• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרסי אופיר 2021: תמונת מצב עם תום הקרנות האקדמיה

3 באוגוסט 2021 מאת עופר ליברגל

בשבוע הבא תיערך ההצבעה לסיבוב הראשון בפרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע ולטלוויזיה, הצבעה שתיקבע את חמישיות המועמדים לפרסים השונים. יש השנה תחושה של הנאה מן החזרה (החלקית) לקולנוע, אבל גם בלבול מסוים סביב פרסי האקדמיה שדומה כי נדחקו אל תוך לו"ז צפוף. למשל, חברות וחברי האקדמיה מצביעים השבוע גם לפרסי הטלוויזיה לילדים ונוער, שיחולקו השנה בפעם הראשונה. בדיקה אקראית בקרב חבר האקדמיה, אחד מהם כותב שורות אלו, מצביעה כי הוא לא יצביע בפרסים הללו השנה, כי לא צפה במספיק תכנים.

גם תחרות סרטי הקולנוע לבדה נראית ככזו שנערכת בלו"ז צפוף: שלושה שבועות של הקרנה בסינמטקים, עוד שבוע בין ההקרנות הרשמיות להצבעה (שבוע בו נערכות הקרנות פרטיות בבתי קולנוע אחרים וגם בסינמטק, לסרטים שההפקה שלהם מממנת הקרנות מאין אלו), ומספר ימי הצבעה שסוגר את התקופה לחודש עגול. בזמן זה מצופה מן החברים הזכאים לכך לצפות ב-18 סרטים עלילתיים באורך מלא, ב-15 סרטים עלילתיים קצרים, 30 סרטים תיעודיים מעל 60 דקות, ו-19 סרטים תיעודיים עד 60 דקות (מתוכם חמישה בלבד באורך של פחות מ-50 דקות). בעבר הצלחתי לצפות בכל הסרטים בכל הקטגוריות טרם ההצבעה, אבל השנה בגלל הצפיפות ולצד סיבות אחרות, אני לא רואה איך זה יתרחש. כבר צפיתי ביותר מחצי מהסרטים בכל הקטגוריות התיעודיות, וכן בכל הסרטים העלילתיים, ארוכים וקצרים. ההספק שלי נובע בין היתר מכך שאת רוב הסרטים התיעודיים ראיתי קודם לכך בפסטיבלי קולנוע שונים.

גורם שיכול להשפיע על ההצבעות השנה הוא ההכרח לצפות בחמישה סרטים לפחות בכל קטגוריה על מנת להצביע לה. יוזמה מבורכת, אולם ייתכן והיא תפיל חברי אקדמיה כלשהם שלא יעקבו טוב אחרי הכללים: יש הכרח לא רק לצפות בסרטים, אלא גם לדווח לאקדמיה על צפייה בהם עד ליום רביעי (ה-4.8) באתר הייעודי. האקדמיה כן בודקת ורושמת נוכחות בהקרנות הפיזיות, אבל אלו אינן מועברות אוטומטית לאתר. לטובת חברי האקדמיה שקוראים את הטקסט הזה: אנא היכנסו לאזור האישי של אתר ה-VOD של האקדמיה, גשו ליומן האישי ואז ודאו כי כל הסרטים בהם צפיתם אכן מסומנים ככאלו. אחרת ייתכן ולא תוכלו להצביע.

