• סיכום 2021: הסרטים הטובים ביותר של השנה
  • לקראת או בעקבות ״דרומית לגן עדן״ של אהרון קשלס
  • ״הבית״, סקירת נטפליקס
  • כישלונות נהדרים - ״לילה מלא גשם״ של לינה ורטמולר
  • דין מרטין: מלך הקול
  • אוסקר 2021/22: המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: שובו של מותג האימה ״צעקה״
  • ״קלון״, סקירת נטפליקס
  • ״אנקאנטו״, סקירה לסרט האנימציה של דיסני
  • פסטיבל אקינו 2021: הסרטים של ריוסוקה המגוצ׳י
  • אוסקר 2021/22: מסקנות והשערות לקראת העונה
  • מעבדים את הטראומה: התעללות בכנסייה״, סקירה
  • על כל סרטי
  • ״קינגס מן: ההתחלה״, סקירה
  • סיכום הסיכומים של סריטה לשנת 2021
  • ״ליקריץ פיצה״, סקירה

״ליקריץ פיצה״, סקירה

30 בדצמבר 2021 מאת עופר ליברגל

סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון, "ליקריץ פיצה" (Licorice Pizza), פגש אותי בעיתוי מוצלח מאוד. הייתי נורא עצוב מסיבות אישיות והסרט היווה עבורי זריקת מורל נחוצה מאוד, עד למצב בו כמעט רצתי ברחובות העיר בסיומו. הסרט עטוף באווירה קלילה ובאנרגיה מתפרצת. היא אומנם מסתירה לא מעט אפלה ובנייה מורכבת של מערכות יחסים בעייתיות, אך גם האופן בו הסרט משקף את הצדדים הכואבים והאכזריים של הקיום האנושי מילא אותי בהתלהבות מעצם רמת הביצוע בכל השלבים. כל זאת למרות שההגדרה הכי טובה שאני מוצא לסרט היא שזהו סרט שלא אמור להיות מופק במימון הוליוודי, בכלל או בתקופה הזו, וזה סרט שלא אמור לעבוד. כמו רבים מסרטי אנדרסון, מבנה התסריט לא ממש עולה בקנה אחד עם המלצות בספרי תסריטאות, אך יש בו היגיון פנימי ולינארית שהיא כנראה יותר מחושבת ממה שנדמה בזמן צפייה בסרט שעובר מסיקוונס לסיקוונס.

אנדרסון הוא בעיניי הבמאי הכי מעניין שפועל בהוליווד של המאה ה-21 בדיוק משום שהוא משלב בין אהבה לקולנוע הקלאסי לבין חוסר ציות לכלליו, מתוך אמונה בכישרון שלו ושל הצוות שלו. הסרטים שלו הם חגיגה של קולנוע ואהבה ולצד זאת יש בהם גם חקירה של הטבע הבעייתי מאוד של בני אדם. סרטו החדש נראה קליל על פני השטח, אך הוא חוזר לנושאים הכואבים שעלו בסרטים הלכאורה-כבדים יותר של הבמאי, ומאיר אותם באופן שהוא גם חדש וגם מהווה המשך ישיר. הוא עושה זאת תוך שהוא ממשיך להצטיין בעריכה, בתנועות מצלמה, בתסריט שנון ובעיקר בהוצאת הופעות משחק משובחות מן השחקנים שלו. ייתכן והעבודה עם שחקנים היא המקום בו אנדרסון מצטיין יותר מכל, ויחד עם זאת גם המקום בו לא תמיד הוא מקבל די קרדיט. כי זה יכול להיראות קל להוציא הופעות משחק מהפנטות מן השחקנים המוערכים ביותר בעולם, אותם הוא נוטה ללהקה ברוב סרטיו. אך בסרט הזה השחקנים המפורסמים מופיעים בתפקידי משנה, בעוד בחזית נמצאים שניים שהם לא בדיוק אלמוניים אבל אין להם ניסיון קולנועי קודם. שניהם פורצים, בסרט על מערכת יחסים שלא אמורה להיות מוצגת בקולנוע העכשווי.

