• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

"שושלת אנטוניה", סקירת yes

25 בינואר 2022 מאת אור סיגולי

ב-13 בפברואר של שנת 1996, עשתה אישה הולנדית בת 48 היסטוריה ממש בלב הקלחת ההוליוודית. אחרי 40 שנה בהן פרס האוסקר לסרט הבינלאומי הטוב ביותר (באותה תקופה עדיין "הסרט הטוב ביותר בשפה זרה") ניתן אך ורק לסרטים שביימו גברים, הייתה מרלין חוריס לאישה הראשונה שאחזה בפסלון הספציפי הזה. בדרך הביסה את הפייבוריט "מוכר החלומות" האיטלקי של ג'וזפה טורנטורה, יחד עם "אהבה וחולשות אחרות" משוודיה, "אבק החיים" מאלג'יר ו"רביעייה" מברזיל.
בנאום הזכייה שלה, בין התודות למפיקים והאקדמיה, מצאה לנכון חוריס לפנות מהזמן הקצר לרשותה על מנת להזכיר את עוזרת הבמאי שלה, מריה הוייטדאח. מה שהיא לא הסגירה מול מיליוני הצופים במשדר ברגע המשמח הזו, הוא שהוייטדאח היא גם בת הזוג שלה. בגדול אפשר להבין אותה. ניינטיז וזה.

הסרט ששבר את תקרת הזכוכית הזו היה "שושלת אנטוניה" (Antonia במולדתו, Antonia’s Line בשוק הבינלאומי), ונקודת השיא סימנה את סיומה של דרך ארוכה ומפותלת לתסריט שנכתב עוד בשנות השמונים ונאבק למצוא מימון. חוריס, אחרי ארבעה סרטים באורך מלא (אחד מהם לטלוויזיה) שהפכו אותה לאחת מהבמאיות המסקרנות ביותר של שנות השמונים, התעקשה על הפרויקט כמה שנים טובות, עד שהצליחה למצוא תמיכה כספית מבלגיה ואנגליה.
תחנתו הראשונה של הסרט הייתה בפסטיבל טורונטו, שם זכה בפרס הגדול של בחירת הקהל, פרס שאם היה זוכה בו היום היה מביא אותו לראש טבלת ההימורים לאוסקר. בהולנד, עם זאת, הוא לא היה להצלחה גדולה, ואת עיקר התהודה שלו עשה מסביב לגלובוס.

על אף שזה בהחלט היה קצת מאוחר מדי, יש משהו מאוד נכון בכך ש"שושלת אנטוניה" הוא הזוכה הראשון של במאית באוסקר הבינלאומי. מדובר ללא ספק באחת היצירות הפמיניסטיות והמתקדמות ביותר של התקופה, כזו שעוסקת בצורה חכמה ומרגשת בדברים שאפילו כיום, 25 שנה לאחר מכן, עדיין קשה לנו להתמודד איתם: ביניהם רצון להביא לעולם ילד בלי לקשור את חייך עם גבר, סקס-פוזיטיב, התמודדות עם היעדר אינסטינקט אימהי, סירוב להתמסדות, וגם הסרת אשמה מנשים שהיו לקורבנות אונס. את כל אלו, ועוד, ארזה חוריס ברגישות בלתי נתפסת (והומור מפתיע) בארבע דורות של נשים, חמישה עשורים המתפרשים על פני פחות ממאה דקות נפלאות שאין בהן רגע אחד מיותר, נעות מהמציאותי לפנטסטי, וכל רגע שם הוא קולנוע שהיה קל להשוותו לזה של דה-סיקה, פליני או קוסטוריצה, אבל האמת היא שזה באמת משהו מסוג אחר.