אתר האקדמיה מעדכן אוטומטית רק את הסרטים שנצפו בבית במסגרת אותו הווי.או.די., מה שאמור על פניו להקל ולאפשר לצפות בכמה יותר סרטים. אולם בעוד כל הסרטים התיעודיים בשלל האורכים, וגם העלילתיים הקצרים, היו זמינים באתר במשך רוב עד כל תקופת ההצבעה (להוציא, כמדומני, סרט תיעודי אחד שהעדיף לעלות באיחור ולקיים קודם הקרנות פיזיות), במשך רוב תקופות ההקרנות רק שישה סרטים עלילתיים ארוכים היו זמינים באתר. ביומיים הראשונים של חודש אוגוסט הכמות עלתה, ונכון לרגע כתיבת שורות אלו 12 מתוך 18 הסרטים זמינים לצפייה ביתית באתר האקדמיה. מבין הסרטים שלא עלו לאתר או עלו בסמוך למועד ההצבעה, מצויים כמה מהסרטים שהרגשתי כי הותירו את הרושם החיובי ביותר על חברי האקדמיה במהלך תקופות ההקרנות הפיזיות. בתוך המיקס הזה, יש גם סרטים שיצאו לקולנוע המסחרי בדיוק בזמן לתקופת הקרנות האקדמיה ("אגדת חורבן", "אחד בלב", "בגידה"), בעוד סרט אחד כבר הוקרן למעשה בטלוויזיה באתר תאגיד השידור כאן ("ברנשטיין – הפרטיזן האחרון"), מקום נוסף בו הוא זמין.

כל זה מעלה את השאלה שאין לי עליה תשובה: כמה חברי אקדמיה החליטו להימנע מן ההקרנות הפיזיות השנה בעקבות חשש מהידבקות בקורונה. אני יודע כי יש כמה כאלו. אני גם משער כי מספרם עלה בעקבות הידיעה על חולה מאומת שנכח בשלוש הקרנות אקדמיה (שתיים לסרטים באורך מלא וגם מקבץ סרטים קצרים אחד). לכן מי שנמנעו כלל לא יכלו לצפות במספר סרטים שקיבלו תגובות חיוביות בהקרנות עצמן, חלקם גם ערכו הקרנות פרטיות רבות נוספות. בדרך כלל זהו כלי לחיזוי מועמדויות רבות לסרט אחד, שכן סרט שיותר אנשים צופים בו מעלה דרמטית את הסיכויים שלו למועמדות באופיר. אולם, יש משהו מאוד טבעי ברצון של יוצרי הסרטים כי הקהל יצפה בהם על המסך הגדול, יחד עם עוד קהל (כולל קהל תומך המקורב ליוצרי הסרט), במקום באתר לצפייה ביתית. ניכר כי יש באתר הגנה מפני העתקה, אבל החשש בישראל מדליפת הסרט הוא לגיטימי. מה גם שאתר האקדמיה לא תמיד מתמודד היטב עם העומס והסרטים בו נוטים להיתקע במהלך הצפייה לא פעם.

לא רק בגלל הסיבות הללו קשה לי להעריך מי יהיו הסרטים המועמדים השנה. אחרי שבשנה שעברה, בהכללה גסה, יבול הסרטים המתמודדים היה ברמה לא גבוהה, דומה כי השנה יש אומנם פחות מתמודדים אולם האיכות גבוהה והסגנון מגוון. לפחות 10 מבין ה-18 נראים לי ככאלו שיהיו יכולים להיות מועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר, ואולי אף לזכות לו היו מתמודדים בשנה שעברה. עוד כמה סרטים נראים לי כמסקרנים ובולטים בז'אנרים שהאקדמיה פחות מחבבת. יחד עם זאת, לכל אחד מן הסרטים השנה יש גם גורמים שייתכן ויגרמו לכך כי האקדמיה תירתע מהם, לרוב בגלל שהם מפצלים את הקהל, או באופן ספציפי את קהל המצביעים. בחלק קטן מן המקרים ייתכן שזה יקרה עקב שיקולים פוליטיים, ניסיון כושל מראש לנחש מה יכול להצליח בפרסי האוסקר, ופה ושם גם סכסוכים אישיים, אני מניח. אחרי הכל, תעשיית הקולנוע בארץ היא ביצה קטנה שלא לומר שלולית צפופה, אף כי היא מייצרת כמה וכמה פנינים בכל פעם. השנה יש גם סרטים שאני פחות אהבתי אבל בטוח שאחרים יאהבו מאוד, מה שלבטח ייצור מירוץ צמוד ואולי גם לא מעט הפתעות הן במועמדויות והן בפרסים.

