• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״טהורה״ מכניס את סידני סוויני למנזר

פרסי אופיר 2022: החמישיות של סריטה חוזרות (ולא, גם השנה אלו לא הימורים)

7 באוגוסט 2022 מאת מערכת סריטה

בערך אל תוך חצי מפסטיבל ירושלים האחרון הבנו שאנחנו בדרך לצפות בכל הסרטים המתמודדים לפרסי אופיר 2022. על אף שבשונה משנים עברו הפעם רק שניים מכותבי סריטה חברי אקדמיה פעילים (אורון שמיר ועופר ליברגל) ואחד חבר-לשעבר (אור סיגולי), בזכות ההקרנות, הוויאודי, הפסטיבלים והסקרינרים, הצלחנו להקיף באופן מוחלט את כל מה שיש לפרס הקולנוע הישראלי להציע השנה. בשביל לחגוג את זה, החלטנו לחזור אל מסורת אהובה שלנו שנגדעה בשנה שעברה, ולהרים מחדש את נבחרינו האישיים – החמישיות של סריטה לפרסי האופיר.

מכיוון שכאמור יש שנה של פער, אולי זה המקום להסביר מה אנחנו עושים פה, אז נשמח אם תשקיעו עוד דקה בלקרוא את ההקדמה. זה יענה על הרבה שאלות שבטח יעלו בהמשך.
אז קודם כל, נעמוד מול הטעות הנפוצה ביותר – זו לא רשימת הימורים. אנחנו לא יכולים להדגיש את זה מספיק, למרות שאיכשהו תמיד נגלה שמישהו יעשה צילום מסך ויכתוב "סריטה מהמרים עלינו בפרס הסאונד!". אז לא, באמת שלא מדובר בהימורים. למעשה, אם חצי ממה שהולך פה יהיה נכון לרשימת המעומדים הרשמית של האקדמיה זה יהיה סוג של נס.
הרעיון הוא שאנחנו – אורון, עופר ואור – התכנסנו לשיחה ארוכה מאוד (מאוד!) ובנינו יחד את פרסי האופיר האולטימטיביים שלנו, האוטופיה הקטנה שהרשנו לעצמנו ליצור אחרי שראינו את כל המתמודדים.
בהקשר הזה חשוב לציין שכל סרט, מכל המסגרות, נצפה על ידי לפחות אחד משלושתנו, ובכל מה שקשור למתמודדים במסגרת הסרט העלילתי באורך מלא, רובם המוחלט נצפה על ידי לפחות שניים. זה אומר שלכולם היה ייצוג, וגם אם יש סרטים שלא נכנסו לחמישיות בכלל, זה לא אומר שלא ראינו אותם. וכמו עם ההימורים, סביר שאיכשהו מישהו בתגובות יכתוב לנו שאם היינו רואים את הסרט שלו היינו מצביעים לו בפרס שחקן המשנה. אז אל דאגה, כל הסרטים נצפו.

עוד משהו שכדאי להדגיש הוא שאם סרט או יוצר/ת לא מופיעים בחמישייה, זה לא אומר שלא אהבנו או הערכנו. פשוט הגבלנו את עצמנו לחמישה מועמדים כי ככה טקסי פרסים עובדים רוב הזמן (חוץ מהאמי, וזה כאב ראש שאנחנו לא מעוניינים בו). במהלך השנתיים האחרונות כתבנו על הרבה מהסרטים שמתמודדים באופיר, היללנו ושיבחנו המון דברים, חלקם לא הגיעו לחמישיות בסופו של דבר. זה בטח לא אומר שום דבר על אף אחד, אלא רק עניין של קונטקסט ותחרותיות. אנחנו לא פה כדי להוריד או לאכזב, אלא להפך – לציין את מה שאהבנו והערכנו.