אני צפיתי בו לראשונה כשיצא לבתי הקולנוע בארץ. הייתי בן 13, והלכתי אליו לבדי בבית הקולנוע המקומי של טבעון. ולא רק שיצאתי ממנו נדהם (כנראה השורשים ההולנדיים שלי עזרו), אלא גם המשכתי לחשוב עליו שנים לאחר מכן, וכמה סצנות ממנו ממש נשארו אתי מאז. ייתכן שזו גם הפעם הראשונה שראיתי סקס לסבי על המסך. עם זאת, לא שמעתי אותו עולה בשיחות על מצטייני הקולנוע של תקופתו (אני ניסיתי לעורר בו עניין במצעד 20 הסרטים המטריארכליים שעשיתי לפני יותר מדי זמן), והנחתי שאולי הפרזתי באיכויותיו. נדמה שמאז שהיה לאחד הסרטים הנחגגים של שנתו, נראה שהעולם קצת שכח מ"שושלת אנטוניה", והוא נשאר טרי בזיכרון בעיקר אצל לסביות מהניינטיז, שהבינו את החשיבות והעוצמה שלו הרבה יותר משאר קובעי הדעה והקאנון. כפי שגיליתי אחרי הצפייה שנייה, היינו צריכים להקשיב להן. ללא ספק נעשה עוול לסרט שהוא הרבה יותר מ"אגדה פמיניסטית" כמו שקטלגו אותו.
והנה לתמונה נכנסו ערוצי הסרטים של yes, שאם עדיין לא היה ברור שמדובר בספריית הסרטים הטובה ביותר בישראל בפער, שלפו את "שושלת אנטוניה" מהלימבו התודעתי, והביאו אותו כעת למסך שלנו, מאפשרים לנו לגלות אותו מחדש.

"שושלת אנטוניה" נפתח כאשר אישה מבוגרת מתעוררת במיטתה ומבינה שזהו יומה האחרון, כך אנחנו למדים מקול-על המכניס אותנו לעולמה של אנטוניה (וילקה ואן אמלרוי המופלאה), אישה שבתום מלחמת העולם השנייה חזרה לכפר ילדותה על מנת לקבור את אמה, והיא מלווה בבתה הבוגרת, שאיש לא יודע, וגם לא יידע, מיהו אביה. במהלך שלי בעיקר זרק ל"מאה שנים של בדידות" מאת מארקס, אותו קול מסתורי פורש לנו את תולדותיה של אנטוניה מאז שובה, דרך שלושה דורות של נשים שהעמידה, ואיך בזכות חוזקותיה, תבונתה וטוב לבה, בנתה סביבה קהילה מטריארכלית לחלוטין, עם אנשים שגורלם נקשר בשלה, חלקם נותרו לצדה עד הרגע האחרון, חלקם המשיכו בחייהם בלעדיה.
בתה של אנטוניה, דניאלה, מחליטה ללכת ללמוד ציור, ולהביא ילד מחוץ למוסד הנישואין. זאת בזמן שאנטוניה, כמו אורורה של "תנאים של חיבה", מסרבת להצעות החיזור של האלמנים והגרושים של המקום ("ילדי צריכים אמא", אומר לה אחד מהם. "ובשביל מה אני צריכה את ילדיך?" היא עונה), ובזמן שהיא מנסה לקיים את חייה באופן עצמאי, אוספת סביבה את תושבי המקום שזקוקים למשפחה וסביבה משלהם, אלו שלא זכו לאהבה שהגיעה להם. בשולי הסיפור, דרך השושלת של אנטוניה, נשזרים גם סיפוריהם של אנשי הכפר הקטן, על שיברונות הלב, רגעי התקווה וההתעלות, והאחווה האמיתית והמרגשת של אנשים זה לזה. מסוף שנות הארבעים אל תוך שנות התשעים, כשהיא ממשיכה להתנייד ממקום למקום בכפר רכובה על הסוסה השמנה והיפה ביותר שהייתה על המסך, אנטוניה אוספת ומשחררת לא רק רגעי חסד, אלא גם בני אדם.

