״כאילו אין מחר״, סקירה

כאשר שומעים על סרט שהוא מתרחש כמעט כולו בחלל אחד (במקרה של הסרט הנידון: דירה) וכולל פחות או יותר רק שלוש דמויות, יש מערך ציפיות מסוים שהוא לא תמיד מדויק. הציפייה היא לסרט שמבוסס על משחק ודיאלוג ופחות על קולנועי יצירתי, משהו שהמילה "תיאטרלי" יכולה להתאים לו, למרות שגם זה לא מדיוק. לאורך תולדות הקולנוע היו כמה במאים שהפגינו וירטואוזיות דווקא בתנאים המצומצים הללו, בראשם אינגמר ברגמן וגם, סליחה מראש, רומן פולנסקי. "כאילו אין מחר", סרטו החדש של ניצן גלעדי (במאי "חתונה מנייר" ולפני כן סרטים תיעודיים) קרוב ברוחו לסרטים של פולנסקי. במובן של הכנסת אלמנטים של אימה וגם חדווה לתוך המרחב המצומצם.

הסרט מתרחש ברובו בדירה אחת לאורך קצת פחות מיממה, אחרי פיגוע ירי במצעד הגאווה בתל-אביב. גיא (ישראל אוגלבו) ממהר לדירתו ביחד עם ידידתו סוחרת הסמים ג'וי (מורן רוזנבלט). במנוסתם הם פוגשים את דן (דין מירושניקוב) שדומה כי הוא נפגע חרדה. בהמשך מתברר כי הוא גר מחוץ לתל אביב בעודו לא מחוץ לארון. מכאן הסרט ממשיך בשני כיוונים המאפיינים את הכותרת: מצד אחד חרדה ופחד מן הפיגוע שאולי לא הסתיים, כאשר גיא חושב כי ראה את המפגע ולפרקים גם חושד באדם הזר בדירתו; מן העבר השני, מסיבה בלתי פוסקת של רעב לסמים ולסקס, כאשר דומה כי במשולש הזה יש יותר מאופציה אחת לסקס, גם בגלל שג'וי הסטרייטית מעוניינת אולי להפוך את החברות עם גיא ללא-אפלטונית.

החגיגה מתבטאת גם בעשייה, דרך עריכה דינמית של אורי בירגר, צילום יצירתי של מתן רדין ופסקול שהלחין עופר ניסים שהוא מה שמצפים מפסקול של עופר נסים, גם אם זו הפעם הראשונה שהוא מלחין במיוחד לסרט שלם. כל המחלקות הללו תומכות בשלושה שחקנים כרזימטיים ששמעתי דברי שבח על ההופעה של כל אחד מהם בנפרד. לראייה: אוגלבו אף זכה בפרס השחקן בפסטיבל הקולנוע הגאה, ש״כאילו אין מחר״ היה סרט הפתיחה שלו, בעוד רוזנבלט ומירושניקוב היוו את שתי המועמדויות של הסרט לפרס אופיר. בעיקר, שני הגברים מצליחים להיות בסרט הזה גם מפתים וגם מפחידים, בסרט שתופס אווירה שהולמת מאוד את הזמן בו יצא הסרט לאקרנים: הקהילה הלהטב״קית כבר מוכרת יותר, אך שוב חשה רדיפה. קיים בה אולי רצון לאובדן חושים אך בו בזמנית לקבלת הכרה, לחיות ללא עקבות וגם למצוא מישהו שאולי יהיה פרטנר למין מעט פחות מזדמן.