סינמה סבאיא

ורגע לפני שנתחיל רשמית, כמה דברים שאולי כדאי להגיד על העונה הנוכחית, שאמנם קשה להשוותה לאחרות, אבל וואו איזה קרקס הולך פה. בכל פעם שנדמה שראינו הכל, מגיעה עוד הזיה מטעם כל האופרציה הזו של פרסי אופיר והאקדמיה, אבל האמת היא שגם היוצרים אחראים לכך.
זה מתחיל בכך שהאקדמיה אוסרת על פרסום ביקורות או התייחסויות במדיה לסרטים המתמודדים. על פניו זה נשמע הגיוני, הרי לא מדובר בהקרנות עיתונאים ויש פה איזשהו ניסיון לכבד את הדרך שבה סרט יוצא לעולם (מתוך 27 המתמודדים, 7 מהם לא הוקרנו בשום מסגרת לפני כן, ורק 6 מהם יצאו להקרנות לקהל הרחב). אבל מה שקורה במקביל הוא שכל מי שכותב איזשהו משפט לא פרופורציונלי בפייסבוק מהדהד ומשותף על ידי יוצרי הסרט במילים גדולות כמו "ביקורת ראשונה על הסרט שלנו! מבקרת המשתלות המיתולוגית של עמק יזרעאל כתבה שזו יצירת המופת הגדולה של המאה ה-21!", או "תראו איזה טקסט מפרגן ולא תלוי כתב החבר הכי טוב שלי שהוא גם העורך תסריט אבל אין קשר כרגע תתעלמו מזה". שזה קרינג'י במספר דרכים, כי קודם כל אם היוצרים כל כך רוצים יחס על מנת לקדם את הסרט שלהם אז שיאפשרו גם לכתוב באופן מסודר ומכובד עליהם, וגם זה קצת מבזה את כל הקטע של מה היא "ביקורת קולנוע". אבל בסדר, אולי צריך לחשוב מחדש על ההגדרות.
הכאוס ממשיך עם כל הקטע הזה שאף אחד לא עושה את ההפרדה בין מתמודד למועמד, ואז יוצאים מודעות של "המועמדויות של הסרט שלנו!" וכשהשכנים של ההורים מברכים אותם בפייסבוק צריך למהר ולהסביר שהם עדיין לא מועמדים, אלא מועמדים להיות מועמדים. מה נסגר, חברים?

בזמן הזה, האקדמיה ממשיכה להתנהל כמו במערב פרוע. באתר האקדמיה רשומים מתמודדים שפסולים ממועמדות בעקבות סעיפים בירוקרטיים כאלה ואחרים, ההנהלה משחררת טעויות (יום שלם רצה מודעה שמפצירה בנו לרשום לעצמנו את התאריך 18.19.22 שאיש לא טרח לתקן שעות ארוכות), ואפילו המתמודדים עצמם לא מבינים מי נגד מי.
בוקר אחד התעוררנו להפצרות של המתמודדים להספיק לראות את סרטיהם בוויאודי, מכיוון שהלילה בחצות הערוץ הזה נסגר ולא תהיה הזדמנות נוספת. זה כמובן לא היה נכון, כפי שהיה אפשר להבין מהמייל ששחררה האקדמיה, על פיו רק יומני הצפייה נסגרים באותו יום אבל הסרטים ימשיכו להיות זמינים. זה בגדול מראה שהיוצרים אפילו לא מצליחים להבין מתי הסרטים שלהם ניתנים לצפייה. בלאגן שפשוט מחריף משנה לשנה.

אבל בתוך כל המערבולת הלא נעימה הזו, יש סרטים מצוינים וא.נשים מוכשרים.ות שעומדים מאחוריהם, שעשו ימים כלילות כדי ליצור את הנס הזה שהוא הקולנוע הישראלי, וזה מה שאנחנו פה בשביל לחגוג ולהוקיר.
אז הנה לכם החמישיות של סריטה לפרסי אופיר 2022, הנבחרים שלנו, שהם לחלוטין, נשבעים לכם במה שאתם רוצים, לא הימורים.

הדרך לאילת

החמישיות של סריטה – אופיר 2022

העיצוב האומנותי הטוב ביותר:
"הדרך לאילת" – יונתן ברסקין
"השכן שלי אדולף" – חואן קרלוס אסוודו
"יוני 0" – איתן לוי
"ילדים של אף אחד" – ניצה רוזנטליב לביא
"סבוי" – שקד נאור

המעצב האומנותי של "השכן שלי אדולף" איננו אזרח ישראלי ולכן לא יוכל להיות מועמד לאופיר, אז זה לגבי כל הסיפור עם ההימורים וכאלה.
הנבחרים שלנו לפרס העיצוב נעים משחזורים תקופתיים מרשימים או יצירתיים, לריאליזם עכשווי מחוספס, ולרגעים של סוריאליזם באמצע השום מקום שהוא ישראל. כל היופי של היצירה כחול-לבן.