עוד דבר שקשה יותר השנה הוא שעושה רושם כי אני מסקר את התחרות לבדי בסריטה. אורון רמז שהוא עשוי להצטרף לסיקור בהמשך ומאז צבר באיטיות מספיק סרטים על מנת להצביע לפחות לסרטים העלילתיים. כתוצאה מכך, אפילו הפוסט המסורתי על רשימת הסרטים לא פורסם. אעשה זאת כעת, עבור העלילתיים באורך מלא בלבד (שמרכיבים את מירב הקטגוריות), כולל ניסיון כלשהו להצביע על הסיכויים של כל סרט להיות מועמד. למרות שהאקדמיה עצמה רושמת אחרת, כרגע הסרטים הם רק מתמודדים ועוד לא מועמדים. יהיו רק חמישה מועמדים בכל קטגוריה (או שישה אם יש תיקו בשלב ההצבעות הראשון) ובוחרים אותם רק בשבוע הבא.
יש להדגיש כי הטקסטים הנ"ל אינם ביקורת ואינם אפילו משקפים בהכרח את דעתי על הסרטים. למעשה, לפעמים חוות הדעת שלי הינה שונה. זוהי סוג של מיני-תחזית בלי התחייבות, כאשר מועמדות לסרט שאני לא מנבא לו הצלחה תגרום לי שמחה לא פחות מאשר מועמדויות לסרטים שאני אוהב מאוד.

18 הסרטים במסלול העלילתי באורך מלא

אגדת חורבן

אבו עומאר

הפיצ'ר העלילתי הראשון של רוי קריספל מתחיל בטרגדיה: ילד פלסטינאי נפטר במהלך ניתוח בבית החולים ישראלי. סאלח, אביו של הילד, צריך להעביר אותו בכוחות עצמו לכפר בו הוא גר בשטחים. אלא שבדיוק הוטל סגר כללי, אין יוצא ואין בא לכל שטחי הרשות. אל המסע של האב להביא את בנו לקבורה בכפר הולדתו מצטרפת בחורה ישראלית הרה, לה יש צרות משלה. הסרט הזה אינו אחד מן הפייבורטים בקטגוריה הראשית, אולם בהחלט יכול להפתיע ולהיכנס לחמישייה בשל השילוב בין עיסוק בכאב האישי של הדמות לשיתוף פעולה יהודי-ערבי על רקע נופים מגוונים, בארץ וקצת בקו התפר. השחקן הראשי קייס נאשף נראה כמו הסיכוי הכי טוב של הסרט למועמדות, אם כי התחרות תהיה קשה, בין היתר בגלל שיש סרט מדובר יותר שגם בו יש סגר לא מוסבר.

אגדת חורבן

סרטו של גידי דר יצא להקרנות מסחריות לא מכבר ובמהלך תקופת הקרנות האקדמיה, כך שכבר כתבתי עליו כולל דעה. בכל הנוגע לאופיר, הסרט המצויר-אך-לא-מונפש הזה הוא אחת מן החידות המסקרנות ביותר. הרבה אנשים אהבו אותו מה שאמור להספיק למועמדות, אולם האם ייתכן כי הוא שונה מדי או מיוחד מדי? הציורים של דוד פולונסקי ומיכאל פאוסט מתמודדים באקדמיה תחת ״עיצוב אמנותי״. אף כי זה לא בדיוק עיצוב אמנותי קלאסי, נראה לי שהמועמדות בכיס שלהם ואולי גם הזכייה. מעבר לכך זו תעלומה, נראה לי סביר שעוד כמה מועמדויות טכניות יצטרפו – למשל עריכה ומוזיקה. גם סרט-בימוי-תסריט בהחלט נראה כדבר אפשרי ואם נראה גם מועמדויות למשחק, הסרט יסתמן כמתחרה של ממש על פרס הסרט. אולם ובאותה מידה, זה יכול להסתיים רק בקטגוריות הטכניות.