החריגה של הסרט מן השיח התרבותי בימינו מתחילה כבר בנקודת המוצא. ביום בו נערכים צילומי ספר מחזור בתיכון, גארי ולנטיין (קופר הופמן, הבן של פיליפ סימור הופמן) מתחיל לדבר עם אלנה קיין (אלנה חיים, מלהקת "חיים"), אישה העובדת עבור החברה שמצלמת את ספר המחזור. גארי מדבר איתה בעקשנות ומזמין אותה לדייט, היא מסרבת אך ממשיכה בשיחה. הוא בן 15, היא מבוגרת ממנו בעשור. באותו ערב היא מגיעה למקום בו הוא אומר שיהיה. הם לא מתחילים לצאת, אבל כן נוצר ביניהם קשר, אשר דומה כי כל אחד מהם משיג ממנו לא מעט. לפעמים הדברים שהם משיגים מהקשר חופפים, לפעמים לא. לאלנה ברור כל הזמן כי זה קשר לא טבעי ובעייתי, ויחד עם זאת היא נמשכת לעולמו של גארי, עם או בלי משיכה מינית או רוחנית כלפיו. טענה שנשמעת נגד הסרט גורסת כי לו היה מדובר בקשר בין נערה וגבר בן 25, הסרט לא היה יכול להיות מוצג כלל. לדעתי זו בדיוק הנקודה: זהו קשר אנושי מורכב, אף על פי שהוא מגונה מטבעו. זהו קשר שיכול היה להיות הרסני ובהחלט יש בו גם מימד נצלני לפרקים (משני הצדדים), אבל החיים הם דבר מורכב ולפעמים דברים בעייתים כאלו בונים ועוזרים יותר מאשר הורסים.

חלק מהסיבה לכך שאלנה ממשיכה בקשר היא שגארי אינו כמו כל בן 15 רגיל: הוא היה שחקן כבר בתור ילד (אם כי לא ממש כוכב כפי שהוא מציג את עצמו) ולצד ניסיונות להמשיך את קריירה המשחק שלו, הוא מתפרנס יחד עם אמו ממספר יוזמות עסקיות המבוססות על ניצול הזדמנויות. גארי ניגש לכל יוזמה עסקית בהתלהבות ומתוך מחשבה כי הוא יכבוש את העולם, ממש כפי שהוא חשב כי יצליח לשכנע אישה בת 25 להיכנס למערכת יחסים איתו. כמו הסרטים של אנדרסון, זה לא ממש אמור לעבוד אבל חלק מהזמן זה בהחלט עובד. חלק גדול מההנאה נובעת מכך שהראש העסקי הביזארי אך יעיל של גארי שולח את שתי הדמויות, ביחד ולחוד, לשורה של הרפתקאות מוזרות. חלקן כוללות מפגשים עם דמויות המבוססות על אגדות הוליוודית אמיתות, מה שמייצר סוג של קובץ סיפורים קצרים המלווים את הסיפור המרכזי.

כך למשל, לפתע בחצי השני של הסרט אנו מבלים דקות אורוכות ביחד עם שון פן וטום וייטס, ולאחר מכן פוחדים כמה דקות מברדלי קופר, שלושתם כובשים את המסך בתפקידים אקסצנטריים (על סמך אגדות הוליוודיות שהיו באמת) שבאופן מכוון משאירים טעם של עוד. כל זאת בטרם הסרט משנה טון לסיפור קצר העוסק בפוליטיקה ולא בעסקי השעשועים, סיפור בו בני ספדי מגלם תפקיד מרכזי. ייתכן וזה לא מקרי כי כל שלושת הסיפורים העוקבים הללו כוללים שחקנים שהם גם במאים, כפי שזה לא מקרי שפרט לבן של פיליפ סימור הופמן, הסרט מכיל גם תפקידים קצרים של אב של שחקן מפורסם, ובת של במאי מפורסם.