עיצוב התלבושות הטוב ביותר:
"הסירו דאגה מלבכם" – מאיה לבוביץ'
"השחיין" – קרן איל מלמד
"יוני 0" – ענבל שוקי
"סבוי" – מאיה לבוביץ'
"קריוקי" – ים ברוסילובסקי

מאיה לבוביץ' עם דאבל דיפ בתחום עיצוב התלבושות, מהדגשת הבדלי המעמדות והקיום ב"הסירו דאגה מלבכם", אל השחזור של אירועי הטרור במרץ 1975. במבט ראשון התקבלה אצלנו חמישייה די מוזרה, אבל אם נכנסים לפרטים רואים כמה התלבושות בסרטים האלו הדגישו וניהלו דיאלוג עם האמירה האומנותית הכללית של היצירה כולה, בין אם אלו עיטורי תנין על נעליים או בגדי הים הצמודים ביותר שאפשר לתאר.

הסרט העלילתי הקצר הטוב ביותר:
"הגיע הזמן שתמותי כבר" – בימוי: הדר מורג; הפקה: שירה הוכמן, קובי מזרחי, הדר מורג
"לאהוב אותך אני לא חייבת" – בימוי: יותם קניספל; הפקה: חיים מקלברג, אסתי יעקב-מקלברג, תומר מקלברג, עדי נבון, יגאל מוגרבי
"מכתב לחזיר" – בימוי: טל קנטור; הפקה: עמית ר. גיצלר
"סינדרום פיינגולד" – בימוי: נמרוד שפירא; הפקה: רועי לב
"רוסו" – בימוי: אתי ציקו; הפקה: רוני שמיס

שלוש במאיות, שני במאים, אנימציה, VR, דרמה גדולה, קומדיה עדינה, כל מה שיש לקולנוע העכשווי להציע פחות או יותר נמצא ברשימת הסרטים הקצרים, זו שתמיד גורמת לנו להמון אופטימיות למה שעוד יבוא עלינו בשנים הבאות.

הסרט התיעודי הטוב ביותר 60 דקות ומטה:
"במסתרים" – בימוי: לנה צ'פלין; הפקה: דניאלה רייס רזון
"במעגל סגור" – בימוי: טל ענבר; הפקה: טל בכר, יואב זאבי, עמרי עוזרד, ננסי ספילברג
"בת האמן" – בימוי: מרגריטה ויניב לינטון; הפקה: חיים מקלברג, אסתי יעקב-מקלברג, תומר מקלברג, יגאל מוגרבי
"זויה צ'רקסקי חיים סובייטים" – בימוי והפקה: ענת שוורץ
"מיני די וי" – בימוי: שאולי מלמד; הפקה: גיל סימה

שלושה סרטים מכאן11, שני סרטים מ-yes דוקו ונוכחות של דוקאביב ופסטיבל חיפה מרכיבים את רשימת מועמדי הדוקו-60-דקות-או-פחות-תלוי-אם-הצלחנו-לחתוך-קצת-בקרדיטים. ארבע במאיות, ושאולי מלמד אחד שהיה ממתמודדי האופיר העסוקים ביותר השנה בהתחשב לא רק בסרטו שלו, אלא גם תרומתו לעריכת "סבוי" (עליו זכה בירושלים) ו"אזרח מודאג", על שניהם עוד נשמע פה בהמשך החמישיות של סריטה.

בת האמן

עיצוב הסאונד הטוב ביותר:
"הסירו דאגה מלבכם" – נין חזן, רוברט שילוני
"ולריה מתחתנת" – רונן נגל, אשי מילוא
"סבוי" – אביב אלדמע, עודד רינגל
"סינמה סבאיא" – שחף וגשל
"קריוקי" – ויטלי גרינשפן, אבי מזרחי

עיצוב הסאונד בישראל הוא כבר שנים רבות לא איזו פונקציה של העריכה אלא אומנות בפני עצמה, ולכן כל שנה הבחירה הופכת לקשה יותר ויותר. יכולנו להרים קבוצה כפולה מזו, אבל בסוף הכרחנו את עצמנו להצטמצם, ובחרנו בסרטים בהם יש עולם סאונד שמשדרג את התמונה ונותן לה משמעות אחרת, מעברים מיומנים בין דיאלוגים בסצנות מרובות משתתפים, ואפקטים קוליים שפותחים את הסרט להרבה יותר ממה שנמצא בארבע צלעות הפריים.