אחד בלב

נמשיך ברצף הסרטים שכבר מוקרנים מסחרית, הפעם הטקסט היה של אורון. סרטה השני של טליה לביא (שזכתה בפרס הבימוי ובפרס התסריט על "אפס ביחסי אנוש", כחלק משש הזכיות של הסרט) הוא אחד מן המצופים ביותר בתחרות השנה. הדבר הביא לכך שהרבה חברי אקדמיה צפו בו, אך גם הביא לציפיות גבוהות או לא מדויקות כלפי הסרט הזה, שלא כל המבקרים/צופים/חברי-אקדמיה זרמו עם האווירה המדוייקת והייחודית שלו. האם יש לסרט מספיק אוהדים כדי להוביל לנוכחות מסיבית במועמדויות? ייתכן. אבל התחרות קשה וגם ההתמודדות עם זיכרון הסרט הקודם של הבמאית קשה. נראה לי כי גם בלי מועמדות לסרט או ללביא, כבמאית או תסריטאית, הסרט יקבל אזכורים ביום הכרזת המועמדויות. למעשה, מועמדות בכל קטגוריה נראית סבירה ואפילו סבירה פלוס, אולם אורלי זילברשץ בקטגוריית שחקנית המשנה נראית לי המקום היותר בטוח של הסרט, למרות שגם יעל פולמן רשומה על סרט זה ועלולה לגרום לפיצול. בתחום שחקן המשנה, סביר שאל זילברשץ יצטרף בעלה בסרט, מאיר סוויסה, אולם יש גם סיכוי מסוים לאלישע בנאי, בנה בחיים האמתיים.

אחד בלב

אל תחכי לי

סרטו של דני רייספלד נרשם לאופיר כבר בשנה שעברה, אבל לבסוף נאלץ לחכות שנה על מנת להתחרות. סרטו הקודם, "פנתר לבן" היה מועמד לאופיר לפרס הסרט, אבל עשה זאת דרך העיקוף של מסלול הפרינג' הבעייתי. סרטו החדש הוא דרמת פשע לבני נוער, על נער שגדל ברווחה ועובר לחיות קרוב למשפחתו של אמו בשכונת עוני. הוא מוצא את עצמו בין כנופיות הקשורות למשפחות פשע ושכנה רוסיה בשם עדן, החולקת עמו קיר ואולי אופציה לעתיד. מדובר בסרט אישי עבור הבמאי שאף משלב בתוכו סרטי חובבים שצילם בתור נער בשנות התשעים. קהל היעד העיקרי של הסרט הוא בני נוער והוא נעשה בצורה מלודרמטית במתכוון, מה שמקטין להערכתי את הסיכוי שלו למועמדויות, אבל ההצלחה עבורו תימדד במקומות אחרים.

בגידה 

דורון ערן הוא אחד מן הבמאים והמפיקים הכי פורים בתולדות הקולנוע הישראלי, וגם יוצר שסרטיו לא מצליחים באופיר. לא סביר שהפעם זה ישתנה. הסרט הנוכחי שלו כבר הוקרן בקולנוע, ולמעשה יצא להקרנות מסחריות עם הפתיחה המחודשת של בתי הקולנוע, אז גם צפיתי בו. אולם, טרם כתבתי עליו טקסט. העלילה העוסקת בגבר (אקי אבני) שבוחן את אשתו/מנסה להכניס עניין לחיי הנישואין, על ידי שליחת מסרונים תוך התחזות לגבר אחר. העניינים מסתבכים. התסריט הוא על פי הספר "שהשמיים יפלו" מאת שחר טריטופ. גם אם איזושהי מועמדות של הסרט תהיה הפתעה גדולה, חייבים להעריך את היכולת של ערן להמשיך ולהפיק עוד ועוד פרויקטים.

