• מה לראות בפסטיבל הקולנוע היהודי ירושלים 2021
  • סרטים חדשים: ״יד האלוהים״ של פאולו סורנטינו
  • מבט מחודש על סרטי ג׳יין קמפיון: ״שתי חברות״
  • אימת החודש - נובמבר 2021: אחרון לפני סיכום שנה
  • בית גוצ'י
  • ״מכסחי השדים: החיים שאחרי״, סקירה
  • ״משוננת״: סקירה לסרט התיעודי על אלאניס מוריסט
  • מבט על הקולנוע הנורדי 2021: מדריך והמלצות
  • טיק, טיק... בום!
  • ״חוצה את הקו״, סקירת נטפליקס
  • ״משפחה מנצחת״, סקירה
  • כוחו של הכלב

"כוחו של הכלב", סקירה

18 בנובמבר 2021 מאת אור סיגולי

עברו 28 שנים מאז ניפצה הבמאית הניו זילנדית ג'יין קמפיון שתי תקרות זכוכית גבוהות באופן מתסכל. הראשונה הייתה באביב 1993, אז עוטר סרטה הארוך השלישי, "הפסנתר", בפרס דקל הזהב של פסטיבל קאן. זאת הייתה הפעם הראשונה שאישה אחזה בתואר הזה (רק ב-2021, אחרי "טיטאן", אנחנו יכולים להשתמש במילה "ראשונה" ולא "היחידה"). בחורף לאחר מכן הייתה קמפיון לאישה הראשונה שהצליחה לעשות דאבל אוסקרי, כאשר זוכה דקל הזהב שלה לא רק שהיה מועמד לפרס הסרט, אלא גם היא עצמה הועמדה לפרס הבימוי (הסרט הקודם שביימה אישה מועמדת, "שבע היפייפיות" של לינה ווטרמיולר, לא היה חלק מחמשת סרטי השנה של 1975). קמפיון סיימה את הטקס עם פרס התסריט המקורי, הפעם החמישית בלבד שהוליווד הואילה בטובה להעניק פרס כתיבה לאישה שלא חלקה קרדיט עם כותב.
1993 היא גם השנה בה ילדה את בנה הראשון, והשנה בה איבדה אותו.

יהיו הסיבות שיהיו, קמפיון לא נחגגה באותה העוצמה מאז אותה שנה. ב-28 השנים שחלפו היא יצרה רק ארבעה סרטים באורך מלא, כולם התקבלו בחיבה מנומסת במקרה הטוב ("דיוקנה של גברת", "כוכב בהיר") או בהפניית גב מוחלטת ("עד שייצא עשן", "תשוקה חותכת"). רוב הפעמים בצדק, אם תשאלו אותי. על אוסקר בכלל לא היה מה לדבר. עם זאת, דווקא בעולם הטלוויזיה קמפיון זכתה לעדנה עם המיני-סדרה "קצה האגם" על שתי עונותיה.

היה מאוד קל לקטלג את קמפיון באחת משתי משבצות, הראשונה היא של יוצרת שכבר עברה את שיאה ולפחות נתנחם בכך שנתנה לעולם כמה יצירות עבר נהדרות; והשנייה היא של מישהי שנגעה בפסגה אך גילתה שבכל זאת לבמאיות של קולנוע מאתגר ושונה המאבק לא באמת מסתיים אף פעם, והייתה צריכה לראות איך דור חדש שהלך בדרך שסללה משתלט על המרחב, בין אם סופיה קופולה, קלואי ז'או או אנדראה ארנולד, אם למנות כמה.
אבל השנה, והיא בת 67, ג'יין קמפיון חזרה אל המסך הגדול עם סרט חדש, שמונה במספר, ודאגה להראות לכל אלו שביטלו אותה את תייגו אותה כזכר לתקופה אחרת, שהיא רלוונטית יותר מתמיד.
"כוחו של הכלב" (The Power of the Dog), אותו עיבדה למסך מספר של ג'ון סוואג' והפיקה בגיבוי נטפליקס, הוקרן בפסטיבל ונציה וסידר לה את פרס הבימוי. הביקורות לא הפסיקו לשבח, וכל חזאי האוסקר מיהרו להקפיץ את הסרט לראש טבלאות ההימורים. עכשיו, כשהסרט יוצא להקרנות מסחריות רגע לפני עלייתו לשרתים על מנת לצבור מומנטום לקראת עונת הפרסים, התברר שלא רק שקמפיון לא איבדה דבר ממה שעשה אותה לאחת הבמאיות הנערצות בעולם, אלא שהיא אולי בפני שיא חדש. או במילים אחרות, היא אחראית על אחד מהסרטים הטובים ביותר של השנה.

