סיכום 2021: מצעד 20 הרגעים הגדולים של השנה בקולנוע

יש עוד כמה ימים בודדים עד ש-2021 תסתיים באופן רשמי, אבל כבר בשלב הזה אני יכול להכריז בהתרברבות רבה שהשנה שברתי שוב את שיאי הצפייה שלי. את 2020 סיימתי עם 359 סרטים, ובעת פרסום הפוסט הזה אני כבר עומד על 362. הידד לי.
ומכיוון ש-238 מהם היו סרטים חדשים, זה כמובן הפך את מלאכת הרכבת 20 הרגעים למייגעת במיוחד. אבל אנחנו לא פה להתלונן, אלא לשמוח. אז בואו נעשה את זה.

אחרי מעל עשר שנים אני מניח שלא צריך להסביר את המצעד הזה, אבל אולי יש כמה דברים שחשוב להגיד מראש, כמו למשל שעשרים הרגעים שהגדירו את השנה ויופיעו בדירוג שלפניכם לא בהכרח היו מהסרטים האהובים עלי ביותר. יש פה כמה כאלו שאפילו לא התמודדו על מקום בעשיריית השנה שלי (שתפורסם יחד עם שאר הנבחרים של חברי סריטה לקראת סוף החודש). לעומתם, יש כמה סרטים שנכנסו לי ללב לנצח אך להם לא הצלחתי למצוא מקום כאן. הרעיון הוא לסמן בעיגול אדום רגעים קולנועיים שהתעלו מעל כל דבר אחר, שהפחידו, הצחיקו, הסעירו, ריגשו, והזכירו לנו את הקסם של הקולנוע.

מצעד עשרים הרגעים שלי מורכב מקולנוע עלילתי ותיעודי (אני חושב שהשנה יש מספר שיא של דוקו), עם סצנות שנעות מנאמברים מוזיקליים, לשיחות שקטות בתוך רכב. מסחרורים ויזואליים שלא יאמנו לשוט של איש פותח דלת וזהו. זה גם המצעד עם המספר הכי נמוך שלי אי פעם עם סרטים דוברי אנגלית, אם אינני טועה. רק שבעה סרטים אמריקאים מרכיבים את מצעד העשרים, והשאר מגיעים מצרפת, ישראל, אנגליה, יפן, נורבגיה, גרמניה, הונגריה והולנד. חלקם הגיעו אלינו באיחור מ-2020, חלקם יקבלו נוכחות אמיתית רק ב-2022, אבל המשותף האמיתי להם הוא שאת כולם אני רוצה לנצור לנצח. טוב, אולי חוץ מאחד. נגיע לזה. כך או כך, אין פה ספויילרים בהתחייבות, אז אין מה לדאוג.

לכל מצעדי 20 הרגעים: 2010; 2011; 2012; 2013; 2014; 2015; 2016; 2017; 2018; 2019; 2020.

20 הרגעים הגדולים של 2021 בקולנוע

20. המטמון הקבור – "בארב וסטאר יוצאות לויסטה דל מאר" (Barb and Star Go to Vista del Mar)
את המצעד השנתי נפתח עם מסיבה בלתי נשכחת, זו שתייצג את כל הכיף בקומדיה הטובה ביותר של 2021. זה מתרחש בערב הראשון של בארב (אנני מומולו) וסטאר (קירסטן וויג) בחופשתן בבית המלון, שם, על הבאר בחוץ, הן פוגשות את מי שישנה את חייהן – והן את שלו – אדגר פג'ט (ג'יימי דורנן). עוד לפני שהן מצליחות להתאושש מצירוף המקרים המדהים שהוא נמצא בחדר 611 והן במספר 124, הבארמן מגיש להם את הקוקטייל "המטמון הקבור", אותו איש לא הצליח לסיים מעולם. ובכן, הם דווקא מצליחים, ואותו מטמון מתגלה כמשבש תודעה רציני שמכניס אותן ללילה סוער שכולל, כמובן, ריקודים לצלילי הרמיקס של השיר מ"טיטניק", ונגדע רק לרגע אחד עם המשפט החשוב ביותר של השנה: "אני אוהבת קש. אבל לא אוהבת לשבת עליו".
באמת שהייתי יכול למלא מצעד שלם מקטעי "בארב וסטאר", אבל רציתי להתייחס ליל המטמון הקבור כי הגיע הזמן לברר אחת ולתמיד – בבוקר שאחרי, איך הגיעה הכרית למקום שבו היא נמצאת?
מצד שני, אולי יש דברים שעדיף לא לדעת.
הסקירה של אורון