ברנשטיין – הפרטיזן האחרון

מסרטים שהופצו בקולנוע לסרט שהוקרן בטלוויזיה. ייתכן שזה סוג של תקדים באופיר וייתכן שזה ייצור בעיות לו הסרט יזכה בפרס הראשי, אולם הדרך לשם עוד רחוקה. גם על הסרט הזה כבר כתבתי בחיבה וגם הסרט הזה הוא חידה ביחס של האקדמיה כלפיו – סרט טלוויזיה, שילוב בין תיעודי ועלילתי. זהו סיפורו האמיתי של לאוניד ברנשטיין שהיה מפקד רב זכויות ביחידות פרטיזנים ומת כמעט בלי מכרים בישראל לא מזמן, סיפור שישבור לא מעט לבבות. אבל אינני יודע איך זה ייתרגם לכמות גדולה של מועמדויות ובאילו קטגוריות, למרות שהייתי שם לב לעיצוב הפסקול בסצנות המלחמה.

ברנשטיין – הפרטיזן האחרון

הארוחה

אומנם יש עוד דרך ארוכה ללכת, אבל צמד הבמאים מתי הררי ואריק לובצקי מתחילים לייצר רקורד לא קטן של סרטים מן הסוג שלא זוכה למועמדויות לאופיר. אך הם עדיין יוצרים אותם בקצב ובסרט הזה גם בשיתוף פעולה עם סטודנטים ממכללת סמינר הקיבוצים, שצברו ניסיון בעבודה בסרט מקצועי. העלילה מפגישה בין שני זוגות עם משברים שונים ביותר: זוג עולים מרוסיה המצוי במשבר כלכלי מתמשך ועובד בשורה של עבודות שמוציאות לפועל רק חלק קטן מן הכישורים שלהם. לצדם, זוג בורגני עשיר שמתחיל לחוש ריחוק, בעוד החבר של הבעל העסוק מחזר אחרי האישה. גם במקרה של סרט זה, המבחן יהיה יותר במפגש עם הקהל מאשר ביכולת להשיג מועמדויות לפרסי אופיר.

הבית ברחוב פין

סרטו השני באורך מלא של עמיר מנורחיותה וברל״) הוא ללא ספק אחד מן היותר שאפתניים בתחרות, ובטח הסרט הכי אפל שמתמודד השנה. הבית ברחוב פין הצמוד לתחנה המרכזית בתל אביב הוא בית זונות אליו נחטפת בתחילת הסרט צעירה מבאר שבע שחושבת שהגבר שמחזר אחריה ינתק את הקשר הבעייתי שלה עם אמה. למעשה, הוא חוטף אותה לתוך עולם מסויט תוך שהוא דואג בצורה מחרידה לכך שהיא לא ממש תרצה או תוכל לברוח מאורח החיים החדש. הסרט הוא שילוב של סרט חברתי עם סרט מסגונן ואישי של הבמאי, עם שימוש יצירתי במבע קולנועי לצד רגעים של ריאליזם. הסרט הזה יכול להיות אפל מדי, אמנותי מדי, או עוסק בנושא קשה מדי עבור חברי האקדמיה. הוא גם יכול לייצר חוויה חזקה שתגרור הצבעה. קטגוריות המשנה בהן הסרט יכול להתבלט, אם לא יהיה סחף לכיוונו, הן הצילום של גיא רז ופרסי המשחק הנשיים לניקה באק (ראשית) וריימונד אמסלם (משנה).