המוזיקה המקורית הטובה ביותר:
"איפה אנה פרנק" – בן גולדוואסר, קרן או
"המצלמה של דוקטור מוריס" – אשר גולדשמידט
"הסירו דאגה מלבכם" – אשר גולדשמידט
"ולריה מתחתנת" – דפנה קינן
"קריוקי" – גל לב, ליאור פרלה

על פי חוקי האקדמיה, אשר גולדשמידט לא יוכל להתמודד על "דוקטור מוריס" מכיוון שמדובר בסרט תיעודי, אז ההפסד הוא של האקדמיה בלבד. גם המוזיקאים של "איפה אנה פרנק" לא ימצאו את עצמם ברשימת האופיר מכיוון שהם נטולי אזרחות ישראלית או משהו כזה. אותנו זה לא עצר, כפי שוודאי הבנתם.

העריכה הטובה ביותר:
"הדרך לאילת" – אור לי-טל
"ולריה מתחתנת" – מאיה קניג
"מחברות שחורות" – ז'ואל אלכסיס
"סינמה סבאיא" – נטע דבורקיס
"קריוקי" – דפי פרבמן

כמו כמעט בכל שנה, גם ב-2022 התחום הזה נשלט על ידי העורכות, כאשר יוצא הדופן הפעם הוא לי-טל. את "מחברות שחורות" המונומנטלי ייבאנו ממסגרת התיעודיים, וגם אם לאופיר אלכסיס האשפית לא כשרה, עבודה כזו היא לא משהו שיכולנו פשוט להתעלם ממנה. אבל, אם יורשה לנו, באופן כללי חמשת המועמדים שלנו עשו עבודה פנומנלית עם הסרטים האלו. הכל חוץ ממובן מאליו.

התסריט הטוב ביותר:
"אזרח מודאג" – עידן חגואל
"ולריה מתחתנת" – מיכל ויניק
"כל מה שאני יכולה" – שירי נבו פרינדנטל
"סינמה סבאיא" – אורית פוקס-רותם
"קריוקי" – משה רוזנטל

אנחנו צריכים לבדוק את זה, אבל ייתכן שזו פעם ראשונה בתולדות החמישיות שלנו עם ייצוג של רוב לתסריטאיות. נתוודה שדווקא בתחום התסריט לרוב הקולנוע הישראלי לא תמיד קולע (בטח מול תחומים כמו עריכה, צילום וסאונד), אבל כל אחד מהמועמדים שלנו הצליח להצטיין בנראטיב יוצא דופן, בניית עולם ייחודית, דמויות מורכבות וסאבטקסט.

קריוקי

הליהוק הטוב ביותר:
"הסירו דאגה מלבכם" – אורית אזולאי
"ילדים של אף אחד" – ליר בן ארי
"כל מה שאני יכולה" – מאיה קסל
"סינמה סבאיא" – עמנואל מאייר
"קריוקי" – חמוטל זרם קסטל

אמנם חלק מהסרטים המועמדים פה הגיעו עם כמה תפקידים משמעותיים שהוכתבו עוד בשלב התסריט, אבל זה רק אלמנט אחד ביקום הליהוק של הסרטים האלו. המלהקות והמלהק שבחרנו הצליחו למצוא דמויות משנה שתופסות את המהות בין רגע או מביאות ייחוד לפריים, בין אם לתת הזדמנות גדולה לשחקנים ושחקניות שטרם קיבלו את הרגע שלהם, או הברקות בשילוב בין השחקנים המקצועיים לאלו שמגיעים ללא רקע בתחום.