למרות שדמותו של גארי נראית בלתי סבירה בעליל לפרקים, היא מבוססת על המפיק ההוליוודי גארי גואצמן, שעבד בעיקר עם ג'ונתן דמי וטום הנקס, ואכן היה שחקן בתור ילד. בתור נער הוא יזם את כל העסקים המופרכים שנראים על המסך, גם אם חלק מהאירועים סביב הקמת העסקים הוקצנו או הומצאו. גארי בהחלט נראה כמו דמות שתגדל להיות מפיק הוליוודי, אבל אחד עם לב: הוא תמיד מחפש רווח ודרכים להתחכם, אבל גם אוהב את האנשים אשר חיים סביבו ועובדים עמו. יותר מתאוות בצע, הוא שואף לייצר הנאה ולעצמו וסביבו, רק שהוא לא תמיד חושב על הנזק. לעומתו, הדמות של אלנה מבוססת על השחקנית המגלמת אותה, ולצידה אנדרסון ליהק לסרט גם את משפחתה: אחיותיה אסתי ודניאל, החברות איתה בלהקה המצליחה (והמוצלחת) ששמה כשם משפחתן, ושני הוריה, האמא דונה והאבא הישראלי מוטי חיים. כולם מופיעים בסרט עם שם פרטי הזהה לשמם במציאות, והסצנות איתם נהדרות; תחילה מבחינה קומית, אך ישנן גם כמה סצנות דרמטיות קצרות משקפות את הדינמיקה בין האחיות.
חשוב להבהיר שמשפחת חיים לא ממש מגלמת בדיוק את עצמה, ולא רק בגלל שהבנות הן לא כוכבות רוק בעלילת הסרט.

היסוד השלישי ואולי המרכזי ביותר בעלילה הוא השילוב בין התקופה והמקום – הסרט מתרחש בשנות השבעים המוקדמות, בלוס אנג'לס ולא רחוק מהוליווד. אנדרסון הוא יליד 1970 והוא פטריוט של העיר בה גדל, וכנראה גם של העשור לתוכו נולד. זהו הסרט השלישי שלו שמתחרש בעיר הזו באותו עשור, אחרי "לילות בוגי" ו"מידות רעות", כאשר שלושת הסרטים הללו קצת הולכים אחורה בזמן: כל סרט מתרחש מעט לפני הסרט שקדם לו. בכולם יש הרבה אהבה נוסטלגית גם לעיר וגם לאופי שהיה לה בעבר, אופי שאנדרסון לא באמת ממש הכיר בתור בילד. הדבר נוכח גם בכותרת האניגמטית של הסרט, שיש לה הסבר פשוט – ליקריץ פיצה הייתה חנות תקליטים פופולרית באזור בו הבמאי גדל. החנות עצמה לא מוזכרת בסרט, אך מוזיקה מן התקופה בהחלט מלווה את הפסקול בסצנות הבולטות, הרבה יותר מן המוזיקה המקורית שהוסיף ג'וני גרינווד. המלחין החוזר של אנדרסון גם התאים את המוזיקה שכתב הפעם לאווירת התקופה השורה מעל הסרט כולו.

כבר מראשית הקריירה, המבט של אנדרסון על העבר תמיד עירבב בין נוסטלגיה לביקורת. לא במקרה, כל שלושת הסרטים שביים על שנות השבעים כוללים אווירה של הנאה מחופש מיני לצד רגעים של ניצול מיני כואב. בכולם אפשר למצוא רגעים שמראים את הפתיחות הפוליטית המוצהרת, לצד דינמיקות המדגישות כי גם אחרי השינויים החברתיים של שנות הששים, החברה בשנות השבעים נותרה גזענית, שוביניסטית ואכזרית. אנדרסון לא מייפה את התקופה אבל גם לא מאשר את הפעולות בהן נוקטות הדמויות שלו. מצד שני, הביקורת הנוכחת שלו היא לעולם לא מטיפה או דידקטית, אלא פתוחה ליותר מקריאה אחת ומאפשרת לקהל מרחב שיפוטי שהסרט מסרב לקחת. הדבר מרגיש זר לקולנוע של ימינו, בו יש סוג של דרישה לתקינות פוליטית או אמירה חד-משמעית. יש בכך גם חיבור לקולנוע של שנות השבעים, בו להציג דמויות ראשיות פגומות מוסרית לא היה רק דבר אפשרי, זו הייתה הנורמה. שני הגיבורים הראשיים בסרט הם אנשים שלא בהכרח הייתי רוצה לבלות בקירבתם בחיים האמתיים, אבל מאוד הייתי רוצה לראות עוד סצנות בהשתתפותם. האנוכיות שלהם והמימד הבעייתי שטמון בעצם הקשר שלהם, לא מונעים ממני גם להזדהות עם עמם, עם גארי לפרקים ועם אלנה פחות או יותר לכל אורך הסרט.