הברך

סרטו של נדב לפיד זכה בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן עם תחילת הקרנות האקדמיה, אצלנו אורון סקר אותו בהתלהבות באותו הפסטיבל. הסרט יעלה לאקרנים בארץ ממש בסוף השבוע הזה ובקרוב אני מקווה להוסיף אודותיו עוד טקסט שלי. לרוב, לפיד הוא חביב המבקרים והפרסים הבינלאומיים יותר מחביב האופיר, בעוד הכותרות בעיתונים על הסרט מדגישות את הפן הפוליטי בו ועד כמה הביקורת שלו על ישראל חריפה. לעומת זאת, בהקרנות האקדמיה שנערכו, גם אנשים שלא אהבו את סרטיו הקודמים של לפיד התלהבו. ואם ״מילים נרדפות״ היה מועמד לפרס הבמאי ולא לפרס הסרט, הפעם למרות התחרות הצפופה – הסיכוי לדאבל הוא גדול, לראשונה מאז סרטו הראשון של לפיד, "השוטר" ב-2011. גם בכל קטגוריה אחרת יש לסרט סיכוי טוב עד טוב מאוד, כולל אבשלום פולק ונור פיבק בתור שחקנים ראשיים, והצלם שי גולדמן שממשיך לשבור את הכללים כאשר הוא עובד עם לפיד. הוא גם יעביר אותנו לסרט הבא.

הברך

ויהי בוקר

גם סרטו של ערן קולירין הוקרן לא מכבר בפסטיבל קאן, גם בו יש צילום נהדר של שי גולדמן, וגם בו הכותרות דנו בהקשר פוליטי. פחות במידת הביקורת שיש בו על ישראל ויותר בכך שהקאסט של הסרט לא הגיע לפסטיבל קאן מתוך התנגדות להצגת הסרט כישראלי בתכניה, מה שיכול לייצר עוד כותרות במידה והסרט יהיה הנציג של ישראל באוסקר. אני לא יודע עד כמה הדבר משפיע על מצביעי האופיר, אולם גם בשקלול האלמנט הזה, מדובר בסרט הכי נגיש של הבמאי מאז "ביקור התזמורת". הוא כולל גם אלמנטים שהיו נוכחים בסרטיו האחרים של הבמאי, המשתלבים היטב עם הכתיבה של סייד קשוע, שהסרט הוא עיבוד לספרו.
ערבי ישראלי החי ועובד בירושלים מגיע לחתונה של אחיו בכפר הולדתו, אך בבואו לצאת מן הכפר בשעת ערב מאוחרת הוא מגלה כי כביש היציאה מן המקום נחסם על ידי צה"ל. המצב מתפתח תוך כמה שעות למצור מסיבה לא ברורה על הכפר כולו – זהו כפר בשטח ישראל ולא כפר בשטח הרשות הפלסטינאית והדבר הזה גם ישחק תפקיד בסרט, שמציג שורה של דמויות ומדגיש את האנושי ולא רק את הפוליטי. ג'ונא סולימאן יכולה לזכות במועמדות הן על הליהוק והן כשחקנית ראשית, והסרט הזה יכול להיות חזק בכל הקטגוריות. הוא אחד משני הפייבורטים שלי לכמות המועמדויות הגדולה ביותר, אבל זה לא אומר דבר ובאמת שאף פייבוריט השנה הוא לא פייבוריט טיפוסי.