19. דירת שותפים – "טיטאן" (Titane)
עוד סרט שיכל להציב במצעד הזה המון קטעים שונים הוא זוכה דקל הזהב של ג'וליה דוקורנו, בקלות היציאה הכי יוצאת דופן של השנה. ואולי של אי פעם. זאת אחת הסיבות למה כל צופה זוכר משהו אחר מהסרט, ובאמת שקשה לבחור רגע אחד, כמעט למצב בו חשבתי אולי פשוט לוותר על הכללתו של הסרט הזה לחלוטין. אבל אחרי מחשבה מרובה החלטתי שהערב הרומנטי של אלקסיה, שבאופן די מאפיין הופך למסע רציחות, חייב להיות במצעד הזה. וכן, זה כנראה החלק הכי מצחיק בסרט, שתבינו כמה זה מופרך.
הבימוי של דוקורנו עם ההופעה של אגתה רוסל, וחוסר האחריות והרחמים של שתיהן יחד, הוא באמת משהו שלא האמנתי שאני רואה.
אורון מפסטיבל קאן
ניתוח משותף של אורון, לירון ועופר

18. צלחות – "ארץ נוודים" (Nomadland)
הדבר היחיד בזוכה האוסקר המופלא של קלואי ז'או שאיכשהו מתקרב לדרמה אמיתית, מתרחש כאשר תחתיתו של ארגז ישן מתפרק ומתוכו נופלות צלחות חרסינה, מתרסקות על האדמה. זה די מדהים איך ז'או הצליחה לקחת רגע כל כך לא חשוב, ועדיין לגרום לכל האולם להשתנק בבהלה. כאן נכנסות כל ההשוואות ל"ז'אן דילמן", אבל גם מעבר לזה, אלו הדקויות הקטנות האלו בסרט המסע יוצא הדופן שהופכות אותו לקולנוע גדול.
זה אפילו נראה קיצוני עוד יותר, כאשר נזכרים שכמה חודשים לאחר מכן ז'או ביימה את הסרט ההפוך ביותר בכל אספקט, "נצחיים" היוקרתי והפומפוזי, ממנו אי אפשר לדלות אפילו רגע זכיר אחד. לפעמים כל האפקטים והסאונד בעולם לא מצליחים להשיג מה ששני אנשים, אור טבעי, וארגז קרטון אחד יכולים לעשות.
מאמר של עופר

17. החליפות הצהובות – "כיתת כוננות"
אם יש סרט השנה שהגיע לו הרבה הרבה יותר ממה שקיבל, הוא ללא ספק הדוקו הישראלי של עידן גליקזליג, "כיתת כוננות". לא שיש חלילה מה לזלזל בהקרנות בפסטיבל דוקאביב וסבב סינמטקים (אני חטפתי אותו לחולון בשנייה שיכולתי), אבל בתוך עולם התעודה הישראלי, שברובו מרגיש כמו כתבות טלוויזיה שתפחו לנקודת השישים דקות, הסרט החכם, המקורי, הממזרי והמבריק של גליקזליג היה צריך להיות אירוע. אבל בסדר, הוא יכול גם להישאר רגע פרטי של כמה צופים ברי מזל (ההקרנה הראשונה שלו בדוקאביב הייתה אחת הכיפיות שהיו לי השנה).
בתוך הפסיפס של גליקזליג על ישראל הפוסט טראומטית, רגע אחד היה באמת לספרים. על פניו, משהו מאוד לא מסעיר בשום צורה: שני אנשים בחליפות מיגון סוחבים שלט במהלך תרגיל כוננות. זה הכל. אבל איכשהו, עם הסאונד הנכון והקצב המדויק, הדקות האלו הפכו להיות סיפור אהבה אילם שגרם לי לבכות מרוב צחוק. היכולת לקחת משהו כל כך מוכר ולהציג אותו אחרת לגמרי, זה הכי חומר למצעד הרגעים.
עופר מפסטיבל דוקאביב

