסמכים על כך שאם הוא רשום שם בטח הייתה יופי של מוזיקה לסרט, הרי מי זוכר עכשיו מה היה שם ולמה בחייאת ראינו הרבה סרטים אנחנו עייפים. ובעיקר מה שמחרפן אותי אישית זה שהייתה פה הזדמנות פז לזרוק משהו לכיוון "חסד מופלא", במיוחד בהתחשב במוזיקה הנפלאה שהלחין ארקדי דוכין.

פתחתי בהתלהמות הזו גם כי מדי פעם צריך להזכיר עם מי יש לנו עסק, בשביל פרופורציות וזה, וגם כדי שיהיה אפשר לטהר את האוויר ולהתרכז בדברים הטובים, ובהחלט היו כאלה.
באופן כללי, אפשר להכריז על 1992 כשנה מוצלחת לקולנוע הישראלי, במיוחד מול המאבק של הקולנוע הישראלי בחוסר הגיבוי מהממשלה. זו שנה שילדה שתי יצירות שיככבו בכל רשימת הסרטים הגדולים של כל הזמנים וסימנה נקודת שיא של יוצריהם ("חסד מופלא", "החיים עפ'י אגפא" – שניהם חולקים את אותו השחקן שכמובן יוזכר בהמשך), שני סרטים שהפכו לקאלט ("טיפת מזל" ו"גברת תפתחי זה אני", שאפילו הגדיל ורשם את מושון שלנו לפרס השחקן הראשי, מה שיכל להיות הרגע הנפלא ביותר בתולדות הטקס), ועוד כמה שנזכרים בחיבה וזכו לאהדה כזו או אחרת ("אזרח אמריקאי", "סיפורי תל אביב"). זה לא מעט לשמוח בו, גם אם בסופו של דבר הכתר היה שייך לאדם אחד בלבד.

"החיים עפ'י אגפא" נחשב ליצירה הקולנועית המזוהה והמגדירה ביותר של אסי דיין (אז בן 47), אבל קשה לתאר כמה היא יוצאת דופן בגוף עבודותיו.
דיין, כזכור וכידוע, היה חלק מאצולה ישראלית, בנו של משה דיין ואחיינה של ראומה ויצמן. הוא התפרסם בגיל צעיר כמשורר ואז כמייצג הצבר האולטימטיבי עם הופעתו כאורי בגרסה הקולנועית ל"הוא הלך בשדות". בשנות השבעים עבר אל מאחורי המצלמה, שם מיצב את עצמו כאחד הכותבים השנונים והחריפים ביותר בתולדות הציונות מינימום, מעניק לתרבות הישראלית כמה נכסי צאן ברזל כמו "גבעת חלפון אינה עונה" ו"שלאגר".
"החיים עפ'י אגפא", דרמת אנסמבל עגומה ומרירה, הייתה רחוקה קילומטרים מהסרטים שפרסמו אותו. דיין פתח שם פתח לאפלה גדולה, אישית וחברתית, מצמיתה ואכזרית בסרט שעל אף השנים שחלפו עדיין איננו פשוט לצפייה. האמת היא שבמבט לאחור די מדהים החיבוק שהסרט התקבל בו, בטח בהשוואה לכאלו שניסו לעשות דברים כאלו לאחרונה, ואיך הם נדחקו לשוליים. לא שיש הרבה שאפשר להשתוותם ל"אגפא", אבל אם מסתכלים על היחס הציבורי הזעום-עד-נפקד לסרטים כמו "עירום" ו"עיניים שלי", "וביום השלישי", "רווקה פלוס", "סוכריות", "המשוטט" ו"השוטר" המתאגרים והפסימיים שניסו – בין אם בהצלחה או לא – לעמת את החברה הישראלית עם המקומות הפחות נעימים שלה, רואים שיש פה אלמנטים של הדחקה קולקטיבית.

"החיים עפ'י אגפא", שגם קרץ לקהל בינלאומי והביא לדיין פרס מיוחד בפסטיבל ברלין, מתרחש כמעט כולו בלילה אחד, כמעט כולו בפאב תל אביבי בשם "אברבנל" (רפרנס למוסד מתמודדי הנפש הידוע, דבר שנאמר מילולית יותר מפעם אחת בסרט), לשם מתנקזים טיפוסים עצובים וסהרוריים, מקווים לנחמה או פשוט לשרוד את השעות הקטנות.
הפאב מנוהל על ידי דליה (גילה אלמגור, באחד מתפקידיה הגדולים), שאת הלילות אותם היא לא חולקת עם אהובה הנשוי (עזרא כפרי) היא מבלה עם גברים צעירים שנשארו לקראת סגירה. הצוות שלה כולל בארמנית (עירית פרנק), מלצרית בנקודת זמן שבין הפלה להגירה (סמדר קילצ'ינסקי), שני עובדי מטבח ערבים (אכראם תלאווי וראובן דיין, בבחירת ליהוק שהיא חלק מהדברים שלא התיישנו טוב בסרט) ונגן הבית, צ'רניאק (דני ליטני). אל הלילה הזה ב"אברבנל" מתגלגלים גם בלש עם שיטות עבודה לא שגרתיות, שלא נאמר גרועות להפליא (שולי רנד), צעירה אובדנית (אביטל דיקר), וקבוצת חיילים די מחרידה שלקחה את המפקד שלהם (שרון אלכסנדר) לליל בילוי אחרי שנפגע בהתקלות.
חלק משמעותי מהם לא ישרוד לראות עוד יום. ככתוב, "בוקר טוב. בוקר טוב לכולם. אש".