"כוחו של הכלב" מתרחש במדינת מונטנה של 1925 – מישורים רחבי יריעה שאהובים מאוד על הקולנוע בין אם "רוחות של תשוקה", "נהר זורם ביניהם", "האיש שנולד מחדש" או "הלוחש לסוסים" בין היתר (אם כי הסרט לשמו התכנסנו צולם בניו זילנד)  – שם חיים שני אחים, פיל וג'ורג', שעל אף הלכותיהם הצנועות, מנהלים יחד את החווה המצליחה ביותר באזור. לאחר שהם מובילים בקר לעיירה קטנה בסמוך, ג'ורג' מתוודע אל אלמנה צעירה עם בן מתבגר, וביניהם מתפתח קשר למגינת לבו של אחיו שלא לגמרי שחרר מהעבר, ובמיוחד מהפעם האחרונה בה חווה אהבה משל עצמו. כאשר ג'ורג' מביא את האלמנה ובנה לחיות איתם, העולם של פיל מתחיל להיסדק והוא נקרע בין הטינה שהוא רוחש לאישה החדשה בחייו, לבין היחס שלו אל בנה העדין, שהוא הכי רחוק שאפשר מתדמית המתיישב האמריקאי. משחקי הכוחות בין הארבעה הופכים להיות בעלי משקל כבד יותר ויותר, עד שמשהו, או מישהו, יהיה חייב להישבר.

בשונה מהספר של סוואג' המובא דרך מספר כל-יודע, את הסרט בחרה קמפיון לפתוח בקול-על של דמות אותה אנחנו עדיין לא לגמרי מזהים, שמכניס אותנו לעלילה. מכיוון שהמילים האלו נאמרות על מסך חשוך ממש לפני שהספקנו להבין איפה אנחנו בכלל, קל לשכוח אותן ברגע שהמסך מאיר על הנופים המרהיבים, ומציג לנו את פיל בגילומו של בנדיקט קמברבץ', במה שעלול להתקבע כתפקיד חייו. מצד שני, יש לו עוד קריירה ארוכה אז מוקדם להתחייב.
אם נזכרים במילות הפתיחה האלו כאשר המסך מחשיך שוב, מתגלה לנו שקמפיון ידעה בכל רגע בדיוק לאן היא מובילה אותנו. וזה אולי הדבר שהכי לפת אותי במהלך הסרט הזה, אפילו יותר מהצילום הפסיכי של ארי ווגנר ("קורבן אופנה") או המשחק. הדרך בה קמפיון שולטת בסיפור ובמבע הקולנועי הוא מוחלט. אין רגע אחד שלא מקדם את הסיפור, שלא דוחף את הדמויות קדימה, ואין שוט אחד שלא תוכנן בקפידה ומנסה לומר משהו שהדיאלוג לא יכול. הדוגמאות רבות ומוקדם לדון בהן בסקירה הזו, אבל בכל זאת נסו לשים לב לשני שוטים המופיעים בשני קצוות הסרט, העוקבים אחרי פיל דרך חלונות הבית. המסע הנפשי כולו מגולם בהם. לא ראיתי את כל סרטיה של קמפיון, אבל לפחות בתקופה פוסט "הפסנתר", אני לא זוכר כזו אחיזה יציבה שלה בכל אספקט של יצירתה.

"כוחו של הכלב" הוא סרט מובל דרמה, כלומר אל תצפו פה לרגעים מהורהרים וארוכים של שקיעות כמו למשל בקולנוע של קלואי ז'או (זה כמובן לא נאמר כדיס על במאית "הרוכב" ו"ארץ נוודים", שתיים מהיצירות הקולנועיות הגדולות של האלף הזה. זה רק על מנת לעמוד על ההבדלים), אלא לדרמה שמחלחלת פנימה לתוך העור. שלוש דמויות שנאבקות על מקומן יש בסרט – פיל, רוז האלמנה ובנה פיטר – ובכל פעם שאחת נעמדת על רגליה זה חייב להיות על חשבון מישהו אחר. רק ברמת פני השטח הסרט עוסק בשליטה, בטריטוריאליות ובניסיון לשמור על חוזק כלפי חוץ כאשר עמוק בפנים הכל מתפרק. זהו סרט שלוקח את המבנה הקלאסי של הגיבורים הגדולים והחיוביים ביותר בקולנוע הקלאסי, בין אם הבוקרים או האימהות, ומפשיט אותם לרמה אנושית כל כך חשופה שקשה לשים לב כמה זמן מתוך הצפייה האגרופים מהודקים.
הוא כמובן לא הראשון שעושה את זה. מ"בלתי נסלח", דרך "זה ייגמר בדם", "האחים סיסטר" ו"הרוכב" אם לחזור שוב לז'או, הקולנוע אהב לקחת את האידיאלים ולפרק אותם לגורמים. אני לא אומר ש"כוחו של הכלב" ממציא משהו מחדש, אבל ההתעסקות שלו בפגיעות שמסתתרת בתוך האתוס, בשילוב עם גבריות רעילה, הומו-אירוטיות והדחקה, מעניקה לו כוח בערה שהופך אותו למצמית. זאת הפעם הראשונה שקמפיון מביימת סרט שעיקרו גבריות, וכנראה שהיה לה הרבה מה להגיד על זה.