סרטו של גלעדי לוכד את האווירה הזו, אך יש בו חולשות שמנעו ממני להתחבר אליו ובעיניי גם מנעו מן היצירה להיות סוחפת, אחידה ומעוררת מחשבה כפי שהיא רוצה להיות. חלק מזה נובע כי אף שהאווירה הכללית אמינה ומדויקת, הדמויות עצמן לא תמיד מעוצבות באותה מידה של דיוק. פעמים רבות ההתנהגות שלהם אמינה מבחינת הרצון של התסריט ולא מבחינת התנהגות אנושית. זה לא בהכרח פגם, אולם דומה כי הסרט רוצה שנחוש לא רק את הפחד והרצון להשתחרר ממנו, אלא גם אמפטיה לאנשים ספציפיים – וזה פחות עובד. עבורי זה גם פחות עובד כי גלעדי הוא במאי שנוטה להסביר דברים בצורה ברורה עד ברורה מדי, סגנון שאני לא תמיד מתחבר אליו, אולם מבין מאיזה מקום הוא מגיע. בסרט הזה יש ניסיון לערבב את המסרים הברורים והפחות מקוריים מרמת העשייה, עם חזרה על משפטים דומים שמהדהדת את המצב הנפשי. אבל זה הופך את הסרט למעט מעיק.

אולם בסופו של דבר, הבעיה העיקרית שלי עם הסרט קשורה לשני רגעי מפתח שמגיעים במקומות המעט יותר קריטיים בסרט: הפתיחה והסיום. מבלי להרוס יותר מדי, אציין כי אלו המקומות בהם הסרט יוצא מן הדירה. על הסיום לא אדבר, רק אציין שיש בו משהו נועז שאני כן מעריך, אבל גם גוון צעקני שלא לגמרי עבד עבורי, וצבע את היצירה כולה ככזו המתאמצת יותר מדי. הפתיחה לעומת זאת היא כמעט קטסטרופה. הניסיון להעביר פיגוע ירי בתקציב מצומצם, בתוך מה שאמור להיות מצעד המוני, פשוט לא צולח. ברמה שלקח לסרט הרבה מאוד זמן לקנות מחדש את אמוני במידה מסוימת וכפי שציינתי בפסקאות הפתיחה, יש כאן דברים להתלהב מהם.

מן הסתם הסיבות לכישלון סצנת הפתיחה המבקשת לתאר מצעד הומה, הן מובנות בהתחשב בסוג הסרט. אבל זה עדיין לא מצדיק אותן כשהסרט יוצא להקרנה מסחרית. באופן אישי, דומני כי הפתרון הטוב ביותר היה לא להראות כלל את הפיגוע, מה שהיה יוצר אווירת אימה אפקטיבית יותר. אבל זה קשור גם להבדלים בטעם ביני לבין הבמאי, שלזכותו ייאמר שגם ברגעים המרושלים של הסרט, דומה כי הוא משאיר את נפשו על המסך. הצרה היא שכאשר הפתיחה לא עובדת, קל למצוא את המקומות בהם ניתן לחוות את הסרט כנלעג, אף על פי שגם ברגעים הכאוטיים ביותר בתוך הדירה יש משהו כנה או מושך.

יחד עם הבעיות, ״כאילו אין מחר״ הוא סרט שבמהלך השבועות שחלפו אחרי הצפייה שלי בו, למדתי להעריך אותו יותר, למרות הפגמים שהוציאו אותי רגשית מן הצפייה הראשונה. סרט שבהחלט יש בו משהו שהקהל זקוק לו בתקופה זו, בלי הבדלי גיל או השתייכות לקהילה הלהטב"קית. יש בו גם ביטוי לתחושה של הלם, אבל גם כמיהה למגע, מגע של מאבק או מין, מגע של אובדן חושים או מציאת משמעות. הסרט יצא לאקרנים בעיתוי אקטואלי של השבעת ממשלה והפגנות למען זכויות הלהטב"ק, אבל הוא מן הסתם לא כיוון לרגע הזה. למעשה, הוא לכד משהו ברוח הכללית יותר בישראל: תחושה שאנחנו על סף אסון שנובע גם ממתחים פנימיים, למרות שבפנים בכולם יש רצון גם להכיר את האחר וגם פשוט לברוח מן המציאות, לתוך סמים או התמכרות אחרת.