16. ברוכה הבאה לסיקסטיז – "אתמול בלילה בסוהו" (Last Night in Soho)
ההפך הגמור מהמינימליזם של שני הרגעים האחרונים, נקודת המפנה הראשונה בסרטו של אדגר רייט היא עושר קולנועי בצורתו העמוסה ביותר, מהסוג שאי אפשר להעריך ולהבין לגמרי אחרי צפייה בודדת. זה מתרחש בלילה הראשון של אלואיז (תומאסין מקנזי) בחדר ששכרה צפונית לסוהו, כאשר היא מוצאת את עצמה קמה מהמיטה שלה היישר ללונדון של שנות השישים, ונחשפת לראשונה לסנדי (אניה טיילור-ג'וי). רייט, יחד עם אנשי המצלמה, העיצוב, האפקטים והסאונד, ממש תופסים אותנו בצווארון ומעיף אותנו לעולם אחר ומרהיב שמתחיל מתחת לסדין ומסתיים בריקוד מסעיר במועדון לילה. אתוודה שזה לא אחד הסרטים האהובים עלי השנה, אבל איזה כיף להיזכר איזה גאון אדגר רייט יכול להיות, ואיזה קולנוען פנומנלי הבריטי הזה.
הסקירה של אורון

15. הכל בסדר – "מישהו יאהב מישהו"
אם הייתם אומרים לי, לא רק ב-2021 אלא באופן כללי, שסצנת הסקס הכי טובה של השנה תהיה מסרט ישראלי, הייתי מפקפק ביכולת השיפוט שלכם. אבל הנה, זה קרה בזכות הדס בן ארויה, וסרטה השני באורך מלא, אחרי שהייתה לשיחת היום עם "אנשים שהם לא אני". באופן אישי היה לי קשה מעט עם "מישהו יאהב מישהו", אבל שני דברים אי אפשר לקחת מבן ארויה – היא במאית בחסד, והיא מציגה אינטימיות כמו שמעטים בעולם יכולים.
סצנות סקס הן דבר טריקי, ובעיני ההצדקה היחידה לקיומן היא אם הן מלמדות אותנו משהו חדש על הדמויות, או מקדמות את העלילה. הרוב המוחלט של הסצנות האלו בקולנוע לא עושות את זה (אהלן, "כחול זה הצבע החם ביותר"), ולכן מרגישות מזויפות ונצלניות. זה ממש לא המקרה הפעם.
נקודת הציר של "מישהו יאהב מישהו" מתרחשת על מיטה, עם בחור ובחורה צעירים, בשוט ארוך וחושפני שמביא רגע אינטימי שלא בטוח אם יצא משליטה או מתנהל לגמרי לפי התכנון. אין שום סיכוי להגיע למסקנה נחרצת לגבי הגירוי והכאב ברגע הזה, מי מאבד אחיזה ומי יודע מה הוא רוצה, וזה מה שהופך אותו לכל כך מורכב, לכל כך קשה לצפייה. מה שבטוח הוא שאי אפשר להסיר את העיניים, וגם קשה לסגור את הפה שנפער מתדהמה.
עופר מפסטיבל ירושלים

14. להתראות – "אמא קטנה" (Petite Maman)
סלין סיאמה היא גאון, את זה אתם לא צריכים שאני אגיד לכם. אפילו כותב שורות אלו, שלא תמיד נופל שדוד לרגלי סרטיה, יודע שהיא מבינה קולנוע וניואנסים כמו אף אחד אחר. אנחנו כבר לא צריכים הוכחות ליכולות שלה, אבל היא סיפקה אחת מושלמת ממש בדקות הפתיחה של סרטה האחרון, שהוקרן בברלין ובחיפה וכנראה שייצא להקרנות מסחריות בהמשך 2022. רגע שלדעתי הוא בית ספר לאיך מספרים סיפור.
"אמא קטנה" נפתח בילדה קטנה שמשוטטת במה שנראה כמו בית אבות, נפרדת לשלום מהדיירים הקשישים, ולבסוף מגיעה לחדר בו נמצאת אישה מבוגרת המסיימת לארוז. זהו. ופשוט לא הגיוני איך על ידי קומץ הדברים המינימליסטיים האלה, סיאמה מצליחה להציג לנו עולם שלם, להסביר בלי מילים בדיוק מה קרה לפני שהגענו לנקודה הזו, מיהן הדמויות האלו, ואת המטען הרגשי שהן סוחבות עליהן. עם כמעט כלום ושום דבר, אנחנו יודעים הכל. איזה פלא של קולנוע.
מתוך ההמלצות שלנו לפסטיבל חיפה