יש גם מעידות בסרט, את זה אפילו נלהבים כמוני לא יוכלו להכחיש. הזרם התחתי של משיכה בין גברים לא פעם פורץ כמו גייזר אל פני השטח ומציג אימג'ים שגם אם מצטלמים נפלא (באמת שקשה שלא להלל שוב את הצילום) כמעט ונוגעים בפארודיה. באופן כללי, למרות שמדובר בסרט שכוחו אמור להיות במה שמסתתר בין השורות, הסאבטקסט לא פעם מרים ראש ומתיישב באמצע הסצנה כאילו הוא קאובוי שחזר מהמרחבים ודורש את הסטייק שלו. בנוסף לכך, חלק ממהלכי הדמויות, או שמא נאמר התדרדרותן, סובלים מקפיצות גדולות מדי ועלולים לפגוע באמינות. עם זאת, דווקא לחולשה הזו יש לקמפיון פתרון, ואלו הופעות השחקנים.
על בנדיקט קמברבץ' (או "חביתה מלפפונוביץ'" כפי שהיה ידוע במסדרונות סריטה תקופה מסוימת) אי אפשר להגיד מספיק דברי שבח. לא רק שהוא יוצא מעורו בסרט הזה – באופן כל כך קיצוני שלעיתים אפשר לחשוב שהוא כריסטיאן בייל – היכולת שלו להכניס כל כך הרבה רבדים ומורכבויות לכל פעולה ולכל מבט היא משהו שייתן פייט די רציני לוויל סמית' של "משפחה מנצחת" באוסקר המתקרב. ואם כבר אותו פרס משוקץ שאני מתייחס אליו הרבה יותר מדי, אנחנו כבר יכולים להתרגל למשפט "המועמדת לאוסקר קריסטן דאנסט", משהו שהיה אמור להיות נכון איזה שני עשורים, בין אם "ראיון עם הערפד" או "מעודדות צמודות". קריסטן דאנסט, שכבר הפכה לנכס נטפליקסי בזכות "איך להיות אלוהים", נותנת פה את ההופעה הקולנועית הטובה ביותר שלה מאז "מלנכוליה" שהביא לה את פרס השחקנית בקאן לפני כעשור. הצלע השלישית המצטיינת היא קודי סמית'-מקפי, שכמו דאנסט, פרץ גם הוא בתחילת שנות העשרה שלו ("הדרך") ולאט לאט משיל מעליו את משגי הקריירה שלו. כן, אני מדבר על "אקס מן". אם אנחנו כבר פה, זה הזמן להזכיר את המערבון הקודם עם סמית'-מקפי, "Slow West", אחד הסרטים הכי לא מוערכים כראוי של העשור הקודם.
דווקא ג'סי פלמונס בתפקיד ג'ורג', זה שהסרט הנוכחי הוא איחוד משמח שלו עם דאנסט אחרי הסדרה "פארגו" (הם גם זוג בחיים האמיתיים, מסתבר), הוא המאכזב בעיני מבין הקאסט. אולי זה קשור לגודל התפקיד שלו, אבל הוא לא נותן קונטרה ראויה לעוצמות של אף אחד מאלו שחולקים עמו את המסך, ולכן הסצנות עמו פחות מחזיקות.

שלא כמו עם הרבה סרטים שדוחקים אותנו להביט עמוק אל הצדדים הפחות נעימים של הרוח האנושית, אני לא יכול לחכות לצפייה הבאה שלי בסרטה החדש של ג'יין קמפיון, ולכל הדברים החדשים שיתגלו לי. אמנם אין ספק שחלק מהחריקות של הסרט יצרמו לרבים מהצופים, כבר נתקלתי בכמה שנותרו מרוחקים ממנו ולגמרי ניתן להבין אותם. אבל עלי אני יכול להעיד שמאז שראיתי אותו כבר התחלתי לקרוא את הספר ולהשלים את סרטיה של קמפיון שטרם ראיתי, כמו מחפש להשאיר אותו איתי, גם אם באופן עקיף. אני פשוט לא מעוניין להוציא את הסרט הזה מהסיסטם שלי לעת עתה.