אז כן, אלנה נכנסת לתוך מערכת יחסים שהיא יודעת מראש שהיא מקור לצרות ואפילו פסולה מוסרית בעיניה במידה ותהפוך למינית. אבל מערכות יחסים הן לפעמים בעלות אופי כזה: נכנסים אליהן בניגוד להיגיון ולכל שיקול דעת. מקבלים מהן דברים שלא מצפים לקבל. פוגעים בבן-אדם השני וגם באנשים אחרים על הדרך. זה לא "תקין" לראות על המסך מערכת יחסים בין אישה בוגרת לנער מתבגר, אולם המציאות לא תקינה. לא כל מערכות היחסים שעובדות עבור אנשים בהכרח מתיישרות לפי הקו של התאמה וחיים באושר ועושר לנצח. מדובר בהמשך לדרך בה אנדרסון תיאר זוגיות ב"חוטים נסתרים", או יצר את הגרסה שלו לקומדיה רומנטית ב"מוכה אהבה", סרט שיש דמיון חזותי בין חלקים ממנו לחלקים מן הסרט הנוכחי. כי לפעמים מה שעובד הוא מה שאחרים רואים כפסול. שתי הדמויות הראשיות בסרט זה לא היו אמורות להיות ביחד; המצב בו גארי גדל צריך לעורר דאגה בקרב שירותי הרווחה, שכן דומה כי גם אמא שלו די מנצלת אותו ולא ממש משגיחה עליו או על אחיו הקטן; יחד עם זאת, מתוך הכאוס יש בסרט רגעים של שמחה וחיבור בין שני הגיבורים או של למידה. קשה להגדיר את הז'אנר של הסרט שכן הוא נע לכמה כיוונים שונים, אבל ללא ספק הוא גם סרט התבגרות. אלא שהדמות שעוברת את תהליך ההתבגרות הבולט יותר היא לא הדמות של הנער המתבגר.

אלנה נכנסת למערכת היחסים עם גארי לא מתוך שאיפה לזוגיות או מין, אלא על מנת להתחבר למשהו שחסר בחייה. בעוד גארי יוזם עסקים גדולים בהם הוא מארגן סביבו אנשים ושולט בנרטיב, אלנה לא מממשת את חייה או פועלת בתור אדם בוגר. בעוד גארי מכיר באורח פלא אנשים רבים המנהלים עסקים או מצויים בעמדות כוח, אלנה מכירה בצורה דומה קבוצה גדולה של נשים העובדות במשרות זמניות, זוטרות, לפרקים משפילות. היא אולי חייה חיים בתור אישה בוגרת, אבל היא לא ממש שולטת בחייה והיא גרה עם הורים המשגיחים עליה הרבה יותר מאשר גארי זוכה להשגחה הורית כלשהי. המפגש עם גארי מציעה לה גם נעורים, אבל גם סוג של תכלית וריגוש. מצד אחד היא רוצה לחוות מעט יותר חופש הקשור בנעורים והיא נהנית מחברת בני נוער, מאידך היא צועקת במהלך הסרט קללה כללית נגד בני נוער. היא מזלזלת בהם כמכלול, אבל אוהבת בדרכה בן נוער ספציפי, ומרגישה רגשות אשם על כך שהיא קצת נערה בעצמה. לא במקרה, בעוד בחצי הראשון הוא זה שמוביל את העלילה, בחצי השני היא מקבלת יותר זמן מסך וגם נוקטת יותר יוזמות משלה. כולל שלב בו במקום שגארי ישלב אותה בעבודה שלו, הוא מוצא את עצמו עוזר לה בעבודה אותה היא בוחרת מסיבות ערכיות, או ערכיות לכאורה. במקביל, המגע עם האישה המבוגרת יותר גורם לגארי להתבגר בעצמו דווקא מפני שהקשר מראה לו את המקומות בהם הוא עדיין ילד, אף על פי שהוא איש עסקים מצליח.