האיפור הטוב ביותר:
"הסירו דאגה מלבכם" – רינת אלוני
"השכן שלי אדולף" – מנואלה מיונוז
"כאילו אין מחר" – מרוות חכרוש
"כל מה שאני יכולה" – אן חסון
"סבוי" – רונית דוגו ארביב

התקציב של הקולנוע הישראלי לא תמיד מאפשר איפור מורכב ויקר מדי, ולכן המצטיינים לדעתנו הם אלו שלא רק התמודדו עם אתגרים של פציעות ואפיוני הזקנה, אלא גם הצליחו להביא ממש תהליכים רגשיים ונראטיביים על פניהם של השחקנים, בין אם אלו ניסיונות להרשים ולטפס במעלה ההיררכיה, או לצלול פנימה לעולם של אפלה ואיבוד שפיות.

הסרט התיעודי הטוב ביותר 60 דקות ומעלה:
"המצלמה של דוקטור מוריס" – בימוי והפקה: איתמר אלקלעי ומיטל צביאלי
"העיר האחרת" – בימוי: ליבי קסל; הפקה: איתי תמיר, עמי ליבנה, ליבי קסל
"לוס אנג'לס דרום – מחזמר דוקומנטרי" – בימוי: שרון יעיש, גולין רייז; הפקה: חגי ארד, אהרון פאר, אלעד פלג
"למה אמרתי אני" – בימוי: ג'ולי שלז; הפקה: הילה מדליה
"מחברות שחורות" – בימוי: שלומי אלקבץ; הפקה: שלומי אלקבץ, גלית כחלון

הצילום הטוב ביותר:
"אזרח מודאג" – גיא סחף
"הסירו דאגה מלבכם" – זיו ברקוביץ', דניאל מילר
"יוני 0" – ירון שרף
"סינמה סבאיא" – איתי מרום
"קריוקי" – דניאל מילר

בשונה מרוב הקטגוריות האומנותיות-טכניות, הפעם יש לנו מחלקה גברית בלבד, כאשר מילר עם דאבל בזכות עבודותיו בסרטיהם של תום שובל ומשה רוזנטל.
המועמדים שלנו נעים במגוון הכי קיצוני שאפשר לחשוב עליו, מסרטים שכמעט כולם בלוקיישן אחד על כל האתגר של בריאת עולם קולנועי שלא מפסיק לרתק בין ארבע קירות, לסיפורים היסטוריים חוצי יבשות, לסוריאליזם בונואלי שמרגיש כמו ממדינה אחרת לגמרי, לעומת המקומות הכי ישראלים שיש אבל כמו שטרם ראינו על המסך.

אזרח מודאג

שחקנית המשנה הטובה ביותר:
אילנית בן יעקב – "עקרה"
דאשה טוורונוביץ' – "ולריה מתחתנת"
שרון סטרימבן – "כל מה שאני יכולה"
אורית סמואל – "סינמה סבאיא"
ג'ואנה סעיד – "סינמה סבאיא"

פרס שחקנית המשנה הוא לרוב תחום יחסית חלש באופיר, אבל לא ב-2022. ההפך הגמור מזה, אפילו. לכן זה קצת חצוף מצדנו לשים שתי שחקניות שבכלל לא כשירות למועמדות, אבל נו, העולם שלנו החוקים שלנו, כמו שאמרה ג'יילו ב"תא קטלני".
סמואל לא נרשמה מטעם "סינמה סבאיא", קאסט שהוא כולו ראוי לפרסים, ולכן לא תוכל להיות מועמדת לאופיר. כמוה טוורונוביץ' שכנראה איננה אזרחית ישראל ולכן איננה כשירה לפרס. אבל אצלנו דווקא כן. כל אחת מהמועמדות שלנו התמודדה עם כמה אתגרים לא פשוטים, בין אם סצנות קשות לביצוע או הצורך להעביר עולם פנימי עצום רק במבט. כולן הצליחו בקטע אחר.