13. המהגרים – "איש ומצלמה" (Man and a Camera)
נציג נוסף (ובהחלט לא אחרון) מפסטיבל דוקאביב במצעד הרגעים, הוא זה של הבמאי ההולנדי גווידו הנדריקס, מתוך סרט שכמעט ועצרתי באמצע עד הרגע הזה שנמצא במקום ה-13 במצעד. כזה שבכל פעם שניסיתי לספר עליו לאנשים נאלצתי לעצור כי הגרון שלי התכווץ והתפדחתי מהדמעות שזלגו מעצמן.
"איש ומצלמה" הוא פרויקט שמבחינתי הוא גבולית בלתי נסבל. הנדריקס שוטט ברחובות של עיירה קטנה בהולנד, ונקש על דלתותיהם של אנשים זרים כדי לראות איך יגיבו למראה אדם שתקן המכוון אליהם מצלמה. קשה לתאר כמה זה לא נוח לצפייה, כמה זה מרגיז, וכמה זה בוחן את הגבולות של מה מותר ומה אסור בעשייה תיעודית. אני לא לגמרי יודע מה גרם לי להמשיך לצפות בו, אבל אחרי הרגע המדובר, הייתי כל כך המום שידעתי שאצטרך לסיים אותו עד הסוף.
לאחר כמה מפגשים לא נעימים, הנדריקס נוקש על דלת זרה כהרגלו, ומי שפותח אותה הוא איש במראה מוסלמי, ודי ברור שבדירה הזו לא חיה משפחה עם שורשים הולנדיים, נגיד זאת בעדינות. אותו מהגר נראה מאוד לא מרוצה, ואני ייחלתי שסוף סוף הנדריקס יקבל את האגרוף שהוא כה ראוי לו. באמת שלא יכולתי להיות פחות בכיוון. לאחר שדר הבית שואל את האיש עם המצלמה מה הוא רוצה, וזוכה בתמורה לחוסר מענה, מופיעה מאחוריו מי שהיא כנראה אשתו של הדייר. מול השתיקה המסתורית והארוכה של אותו אורח לא קרוי, היא מבקשת ממנו לחכות רגע ונכנסת הביתה, חוזרת לאחר מספר שניות כאשר היא מחזיקה בזרועותיה ילד קטן, ומשום מה העיניים שלה לא מעידות על פחד, אלא על התרגשות. היא מציגה להנדריקס את הילד ואומרת לו "תראה, גם הוא לא יודע לדבר", כאילו אותו איש בדלת עוד יכול לתת לה תשובות, לעזור לה להבין מה לא בסדר עם הילד שלה. לא ברור אם היא מנסה לגרום לזר המשונה להרגיש טוב עם עצמו, או שלראשונה היא עומדת מול מישהו שיבין את הבעיה שלה, שיביע אמפטיה. פתאום כל הניסוי הדוחה הזה של הנדריקס מקבל סיבה, ומראה איך אנשים יוצקים מתוך עצמם על הזרים שהם פוגשים במקרה, מחפשים רגע של הבנה והכרה.
מתוך ההמלצות שלנו לפסטיבל דוקאביב

12. פאלומה – "לא זמן למות" (No Time to Die)
את רצף הרגשות ה… אה… מורכבים של המצעד עד כה, בולם סיקוונס שהוא כולו אסקפיזם סוחף, תרומתה של אנה דה ארמס ל-2021. סרט הג'יימס בונד האחרון, שנדחה ונדחה בעקבות הקורונה, הגיע סוף סוף עם מטענים רבים שפיצלו את התגובות אליו לאוהדות ומאוכזבות. אני אינני מעריץ גדול של 007 אז יכולתי ליהנות ממנו כסרט אקשן חביב, על הצלחותיו ומעידותיו, אבל על דבר אחד קשה לי להאמין שיש עוררין – פאלומה, הסוכנת הצעירה שמפציעה בערך באמצע הסרט, עושה את מה שהיא עושה הכי טוב ובאותה חינניות מפנה את דרכה להמשך העלילה, הוא אחד הדברים הכי טובים שראינו השנה. החיסרון היחיד שלו הוא שבעקבותיו מגיע צער על כך שאנחנו צריכים להמשיך עם בונד העגום במקום עם הפלא של דה ארמס בשמלה הכחולה-שחורה והאקדחים. האישה הזו, 168 סנטימטר בסך הכל, גנבה את אחד הסרטים הכי יקרים של השנה והפכה אותו לשלה בזכות כמה דקות בודדות. נראה לי שמצאנו יורשת.
הסקירה של עופר