בעיקר, שני הגיבורים מנסים ללמוד לתקשר זה עם זו ובכלל, ואין זו למידה שבהכרח מתקדמת בגרף של שיפור תמידי. הסצנה בה הסרט קנה אותי לראשונה עוסקת בדיוק בזה, דרך שיחת טלפון לא שגרתית. שיחת טלפון אשר מתחילה בשקר וכוללת סוג של הטרדה, אבל גם בסופו של דבר מראה סוג של חיבור מתוח והבנה דווקא דרך שתיקה ומשחק כוחות. ספק משחק משותף, ספק נקמה, ספק מבחן אכזרי. הקשר בין אלנה וגארי הוא לא רק דבר אחד: הוא חברי ומנצל, אפלטוני ומיני. גם הדרך בה הסרט משתמש במיניות היא מתעתעת, הודות ליכולת של אנדרסון לשחק עם המיזנסצנה והעריכה. למשל, יש רגע בו אלנה רוכנת מעל גארי והם מצולמים בשוט זוגי המייצר חלל בצורה הדומה מעט ללב שאפשר לשרטט ביניהם, שוט המרמז על רומנטיקה וקירבה לנשיקה. אבל אז הבמאי עובר לשוט הקרוב לנקודת המבט של גארי, ולפתע אלנה נראית כגדולה יותר ממנו, חזקה יותר ממנו, מפתה אך גם מאיימת. ברגע אחר בסרט, גארי מבקש מאלנה להיות ״יותר סקסית״ בשיחת מכירות ואז נרתע ונתקף קנאה כאשר היא משתמשת במיניות שלה עם הלקוח בצד השני של הקו. ביום בו הם נפגשים, גארי מכריז בהתלהבות כי יתחתן עמה והוא לא מפסיק לחשוק בה ולקנא לה. בסופו של דבר, חלק ממנו מבין ומעט מפחד מכך שבעוד הוא מעוניין במין, היא לא רק מנוסה יותר אלא גם מבינה יותר את הטבע של מיניות וגירוי.

כפי שכבר רמזתי, הדמות של אלנה גם חווה הטרדות מיניות קטנות ופחות קטנות במהלך הסרט. היא אמנם מכריזה בדרכים שונות כי אין לה בעיה להשתמש במיניות שלה בעבודות בהן זה רלוונטי, אבל המקרים בהם גברים שולחים לעברה ידיים או חלקי גוף אחרים הם לא הרגעים בהם היא מתנהגת בבוטות. כמו כן, בעוד הסרט מציג מערכת יחסים בה האישה מבוגרת יותר מן הגבר, הוא כולל גם סיקוונס לא קצר המהדהד סרט שהציג רומן בין גבר זקן לאישה צעירה. זה מתחיל כאשר אלנה ניגשת לאודישן לסרט בשם "ריינבו", שהוא ללא ספק סרטו של קלינט איסטווד "בריזי". סרט שאני מאוד אוהב, אך הוא מציג קשר מיני עם פער גילים גדול באופן בעייתי, כאשר הגיבורה היא סוג מוקדם של מאניק-פיקסי-דרים-גירל היפית עבור גבר מן הדור הישן. אנדרסון מוותר על ייצוג קרוב של איסטווד, אך שון פן מגלם גרסה של וויליאם הולדן, מי שכיכב בסרט האמיתי, והוא לא מהסס גם לחזר אחרי אלנה מתוך עמדת הפרסום והכוח בו הוא נמצא. דרך הקשר ל"בריזי", אלנה היא בו זמנית פנטזיה של גבר בגיל העמידה ושל נער מתבגר. בשלבים שונים, כל אחד מן הגברים שוכח את הרצונות שלה בתוך הפנטזיה. אבל הסרט לא שוכח. הוא סוג של מכתב אהבה לאלנה (הדמות והשחקנית), אבל האהבה הזו לא מנסה לכבוש או להגדיר אותה, אלא לתת לה להתפרץ ולשלוט. אני צריך עוד צפיות בסרט ומרווח של זמן כדי להכריז זאת, אבל נדמה לי המשחק של אלנה חיים בסרט הזה ראוי למקום של כבוד ברשימה של הופעות המשחק הכי טובות בסרטים של אנדרסון.