שחקן המשנה הטוב ביותר:
ליאור אשכנזי – "קריוקי"
שמואל וילוז'ני – "הדרך לאילת"
יעקב זדה דניאל – "ולריה מתחתנת"
אושרי כהן – "השתיקה"
יובל מנדלוביץ' – "הסירו דאגה מלבכם"

בעולם האופיר זדה דניאל מתמודד על התפקיד הראשי, ובזמן שאין לנו באמת קייס להתווכח על זה, אנחנו הרגשנו שהוא יותר משני בעולם של הסרט, מה שבהחלט לא לוקח מעוצמת ההופעה שלו. השאר נרשמו כמשנה גם באופיר, ואנחנו מחזיקים להם אצבעות בין אם הם השחקנים הישראלים העסוקים והמוערכים ביותר, נכסי תרבות ישראלים שלא מופיעים בקולנוע הרבה אבל פוצצו את המסך, או נון-אקטור שהדהים אותנו לגמרי באנרגיה החשופה שלו.

השחקנית הראשית הטובה ביותר:
אניה בוקשטיין – "כל מה שאני יכולה"
מילי עשת – "עקרה"
לנה פרייפלד – "ולריה מתחתנת"
מורן רוזנבלט – "הנפש הטובה"
ריטה שוקרון – "קריוקי"

המון תפקידים נהדרים נתנו לנו השחקניות הראשיות באופיר 2022, אבל בעינינו זוהי הרשימה האולטימטיבית. חמש נשים מדהימות שעמדו מול תפקידים שמצריכים מהן מעל ומעבר, כולן בראו דמויות רגישות ומורכבות שכל אחת מהן עולם ומלואו. אוסקר לכולן.

השחקן הראשי הטוב ביותר:
שלומי ברטונוב – "אזרח מודאג"
ששון גבאי – "קריוקי"
מוריס כהן – "השתיקה"
מאור לוי – "בתולים"
יקיר פורטל – "איך נתת לזה לקרות"

הקולנוע הישראלי נוטה להיות גברי למדי בנראטיבים שלו, ובזמן שזה מעיד על בעיה מסוג אחד, זה מעניק לנו בכל שנה לא מעט הופעות מחץ של שחקנים בתפקיד ראשי. 2022 לא יוצאת דופן, ובאמת שיש עוד כל כך הרבה שיכלו להיות פה, אבל נאלצנו להמשיך עם קו החמישה כי אחרת האנרכיה תשתולל.

איך נתת לזה לקרות

הבימוי הטוב ביותר:
מיכל ויניק – "ולריה מתחתנת"
עידן חגואל – "אזרח מודאג"
אורית פוקס-רותם – "סינמה סבאיא"
משה רוזנטל – "קריוקי"
יונה רוזנקיאר – "הדרך לאילת"

במאית ובמאי עם סרט ביכורים, במאית ושני במאים שקפצו בקלילות את משבר הסרט השני, אלו הם חמשת הנבחרים שלנו לפרס הבימוי הטוב ביותר של השנה. בין אלו שעשו סרטים שקרובים לבית שלהם ומביטים פנימה אל חייהם, ואלו שהלכו הכי רחוק לחוויות שלא חלק מהמציאות שלהם, כולם יצרו קולנוע שקשה להתיק ממנו את העיניים, שמנגן על כל האלמנטים הקולנועיים במיומנות מרגשת, והביאו לנו סרטים שנשארו אתנו הרבה אחרי כותרות הסיום.

הסרט הטוב ביותר:
"אזרח מודאג" – בנימין גורביץ', עידן חגואל, איתי עקירב גיל סימה
"הדרך לאילת" – תומא אלפנדרי, מישל בוהלר, דומניק וולינסקי, קובי מזרחי, בן קרניאל
"ולריה מתחתנת" – אמיר הראל, ולדימיר ואנה יאטנסקו, איילת קייט
"סינמה סבאיא" – גל גרינשפן, מאיה פישר, רועי קורלנד
"קריוקי" – אפרת כהן

באופן שאיננו מאפיין אותנו בדרך כלל, יצא שחמשת הנבחרים שלנו בפרס הסרט מקבילים לפרס הבימוי, אבל כנראה שזה קורה לפעמים. בנוסף, מבלי שהתכוונו, התגלה שהסרטים המועמדים שלנו השנה הם כולם ממסגרת עצמאית יחסית. ארבעה מהם רשומים על קרן הקולנוע הישראלי, ואחד עם קרן יהושע רבינוביץ לאומנויות. גם קרן גשר, קרן קולנוע בערבה, וקרן סטיב טיש מעורבות בהצלחות האלו.