11. חוליית ניקיון – "אבולוציה" (Evolution)
שני סרטים סיפק לנו השנה הבמאי ההונגרי קורנל מנדרוצ'ו, ובהם כמה וואן-שוטים פסיכיים. הראשון היה ממש בינואר, כאשר נטפליקס שחררה את "פיסות של אישה" ישר לעונת הפרסים, שם רגע ארוך וקשה על הנשמה של לידה שהשתבשה הביא את ונסה קירבי לאוסקר. השני, "אבולוציה", הגיע חצי שנה לאחר מכן לפסטיבל קאן, וקיבל מקום של כבוד בתוכניית פסטיבל חיפה. החוויה שלי משני הסרטים האלו הייתה זהה – פתיחה מדהימה שקשה לגמרי להכיל, והמשך מעט מקרטע שלא לגמרי עומד בהבטחה.
כך או כך, השוט שפותח את סרטו דובר ההונגרית הוא באמת משהו שצריך לזכור ולנצור. "אבולוציה" מתחיל בחדר אפלולי רחב ידיים אליו נכנסים כמה גברים עם דליים ומטאטאים ומתחילים להשליך מים ולקרצף. מהר מאוד אנחנו מבינים איפה ומתי הם – בחדר גזים בתום מלחמת העולם השנייה. ומבלי להראות לנו זוועות גדולות מדי, האימה שבין החריצים תופסת יותר ויותר נפח, בסצנה לא ריאליסטית שמזכירה ריקוד יותר מכל דבר אחר, עד לנקודת השיא והתגלית המפתיעה באחד מחללי הניקוז. באמת משהו שלא רואים הרבה.
עופר מפסטיבל חיפה

10. הכל נגמר בסופו של דבר – "האדם הגרוע בעולם" (The Worst Person in the World)
זה כנראה אומר עלי משהו יותר מכל דבר אחר, אבל באמת שמכל הדברים הכי מסעירים ונפלאים ב"האדם הגרוע בעולם" – בקלות אחד מסרטי השנה שלי – הרגע הכי בלתי נשכח מבחינתי נוגע בנקודה הכואבת והעצובה ביותר ביצירתו של יואכים טרייר. אין מה לעשות, לפעמים פיסת משחק עילאית היא כל מה שצריך, גם אם זה בסך הכל מונולוג בתוך רכב חונה.
את הנשמה שלי השנה סדק השחקן (והרופא) אנדרס דניאלסן ליי בתפקיד אקסל, אהובה הראשון של ג'ולי בסרט הנורבגי שאמן יהיה מועמד לאוסקר, כאשר הוא מדבר על כל מה שהוא רוצה ולא רוצה בנקודת הזמן שבה חזרנו אליו לקראת סוף הסרט. אני בכוונה עוקף פה ספויילרים, גם כדי לא להרוס למי שעדיין לא צפה בסרט המדהים הזה, וגם כי אני לא בטוח שאני יכול להתמודד עם זה כרגע. אבל בזמן שאני לגמרי זורם עם הפרס שהעניק חבר השופטים של פסטיבל קאן לשחקנית רנטה ריינסווה, בעיני ליי היה אמור לקנות ארון פרסים חדש, ולו בזכות הסצנה הזו בלבד.
מתוך ההמלצות שלנו לפסטיבל חיפה

9. פרבי – "משפחת מיטשל ומלחמתה במכונות" (The Mitchells vs. the Machines)
אכן יש תנודות מאוד קיצוניות במצעד הזה בין דכאון מוחלט לצחוק בלתי נפסק, אבל אני מניח שזאת השנה שחווינו. בכל מקרה, המקום התשיעי מגיע מסרט האנימציה שעלה לנטפליקס, ובו משפחה בת ארבע נפשות מנסה לשרוד אפוקליפסת רובוטים. מי מאתנו לא היה במצב הזה?
אז אחרי מפחי הנפש של שואה ומוות בלתי נמנע שהגיעו לפניו, הרגע התשיעי במצעד הוא זה שגרם לי לצווח מרוב צחוק, כאשר משפחת מיטשל נאלצת להתמודד מול מתקפת בובות פרבי שיצאו משליטה, כולל המשפט האהוב עלי השנה, בקונטקסט כמובן, "אני אנקום את ילדי".
הסקירה של עופר