סרטה של חוריס קיבל את החותמת של "אגדה" לא בגלל הריאליזם הקסום שמשולב בו (קצת פחות ממה שקיוויתי, אתוודה) אלא גם בזכות איזשהו איזון מושלם בין נאיביות ואכזריות. הסרט בהחלט עוסק בנושאים איומים של פונדמנטליזם, דיכאון, התאבדות ואונס, אבל הקולנוע של חוריס לא חופר ומחטט בהם, אלא חולף מעליהם כמו ליטוף קל, גם אם לעיתים רסיס מהזכוכית השבורה פוצע את יד במהלכו. אמנם יש דידקטיות בסיפור, מהקבלה וההכלה המוחלטת של אנטוניה, מה שהופך אותה לאדם הפרוגרסיבי ביותר באמצע המאה העשרים, ועד לעיצוב אנשים טובים מוחלטים ורעים מוחלטים (בעיקר שני גברים ממשפחה ארורה אחת). עם זאת, בגלל שחוריס דוחסת כל כך הרבה לכל כך מעט זמן, הממד הריאליסטי פחות לוחץ, והעדינות ואהבה שמפעילה כל בחירה בסרט ממוטטת את הציניות. ואולי אפילו את חוש הביקורת, עכשיו כשאני חושב על זה.
כל זה מוגש לנו בקולנוע הכי מרחיב לב ואישונים שיש. ההופעות מצוינות מהשחקנים הראשיים ועד אלו שצצים לרגע, השימוש של הצלם וילי סטאסן בנופי ומבני הכפר של אנטוניה (שבסרט הוא הולנדי אך במציאות נמצא בבלגיה), המוזיקה של אילונה סקאש, והעיצוב של הארי אמרלאן מצטברים לחגיגה של אימג'ים וסיקוונסים שממש מתחננים להישאר עוד קצת על המסך, לתת לנו לספוג עוד קצת מהיופי והתבונה שיש בכל פריים. וזה עוד לפני שמדברים על כמה הסרט הזה מצחיק.

לאחר הצלחת "שושלת אנטוניה", והניצחון יוצא הדופן בארה"ב (מאז אותו אוסקר, אך ורק שתי נשים נוספות זכו בקטגוריה הזו: קרולינה לינק עם "אי שם באפריקה" מטעם גרמניה ב-2002, וסוזנה בייר עם "בעולם טוב יותר" מטעם דנמרק ב-2010), מרלן חוריס יצאה לקריירה בינלאומית, אבל הדברים פחות הדהדו. ייתכן וזאת הסיבה שהיא פחות מדוברת ונחגגת מאשר קולנועניות פורצות דרך אחרות כמו קמפיון, אקרמן, דני ו-וורטמיולר.
ב-1997 ביימה חוריס עיבוד יוקרתי בהפקת אנגליה וארה"ב ל"גברת דלאווי" של וירג'יניה וולף, אבל זה לא זכה לאותן התשואות. זה היה גם גורלם של "מהלך מנצח", עם ג'ון טורטורו ואמילי ווטסון, אותו ביימה ב-2000; "קרולינה", קומדיה אמריקאית עם ג'וליה סטיילס, שירלי מקליין וג'ניפר קולידג' ב-2003, שפסחה על אולמות הקולנוע; ושיתוף פעולה נוסף שלה עם אמילי ווטסון, "בתוך הציקלון" מ-2009. בין לבין ביימה פרק לסדרת הדרמה האמריקאית "ישנן בנות", כנראה כמחווה לאחת מהבמאיות הלסביות החשובות של תקופתה. הקרדיט האחרון שלה הוא בימוי מיני סדרה במולדתה, "רמברנדט ואני".
הולנד, אגב, זכתה באוסקר שוב שנתיים לאחר מכן עם "שאלה של אופי" המצוין גם הוא. זאת הייתה זכייתה האחרונה, נכון ל-2022.

אחרי הצפייה השנייה, מעל שני עשורים מאז שיצא, אני באמת חושב שהסרט הזה חייב להיחגג יותר. מדובר באחד הסיפורים המקוריים, ההומניים, המשעשעים והנפלאים ביותר של הקולנוע בימינו. ועכשיו כשהוא זמין, סוף סוף אפשר לתת לו את הכבוד המגיע לו, אבל בעיקר להנות מהעולם שהוא מעניק לנו.