עוד משהו לגבי הדמות שמגלם פן, הוא שבתור גרסה כלשהי של וויליאם הולדן, מתבטא בצורה שהיא על סף הגעזנית גם כאשר הוא מנסה להביע הערכה ל"חברים" האפריקאים שלו. הדבר חובר לדמות אשר מעוררת את הביקורת הגדולה ביותר כנגד הסרט בארה"ב, דמות של מסעדן המדבר אל נשותיו היפניות באנגלית במבטא יפני מוגזם. לפי הפירוש שלי, שני הביטויים הללו לגזענות הם חלק מן הדרך של הסרט להראות את הפגמים בתקופה הלכאורה-זוהרת. בשני המקרים הבדיחה והביקורת היא כלפי האדם הלבן הנוהג בצורה גזענית, ולא כלפי המיעוטים שהוא מתגזען עליהם. מובן כי ממקום מושבי אני לא יכול לבקר אנשים שמוצאים את הקטעים הללו פוגעניים, רק לציין כי מבחינתי יש להם היגיון במבנה של הסרט. גם אם לפחות במקרה של המסעדן, לא מדובר באחד מן הרגעים הכי מוצלחים ביצירה. וזו יצירה עם כל כך הרבה רגעים מוצלחים, רבים מהם בדיחות על יהדות עם קורטוב של ישראליות. בנושא זה, להקת חיים לא מפגינה את כישוריה המוזיקליים בסרט, פרט לרגע אחד של ברכת הדקלת נרות שבת שלצערי לא מופיעה בפסקול הרשמי.

עוד אפשר לציין כי דומה שגם שני גיבורי הסרט מרגישים חוסר נחת מול גילויי הגזענות, או לפחות חוסר נחת מחוסר הנחת שלהם. הם עדיין מצויים בתקופה של שנות השבעים, אולם הם מייצגים דור צעיר יותר שמשהו בו מבין כי דברים צריכים להשתנות. בתור המבוגרת יותר מבין הגיבורים, בשלב מסוים אלנה מתחילה להיות פעילה לעבר שינוי, לפחות לכאורה. אבל הם גם עדיין צעירים מבולבלים ואף כי שניהם משדרים ביטחון עצמי מפורז, הם גם לא ממש בטוחים. הסרט הוא סרט התבגרות לא רק בגלל התהליך שהדמויות עוברות, אלא כי הוא לוכד את הפראות והיצרים השונים של הגיל הצעיר. זה בא לידי ביטוי גם בתנועות המצלמה (אנדרסון חתום בעצמו על הצילום בצוותא עם מייקל באומן, תאורן בדרך כלל), שבאופן טיפוסי לבמאי הן דינמיות ולא פעם מורכבות. זה גם נכון למה שקורה לפני המצלמה, כאשר שתי הדמויות הראשיות מעבירות חלקים גדולים מן הסרט בריצה, ביחד ולחוד. דומה כי לפעמים יש ביניהם פערים בעודם סטטיים, אבל בריצה יש הם תמיד בהרמוניה ובחיבור. הם בגיל של לטרוף את החיים, של לצאת מן השגרה ולהגיע מהר למקום אחר, לפעמים בלי לחשוב על ההשלכות. או על עייפות. לפעמים זה נראה כי הם לא בדיוק יודעים את הכיוון אליו הם רצים, אולם הסרט בהחלט יודע לאן הוא רץ, למרות המבנה האפיזודיאלי. לדון בכך לעומק יגלוש לספוילרים, ולכן אני שומר זאת לסיום אחרי מחיצת האזהרה. לכו לראות את ״ליקריץ פיצה״, אולי תפגשו אותי צופה בו פעם שנייה.