8. משטרה בדרך – "חופש מוחלט" (Great Freedom)
יש רגעים בסרטים בהם הדמות הראשית עושה משהו שנוגד כל היגיון סביר, וברור לך שהתסריט הכריח אותה לפעול ככה באופן מלאכותי כדי להעביר נקודה או להוציא מאתנו הקהל תגובה מסוימת. לעומת זאת, יש רגעים בסרטים בהם הדמות הראשית עושה משהו שנוגד כל היגיון סביר, אבל ברור לך שזה לא יכל להיות אחרת. אפשר היה לקוות לשינוי, אבל אין ברירה להכיר בכך שזה בדיוק מה שהיה צריך לקרות, למרות שהלב שלך נשבר.
על אף שמפרקי האצבעות שלי כבר החווירו מרוב שאיגפתי אותן חזק בסיום "חופש מוחלט", כי ידעתי שהנס (פרנץ רוגובסקי, שעדיין לא יודע שיום אחד הוא ואני נתחתן) הולך לעשות משהו שהתפללתי שלא יעשה, הבנתי בדיוק למה ואיך, ובמקום לכאוב לא יכולתי להיות יותר מאושר בשבילו. איזו סצנת סוף מופלאה. שום דבר אחר לא יכל להיות נכון יותר.
אני נגמר בפסטיבל ירושלים

7. חזרזיר – "גונדה" (Gunda)
בגדול, אין שום רגע קולנועי השנה שהייתי שמח למחוק לגמרי מהזיכרון שלי, ולהמשיך את חיי ללא מפריע. במקום זאת, אני פועל באופן מזוכיסטי לאין שיעור, ומנציח את זה במצעד הרגעים שלי. תהרגו אותי למה אני עושה את זה.
ידעתי שאסור לי לצפות בדוקו המהולל של ויקטור קסאקובסקי. שום דבר טוב לא יכול לצאת לי מלראות סרט על חיות משק. זה באמת לא משהו שאני מתמודד אתו היטב. האימג'ים האלה רודפים אותי שנים לאחר מכן, והנשמה שלי קמלה עם כל פעם שאני מישיר מבט לאיך שאנחנו כבני אדם מתנהגים לחיות. ובכל זאת, כי אני מטומטם, ישבתי לראות את "גונדה" על המחשב במהלך יום עבודה, ובאמת שאני מצטער על זה עד עכשיו.
על שוט הסיום – הרגע המרסק והנורא ביותר שאני יכול לחשוב עליו – לא אאריך במילים, ובמקום זאת אזכיר את הרגע שבו נפלטה ממני צווחת אימה כל כך עוצמתית, שחברי למשרד נאלצו לעצור את מה שהם עושים, ולשאול אותי אם אני בסדר. התשובה, אגב, הייתה לא. אני ממש לא בסדר. במשפטים הבאים אתאר את שהתרחש לנגד עיני, אז אם אתם כמוני רגישים לנושא, אני ממש מסכים לכם לדלג לרגע הבא במצעד.
"גונדה" נפתח בבוקר חדש בחייהם של קבוצת חזרזירונים בני כמה ימים, כולם בקעו מגופה הגדול של גונדה החזירה, רק שאחד מהם יצא קצת לא בסדר. הוא צולע, הוא לא לגמרי מדביק את הקצב. הוא מנסה, הוא נאבק, אבל זה לא באמת מצליח. אמא שלו יודעת את זה, והאינסטינקט הטבעי שלה מהדהד לה מה לעשות אתו. וברגע שהוא רוצה שוב להוכיח שהוא יכול, אבל נותר מאחור, היא מחליטה לעשות לזה סוף, והצווחה האחרונה שבוקעת ממנו עדיין רודפת את הסיוטים שלי.
מתוך ההמלצות שלנו לפסטיבל דוקאביב

6. למה – "טיק טיק… בום!" (tick, tick… BOOM)
לעולם לא אדע מדוע בחר ג'ונתן לארסון בשם הגרוע "למה" לשיר הכי מרגש של המחזמר שלו, במקום נגיד "איזו דרך לבלות יום", אבל תהיות כאלו בצד, ייתכן ולא היה שום רגע שהתחברתי אליו באופן אישי כמו הנאמבר הזה, כאילו לארסון – דרך לין מנואל-מירנדה ואנדרו גארפילד – נתן מילים למשהו פרטי שלי שמעולם לא הצלחתי לנסח.
השילוב הזה בין הרגע הפלאי ההוא בילדות שלך, כשהבנת מה אתה רוצה להיות, אל מול ההתמודדות עם ההחלטה הזו כבוגר, וכל הדברים הנפלאים והכואבים שהיא הביאה מאז, מעולם לא זוקק באופן מדויק וטהור יותר כמו בשיר הזה.
הסקירה שלי