ואחרי שחגגנו את שאהבנו, עכשיו נותר לחכות לתוצאות האקדמיה הישראלית לקולנוע עם פרסי אופיר 2022. בהצלחה לכולם.

סיכום המועמדויות (סרטים באורך מלא):
"קריוקי" – 12
"ולריה מתחתנת" – 9
"סינמה סבאיא" – 9
"הסירו דאגה מלבכם" – 7
"אזרח מודאג" – 5
"הדרך לאילת" – 5
"כל מה שאני יכולה" – 5
"סבוי" – 4
"יוני 0" – 3
"המצלמה של דוקטור מוריס" – 2
"השכן שלי אדולף" – 2
"השתיקה" – 2
"ילדים של אף אחד" – 2
"מחברות שחורות" – 2
"עקרה" – 2
"איך נתת לזה לקרות" – 1
"איפה אנה פרנק" – 1
"בתולים" – 1
"הנפש הטובה" – 1
"העיר האחרת" – 1
"השחיין" – 1
"כאילו אין מחר" – 1
"לוס אנג'לס דרום – מחזמר דוקומנטרי" – 1
"למה אמרתי אני" – 1

מחברות שחורות

תגובות

  1. אתגר הגיב:

    הימורים סבירים סך הכל, אבל ברורה הנטייה לכיוון קריוקי. התעלמתם לחלוטין ב״בתולים״ של מאור זכורי. מדוע? וגם פספסתם פה כמה מועמדים\זוכים ראויים לדוגמת שמי זרחין על ביומי השתיקה, ישראל ברייט (מוסיקה מקורית) ועודד אשכנזי (צילום, זכה בירושלים) של ״הדרך לאילת״ ועוד כל מיני. שנה מצויינת, שיהיה בהצלחה לכולם!

    1. אור סיגולי הגיב:

      אני מה זה מקווה שאתה צוחק לגבי ההימורים…

      1. אתגר הגיב:

        צוחק לגמרי 🙂 גם אני תמיד מקפיד לא להמר!

        1. אור סיגולי הגיב:

          נרגעתי 😉

  2. ניקיאגי הגיב:

    מה דעתכם על האמירה של יאיר רוה בפןדקאסט של רדיו הקצה לפיה הקולנוע הישראלי נהיה נזירי, כלומר מאד דל ופסטיבלי ומתרחק מההגדרה המקובלת של מה זה סרט. לפיי היו רק שלושה וחצי סרטים שהם באמת סרטים ממה שהןגש השנה. רוב הסרטים נהיו כמה אנשים בדירה. שותפים לטענה זו?

    1. לדעתי בלבד: האם הסרטים הבולטים שמועמדים לשנה לאופיר מצומצמים בלוקיישנים? לרוב כן. אבל להגיד שזה לא ההדרה המקובלת לסרט, או דבר חדש ומרחיק קהל – ממש לא. יש הרבה דרכים לצלם כמה אנשים בדירה ולעשות קולנוע מסעיר ויש הרבה דרכים באנליות לצלם בעשורות לוקיישנים. זה בולט השנה כי הסרטים המצומצים היו טובים יחסית, זו לא מגמה חדשה בארץ ולא משהנו שמנותק מהעולם.

    2. סינפיל הגיב:

      מהי ״ההגדרה המקובלת של מה זה סרט,״ כלשונך, על מי בדיוק היא מקובלת, מהו מקורה ומהי הגדרתך המלומדת ל״באמת סרטים?״ התוכל, בבקשה רבה, לציין מספר סרטים שבבירור אמנם ומספר סרטים שבבירור אינם עומדים בהן? ובהזדמנות זו, אשמח במטותא רבה ממך לשמוע האם, לדעתך, הסרטים הבאים, שאינם אלא מספר דוגמאות גרידא ותו לא כשרשימה זו אינה מתיימרת ולו בקירוב להיות ממצה, עונים עליהן: Hitler, ein Film aus Deutschland; Ludwig – Requiem für einen jungfräulichen König; Edith Clever liest Joyce; Fräulein Else; Die Nacht; Sátántangó; No Quarto da Vanda; Juventude em Marcha; Bildnis einer Trinkerin; River of Fundament; Psyché és Nárcisz; Kutya éji dala; Amerikai Anzix; Faces; Love Streams; Gertrud; Ordet; Vredens Dag; Edvard Munch; Jeanne Dielman, 23, Quai du Commerce, 1080 Bruxelles; News From Home; Je Tu Il Elle; Begotten; Antônio das Mortes; A Idade da Terra; Chronik der Anna Magdalena Bach; Die Antigone des Sophokles nach der Hölderlinschen Übertragung für die Bühne bearbeitet von Brecht 1948 (Suhrkamp Verlag); Klassenverhältnisse; Moses und Aron; Geschichtsunterricht; Dalla nube alla resistenza; Trop tôt/Trop tard; Der Tod des Empedokles; Salò o le 120 giornate di Sodoma; A Comédia de Deus, Vai~E~Vem, À Flor do Mar; Veredas; Silvestre; Recordações da Casa Amarela; O Último Mergulho; Le Bassin de J.W.; As Bodas de Deus; Branca de Neve; The Scenic Route, Casual Relations; Impostors: Mozart in Love: Local Color; Chain Letters; Out 1; Céline et Julie vont en bateau: Phantom Ladies Over Paris; Paris nous appartient; Suzanne Simonin, la Religieuse de Denis Diderot; Le Pont du Nord; Merry-Go-Round; Noroît (Une vengeance); Duelle (Une quarantaine); Hurlevent; La bande des quatre; Haut bas fragile; Malgré la nuit, Au hasard Balthazar; Die Berührte; The House That Jack Built; Trás-os-Montes; Rosa de Areia; Ana; Vase de noces; Mano Destra; Unsichtbare Gegner; Szürkület; Szenvedély; Heute Nacht oder nie; Die Klage der Kaiserin; Csillagosok, katonák; Valerie a týden divů; Mladý muž a bílá velryba; יומן; מקרה אישה; אסתר; כרמל; ברלין ירושלים; אנה ערביה; The Zero Years, Θα σε Δω στην Κόλαση Αγάπη μου; Πρωϊνή Περίπολος; Singapore Sling: Ο Άνθρωπος που Αγάπησε ένα Πτώμα; Ευριδίκη ΒΑ 2037; Safe; Wanda; The Wife; What Happened Was…; Human Remains; Killer of Sheep; 10; הבורגנים; Melancholie der Engel; Pesthauch der Menschlichkeit; Зе́ркало; Offret; Nostalghia; Նռան գույնը; Idées fixes/Dies irae; Τόπος; Κλέφτης ή η πραγματικότητα; Το βλέμμα του Οδυσσέα; Ο Θίασος; Οι Κυνηγοί; Ο Μεγαλέξανδρος; Ο Μελισσοκόμος.

    3. סינפיל הגיב:

      כצפוי, שום תגובה. מניסיוני, כשמתחילים לדבר על־כך שהמדיום הקולנועי מתחלק ל״באמת סרטים״ ו״ההגדרה המקובלת של מה זה סרט״ וכדומה כנגד ״סרטים שאינם באמת סרטים״ וכיוצ״ב, למעשה כמעט תמיד, הכוונה האמתית של הדובר הינה שמבחינתו, כל הסרטים שאי־פעם נוצרו – ולמן ראשית הקולנוע, הופקו, אפילו בהגדרות המצמצמות, המגבילות, השמרניות, המצומצמות, הקשוחות, המחמירות, המוחמרות והמוגבלות ביותר, בין כחצי־מיליון ללמעלה מכשני־מיליון סרטים וכמובן, ישנן הגדרות שמגיעות לסכום גבוה בהרבה, של כמה עשרות־מיליונים רבים וטובים ואף למעלה מכך – להוציא כמה תריסרי מותחני־פיצוצים/סרטי־ילדים הוליוודיים בידוריסטיים ומסחריים עתירי־אפקטים אודות ״גיבורי־על״ וכולי המכסחים אחד לשני את הצורה מן השנים האחרונות שעלותם מתקרבת כבר לכמיליארד דולרים אמריקניים (ואולי, גם, קומץ של סרטים מצוירים), היינו, שהינם אפילו לא עשירית־הפרומיל מן המדיום, אינם ״באמת סרטים.״

להגיב על ניקיאגילבטל

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.