זהו כבר זוכה פרס הקולנוע הישראלי השלישי ברציפות שמתרחש בתל אביב, אבל מעניין מאוד לראות כמה שונים היו הסרטים זה מזה: "שורו" הציני והאבסורדי, "מעבר לים" שטוף השמש והפטריוטי, ו"החיים עפ'י אגפא" הגיהנומי. את שני הנוקטורנליים שביניהם, "שורו" ו"אגפא", צילם יואב קוש בוורסטיליות מרהיבה.

מעט מאוד נחמה מספק דיין, בין אם בתסריט שלו או בעבודה עם קוש, מה שבהחלט לא הופך את "החיים עפ'י אגפא" לכזה שקל לחזור אליו לצפיות נוספות. בטח בהתחשב בסיום שלו, מהרגעים האכזריים ביותר של הקולנוע הישראלי. זה מצד אחד אפקטיבי להפליא, כי זה סרט שקשה להסיר ממנו את העיניים והוא באמת מעביר חוויה משמעותית. מצד שני, לי הרגיש כאילו משהו קצת מוקרב על מזבח הלב השחור של הסרט, במיוחד בכל מה שקשור למעורבות הרגשית שלנו בעולמן הפנימי של הדמויות חסרות התקווה.
בנוסף, גם אם בשורה התחתונה מדובר בפסגה קולנועית, בהחלט יש בו דברים שלא עובדים בין אם בהסתכלות עכשווית או כבר בתקופתו. למשל, כל מה שקשור לדמותו של בני, בלש המשטרה בגילומו של שולי רנד. כל קו העלילה שלו משונה נורא, לא מאוד אמין, וכולל בתוכו את אחת מסצנות הסקס הכי מגוחכות שראיתי. רנד בהחלט לא רע, אבל קשה לי להסביר את הזכייה שלו בפרס השחקן הראשי מעבר לסחף שיצר הסרט בהשתתפותו. רנד יזכה שוב תריסר שנים לאחר מכן על הופעתו הבלתי נשכחת ב"האושפיזין".
אבל באמת ששיא הרתיעה מהסרט מגיע עם הופעת האורח של לוי ומשה (שמיל בן ארי ואורי קלאוזנר), על תקן המזרחים של העלילה, בייצוג שהוא כל כך מחריד שהייתי חייב לעשות סלטה מחשבתית כדי לשכנע את עצמי שמדובר בסאטירה על התפיסה האשכנזית של מזרחים. אין לזה שום עגינה בסרט אז די נכשלתי, אבל זה לחלוטין חוסר נעימות מרוכז, על גבול הפסול, ורק מראה כמה הגמוניה מאוד ספציפית שלטה בתקופה ההיא. לא רק שהדמויות האלו נשארו בסרט, הם אפילו זכו לספין-אוף בשם "שמיכה חשמלית ושמה משה", שתסריטו הביא לדיין את פרס התסריט השני שלו, והשלישי באופן כללי. עוד יגיעו בהמשך.

הרגעים הטובים ביותר בסרט שייכים, לדעתי, לגילה אלמגור בתפקיד דליה. היא שולטת בשפה האסי דיינית במיומנות יוצאת מן הכלל, ובין הרגעים בהם היא המאדאם הכל יכולה ועד סצנת ההתפרקות שלה לקראת הסוף, היא מזכירה לנו דקה אחרי דקה בדיוק איזו שחקנית מעולה היא.
למרבה התסכול, גילה אלמגור היא היחידה מהסרט שהפסידה את פרס המשחק. מי שלקחה אותו ממנה בקטגוריה הראשית היא ענת וקסמן של "סיפורי תל אביב", שם היא מככבת בשליש סרט. בדיעבד, ההפסד הזה מצער לא רק כי אלמגור מעולם לא זכתה במסגרת תחרותית (היא קיבלה פרס על מפעל חיים), אלא שווקסמן תזכה פעמיים נוספות ("נודל", "האסונות של נינה"). אי אפשר לבוא בטענות לאקדמיה על זה שלא חזתה את העתיד, אבל צדק לא נעשה.
לצדה של אלמגור, גם עירית פרנק מחזיקה הרבה מהכוח של הסרט, וחבל שלא נרשמה לפרס שחקנית המשנה. מי שעשתה זאת במקומה היא אביטל דיקר הנהדרת בפני עצמה כריקי האובדנית, בתפקיד שממש נועד לזכות בפרסים. כמו עם רוב פרסי 1992, אני הייתי נותן את הניצחון ל"חסד מופלא" (בין אם המתמודדת חינה רוזובסקה למרות שהיא שחקנית ראשית, או לרבקה מיכאלי שלא נרשמה כמשנה), אבל הצטרפתי לאקדמיה רק שני עשורים לאחר מכן, וגם הספקתי לעזוב מאז.