5. משחק תפקידים – "גלגל המזלות" (Wheel of Fortune and Fantasy)
"הנהגת של מר יוסוקה" הפך להיות יצירת הדגל של הבמאי היפני ריוסוקה המגוצ'י השנה, מותיר בצל את סרטו הנוסף מ-2021. די בצדק, אני חייב להודות, זוכה פסטיבל קאן ונציג יפן לאוסקר טוב בהרבה, לדעתי, מזוכה פסטיבל ברלין. אבל במצעד הרגעים רק אחד מהם מקבל מקום של כבוד.
"גלגל המזלות" הוא אנתולוגיה של שלושה סיפורים שמגיעה לשיא באחרון, מפגש מקרי בין שתי חברות ילדות. בהתרחשות בביתה של אחת מהן מתגלה משהו מפתיע – שאני לא רוצה לחשוף כרגע – אבל יותר מהשנייה בה ההבנה נופלת עלינו, וכל הקהל לא יודע אם לצחוק או לבכות, מה שמגיע אחר כך הוא הנוק-אאוט האמיתי, בעיקר בזכות ההופעות של פוסאקו אוראבה ואאובה קאוואי. שתי נשים שזקוקות לפתחון לב ומוצאות אותו ברגע הכי לא צפוי, תופסות אותו לפני שיחמוק, ומוציאות ממנו כנות וחיבה שמחייבת להכניס אותו למקום החמישי במצעד רגעי השנה.
אורון מפסטיבל ניו יורק

4. ארוחת ערב – "האב" (The Father)
דרמת מחלה מבוססת על מחזה בכיכובו של אנתוני הופקינס אחראית לרגע המיינד-פאק הכי גדול של השנה, זה לגמרי לא משהו שהייתי מהמר שיקרה. אבל הנה. בסצנה שעשויה באופן כמעט בלתי נתפס בהקשר של עריכה וכתיבה, כל הקונספט של זמן ומרחב מטשטשים לחלוטין, מכניסים אותנו באופן הכי אינטנסיבי ומחריד לתודעתו הקורסת של אנתוני, גיבור הסרט. באמת שאני לא זוכר משהו כזה, כאשר סיום הסצנה הופך להיות נקודת ההתחלה שלה, ואי אפשר להבין איך אפשר לשבור את המעגל.

3. המסע הביתה – "האביר הירוק" (The Green Knight)
פה אני חייב לומר שאני קצת מרמה, כי לא מדובר בסצנה או סיקוונס, אלא ממש נתח משמעותי מהסרט. אבל מכיוון שמדובר רק בכמה דקות שעומדות בפני עצמן אני מרגיש שהן כשירות למצעד. וחוץ מזה, איך אמרה ג'ניפר לופז ב"תא קטלני"? העולם שלי, החוקים שלי.
מכיוון שמדובר בדקות האחרונות ביצירתו המפוארת של דיויד לאורי לא אכנס ליותר מדי פרטים, אבל כל מהלך העניינים המתאר את המשך חייו של גאווין (דב פאטל בהופעה הרבה יותר טובה ממה שהיא מקבלת קרדיט) הוא פיסת קולנוע פסיכית, מהסוג שבמהלכה שוכחים לנשום ולמצמץ. בלי מילים כלל לאורי פורש היסטוריה שלא בטוח אם הייתה או לא, עד לנקודה המפתיעה שחותמת אותה.
הסקירה שלי

2. טקסט – "מחברות שחורות – רונית"
בתוך עבודתו המונומנטלית של שלומי אלקבץ, על שני חלקיה, נמצא לדעתי המייקינג-אוף הכי טוב שנעשה בישראל. זה קורה כאשר אנחנו נמצאים במעמקי הסט של "גט: המשפט של ויויאן אמסלם", ללא עוררין אחד הסרטים הטובים ביותר גם בלי קשר למוצאו, אותו ביימו האחים רונית ושלומי ב-2014, כאשר זו הראשונה גם גילמה את התפקיד הראשי.
דרך החלק השני של "מחברות שחורות" אנחנו רואים את הקושי הבלתי יאומן של רונית להמשיך עם התפקיד המאתגר של ויויאן, בזמן שהיא נאבקת במחלה אותה היא שומרת בסוד. ואם ההופעה שהונצחה בזוכה האופיר הייתה מרסקת בפני עצמה, עכשיו כשאנחנו יודעים מה התרחש בתוך תוכה של המבצעת, זה בכלל יהיה כמעט בלתי אפשרי להתמודדות. הרגע הכי מטלטל הוא כאשר רונית נאבקת במונולוג המפורסם שלה מהסרט, בו ויויאן כבר לא יכולה להכיל בתוכה את הזעם והתסכול מהממסד הרבני, והעייפות משתלטת על רונית כך שהיא לא מסוגלת להשלים את הטייק. בשלב הזה נכנס לתמונה שלומי, שיושב ליד המוניטור ועוזר לאחותו לצלוח את הרפליקות, ובאיזשהו שלב הוא כבר מזהה ויודע בדיוק מתי היא זקוקה לו. המונולוג הופך להיות דיאלוג בין שני האחים, סימביוזה מושלמת בין יוצר ויצירה, דמות ובן אדם, ושני אנשים שמחוברים זה לזו באופנים שאי אפשר לנתק.
אורון מפסטיבל קאן
הסקירה של עופר
האמת שזה לחלוטין היה אמור להיות המקום הראשון במצעד רגעי השנה של 2021, אלא אם כן התברר לנו שכותב שורות אלו הוא בעצם ילד בן 13. ולכן במקום הראשון נמצא…