-ספוילרים מכאן-

בסרט, כל אפיזודה מקרית למראה מובילה באופן ישיר לאפיזודה הבאה. בחלק האחרון הדבר בולט מבחינת המניעים של אלנה. לאחר שהסתבכות עם הספר שהפך למפיק, ג'ון פיטרס (בגילומו של ברדלי קופר), מצריכה ממנה לבצע נהיגה מרהיבה אך מסוכנת, היא מרגישה שהיא משקיעה יותר מדי בשטויות. לכן היא מתנדבת לקמפיין פוליטי, תוך ניצול קשר עם גבר נוסף שמאוהב בה, אף כי לה יש כנראה משיכה דווקא לבוס של שניהם, המוצג כפוליטקאי רווק. הסצנה בה היא חושבת שהיא יוצאת לפגישה עם אותו פוליטיקאי היא שיא האפלה של הסרט.

הסצנה זוכה להקדמה דרך הצגה של דמות משנה, שהכניסה שלה למטה הבחירות מהדהדת את "נהג מונית". אולם, מה שנחשף בסופו של דבר הוא לא אלימות פוליטית, אלא הצורך להסתיר נטייה מינית, מסיבות פוליטיות. אלנה נחשפת לדבר מה יותר חמור: הבוס הערכי שלה מתנהג באכזריות כלפי הגבר שאוהב אותו. יחד עם אותו גבר מושפל, פחות או יותר הגבר היחיד בסרט שלא החפיץ אותה מבחינה מינית, היא גם זוכה להארה. הם מדברים על כך כי כל הגברים הם חארות ואלנה מבינה זאת גם כלפי עצמה. היא הייתה די אכזרית כלפי גארי, גם אם זה קשר בלתי אפשרי וזה היה הדדי.

בנקודת הזמן הזו, שהגיעה לאחר תקופה ארוכה, הקשר כבר הופך לרומנטי. ואין דרך ראויה יותר לסרט לחבר ביניהם פרט לסיקוונס של ריצה משותפת, גם אם במקומות שונים. החיבור שלהם בסיום הריצה הוא מלאכותי ולא הגיוני (אחותה של אלנה, דניאל, הייתה יכולה לספק לה מידע מדויק יותר), אבל גם מאוד טבעי. הוא חוגג את ניצחון הקולנוע: זהו סיום של קומדיה רומנטית. אבל קומדיה רומנטית נוסח פול תומאס אנדרסון, משמע כזו בה השלמות היא ברגע, אבל הפערים באישיות נותרים. אלנה נכנסת למערכת היחסים הזאת למרות שרגע אחרי המפגש, גארי מגזים באופן טיפוסי שמעצבן אותה. אבל היא צריכה להיות בחייו ובערך בנקודת הזמן הזו. אחרי מספיק זמן בעסקים משותפים, הם צריכים להיות ביחד קצת יותר ועוד קצת בנקודת הזמן הזו. הוא מצהיר שזה לתמיד. היא יודעת שלא. אבל היא לא תשכח אותו.

תגובות

  1. ואו!
    אחרי הביקורת הזאת, אני רוצה לראות את הסרט שוב.
    בניגוד אלייך, ישבתי עם חבר באולם ריק, ויצאנו מבולבלים ומאוכזבים.
    אהבתי מאוד את 'מגנוליה', אבל כאן לא הבנתי את קו העלילה או המחשבה והרבה דברים היו סתומים לי.
    הרגשתי בעיקר שזה סרט עם פספוס

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.