יחד עם שולי רנד ואביטל דיקר, זוכה המשחק הנוסף של "החיים עפ'י אגפא" היה שרון אלכסנדר בקטגורית המשנה, בתפקיד המצמרר של מפקד החיילים. רוע גברי ישראלי מוחלט, שבהחלטת ליהוק מבריקה ניתנה לאחד השחקנים הכי יפים של התקופה. 1992 באופן כללי הייתה שנת שרון אלכסנדר האולטימטיבית, בה נרשם לפרס גם בשלושה סרטים נוספים: "חסד מופלא" (כשחקן ראשי, משום מה. גל הויברגר נשלח למשנה), "סיפורי תל אביב" (שחקן משנה) ו"אישה זרה" (שחקן ראשי). ובאמת מדהים לראות את היכולות שלו, בטח בפער בין נימי שביים דיין לבין תומאס שביים גוטמן.

להוציא את פרס המוזיקה הידוע לשמצה, ואת פרס השחקן הראשי, קשה להתווכח עם הזכיות של "החיים עפ'י אגפא". אמנם אין ספק שהאקדמיה הייתה עושה בשכל אם הייתה מחלקת את השלל בין שאר יוצרי ויוצרות השנה, אבל עוד יהיה לנו מספיק הזדמנויות להתלונן על זה. הנהי שלי על "חסד מופלא" בצד, ניצחון אסי דיין ו"החיים עפ'י אגפא" הוא עדיין אחד הרגעים הטובים ביותר של פרסי הקולנוע הישראלי. זה גם מסתדר היטב במבט כללי על הפרס, כי זו פחות או יותר הייתה ההזדמנות היחידה לתת לדיין את פרס הסרט וטוב שההזדמנות נוצלה. בהמשך דיין ייקבע לעצמו שיא אופירי כאדם שזכה בהכי הרבה פרסים במספר קטגוריות שונות (שבעה על פני ארבע: אחד בבימוי, שלושה פרסי תסריט, שני שחקן משנה ואחד לשחקן ראשי. שיא שיושווה לאחר מכן על ידי עינת גלזר-זרחין) וימשיך להיות מוזמן לטקס כמועמד, אפילו חמש שנים אחרי מותו ב-2014. כן, זה קרה.

עוד דבר מנחם שאפשר לומר על זוכי 1992 (שלא נאמר "מנחמי"… ראיתם מה עשיתי פה?) הוא שבארבע הפעמים המועטות שבהן נמנע מסרטו של דיין להגיע לדוכן המנצחים, זה היה בזכות סרט תל אביבי אחר, שהגיע מנקודת מבט של אישה. משהו נדיר למדי בקולנוע הישראלי במיוחד אז. "סיפורי תל אביב" היה סרטה השני של איילת מנחמי, שנה לאחר סרט הביכורים שלה "אבא גנוב 3", והוא היחיד שמחורר חורים בתיאוריית "ההצבעה האוטומטית" שלי, כאשר לקח מ"אגפא" שני פרסים נחשבים למדי: שחקנית ראשית, כאמור, ואת פרס העריכה. נכון לרגע זה מדובר בפרס היחיד בו זכתה מנחמי, אבל אנחנו שבועות ספורים לפני הטקס של 2023, בו "7 ברכות" שביימה וערכה מועמד גם הוא, אז אולי זה יקרה שוב.

רשימת הזוכים המלאה של פרס הקולנוע הישראלי 1992
סרט: יורם כסלו ורפי בוקאי – "החיים עפ'י אגפא"
בימוי: אסי דיין – "החיים עפ'י אגפא"
שחקן ראשי: שולי רנד – "החיים עפ'י אגפא"
שחקנית ראשית: ענת וקסמן – "סיפורי תל אביב"
שחקן משנה: שרון אלכסנדר – "החיים עפ'י אגפא"
שחקנית משנה: אביטל דיקר – "החיים עפ'י אגפא"
תסריט: אסי דיין – "החיים עפ'י אגפא"
צילום: יואב קוש – "החיים עפ'י אגפא"
עריכה: איילת מנחמי – "סיפורי תל אביב"
מוזיקה: נפתלי אלטר – "החיים עפ'י אגפא"
עיצוב פסקול: דוד ליס, דוד אוז'כוב – "החיים עפ'י אגפא"
עיצוב אומנותי: אוה גרונוביץ, איתמר נוימן, אריאל גלזר – "סיפורי תל אביב"
עיצוב תלבושות: שירה ברויאר, נטע רמון – "סיפורי תל אביב"
סרט תיעודי: עמית גורן – "שנת 66 הייתה טובה לתיירות"

המצעד המתעדכן של זוכי האופיר לסרט הטוב ביותר:
1. "החיים עפ'י אגפא"
2. "שורו"
3. "מעבר לים"