1. דקה 86 – "מורעל" (Malignant)
כן, אני יודע, מביך, אבל באמת שלא הייתה לי אופציה אחרת. זה אולי אחד הסרטים הכי חלשים מכל אלו שנכחו במצעד הרגעים, אבל באמת שדבר כזה לא היה השנה לא משנה איך הופכים את זה. הסצנה שמתחילה בשתי דמויות שצופות בקלטת וידאו ישנה המתארת מה שנראה כמו בדיקה רפואית מלחיצה, ומגלה במחי תזוזת מצלמה את הטירוף המושלם, היא הכי שאני זוכר איך עוברים מהילוך שני לפאקינג סילון. אמנם יש עוד כמה רגעים מדהימים בהמשך, למשל קרב בית הכלא, אבל שום דבר לא משתווה. זה חד משמעית הדבר הכי משוגע שקרה לי השנה בסרט.
לחשוף מה מתרחש בדקה ה-86 בסרטו האחרון של ג'יימס וואן יכול להיחשב כספויילר, וזה באמת לא משהו שאני רוצה לעשות, אז אנסה לחלק את הפסקאות המוקדשות לרגע הכי פסיכי של 2021 הקולנועית לשלושה חלקים.
לאלו שראו את הסרט – אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר, ואתם כנראה מסכימים, בין אם אהבתם את הטיפוש המטופש והמעוצב לעילא של וואן, ובין אם אתם חושבים שזה סתם סרט מפגר.
לאלו שעוד לא ראו אבל רוצים להשלים – אני מבקש מכם, פשוט תפנו לעצמכם כמה דקות לצפות בו. אל תעשו גוגל, אל תשאלו יותר מדי, ותתעלמו מכל הדברים הקרטעים שמתרחשים במהלכו עד אותה הנקודה. זה לא באמת טוויסט שמשנה את כל מה שידענו על הסרט, אבל הוא עשוי באופן כל כך מוצלח שבאמת כדאי לדעת כמה שפחות. עד שתראו את הסרט, אתם משוחררים מהמשך הקריאה. אני שמח שהגעתם עד לכאן, ומקווה שנהניתם ממצעד רגעי 2021. עכשיו אתם יכולים לסגור את הטאב הזה. נתראה בהמשך.
לאלו שעוד לא ראו וסגורים סופית על זה שהם לא מעוניינים – קודם כל, אתם לא יודעים מה אתם מפסידים. אבל אם אתם מתעקשים, אז הנה, זה מה שקורה: בדקה השמונים ושש מתגלה לנו זהות הרוצח האימתני שרודף אחרי מבקשי רעתה של מדיסון, והדבר הזה הוא לא אחר מאשר גבריאל, התאום של מדיסון, שנספג בגופה, ומי שמסתבר שדי מילולית התקיים במשך שנים על העוברים הצומחים בבטנה. כן, זה משהו שנאמר בסרט. אין לתאר. הוא גם ממש לא מתכוון ללכת בשקט אל תוך הלילה. למעשה, הוא מתכנן עוד כמה נקמות בדרך. מכאן הדרך לטרפת שלא ברא השטן די קצרה.
לסקירה שלי

אז כן, לראשונה בתולדות מצעד הרגעים, סרט אימה סוף סוף זוכה למקום הראשון (אם לא סופרים את "אמא!" ב-2017) ומי ידע שדווקא ג'יימס וואן יעשה את זה. אין לי מה להוסיף, מלבד זה שאני באמת מתנצל.
סיכומי השנה של סריטה ימשיכו עד ממש תום החודש, ובקרוב תוכלו גם לגלות מהם סרטי השנה שלנו. עד אז, צאו, תחגגו, שמרו על עצמכם ועל הסובבים אתכם, ונקווה ש-2022 תביא איתה דברים טובים.