יותר ממה שמגיע לי

יותר מעשור לקח לבמאי פיני טבגר (המוכר גם כשחקן) ליצור סרט באורך מלא על פי הדמויות והחומרים מסרט הסטודנטים עטור הפרסים שלו, "פנחס". סרט ארוך שהוא הרחבה לסרט קצר הוא תופעה לא נדירה במיוחד בארץ, והכוח של "יותר ממה שמגיע לי" הוא שרואים את המגע האישי של הבמאי בדרמת ההתבגרות הזו. פנחס הוא עולה מרוסיה שחי עם אמו היחידנית ומרגיש לא בנוח עם הקנטות מצד הילדים הצברים ועם הקשרים המיניים של אמו עם גבר שממש לא מחויב כלפיה. לימודים לקראת בר-מצווה בבית חב"ד מהווים עבורו הזדמנות להיות שייך, לממש את עצמו ולמצוא משהו להאמין בו/לו, אלא שאמו לא מקיימת אורח חיים דתי בשום צורה ואף רואה בחב"דניקים כאויב בראשית העלילה. מדובר בדרמה צנועה במתכוון, דבר שיכול לפעול לטובתו של הסרט, או נגדו בשנה עם סרטים שאפתניים וראוותנים יותר. הוא יכול לדבר חזק בקטגוריות התסריט ואולי גם בשחקנים: שחקן המשנה יעקב זדה דניאל (שהיה לדעתי כבר צריך לזכות בפרס מתישהו אך זה טרם קרה), השחקנית הראשית אנה דוברובצקי והילד מיכה פרודורובסקי בתפקיד הראשי.

ליידי עמר

מחזה הפרינג' שעלה בתיאטרון תמונע בשנת 2019 זכה מהר מאוד לעיבוד קולנועי, עליו חתומים כבמאים היוצרים של המחזה: יגאל זקס ונעם גיל (השני הוא המחזאי, הראשון ביים על הבמה). להוציא את הפתיחה והסיום, כל הסרט מתרחש בדירה אחת אליה נחטפת אישה מבוגרת. היא טוענת ששמה פוליין וייס ושבעלה המשפיע יהיה מאוד מודאג לגורלה, אבל הוא מוכן לסלוח. שלושת החוטפים שלה טוענים ששמה הוא ג'קי עמר והם שלושת ילדיה. הזהות הענייה/עשירה, או אשכנזית/מזרחית, צצה במקומות שונים ומודגשים מאוד בסרט, בעיקר במשחק של אורלי טובלי בתפקיד הראשי – הסרט סוג של נבנה עבור התצוגה שלה. אולם ייצוגים קיצוניים של הבדלים בין העדות זה משהו מפלג ואולי תיאטרלי מדי בסגנון עבור פרסי האקדמיה, אף על פי שהסרט עצמו מנסה להשתמש בחלל הקולנועי וביכולת לצאת החוצה, בפתיחה ובסיום.

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם

סרטו של דני רוזנברג היה הזוכה הגדול של פסטיבל הקולנוע ירושלים בדצמבר האחרון, שם גם כתבתי עליו בהתלהבות. הייתי סקרן לראות כיצד האקדמיה תקבל את הסרט האישי הזה, הנע בין תיעודי, עלילתי וניסיוני, ומן ההתרשמות מן הצד עולה שהוא ריגש רבים, מה שמכניס אותו לתמונת הפרסים הגדולים. אם כי אני חושש כי ייתכן פיצול קולות עם "הברך" בתחום הסרטים האמנותיים מאוד, שגם ככה גדוש יחסית השנה. אולם, בשלב זה אסתכן ואנבא כי מרק רוזנבאום, אחד מן המפיקים הוותיקים והמוכרים בקולנוע הישראלי, יהיה מועמד וסביר שיזכה על תפקידו כשחקן בסרט זה.

מישהו יאהב מישהו

סרטה הארוך השני של הדס בן ארויה לא מכיל יותר מדי עלילה שניתן לכתוב עליה – יש בו שלושה חלקים שיש בהם תקשורת ו/או חוסר תקשורת בין אנשים, בציפייה לאינטימיות מסוגים שונים. הסרט שומר על הסגנון של הבמאית מסרטה "אנשים שהם לא אני", אולם יש בו משהו בוגר יותר ומרשים יותר, אף כי לכאורה הסרט הזה "קטן" מדי בנרטיב שלו עבור האקדמיה. אבל עם הקרנה בפסטיבל ברלין וסיום אפקטיבי מאוד, ייתכן והסרט יצליח לכבוש רבבות ולזכות להצבעות גם באופיר, בעוד שתי סצנות סקס ארוכות שתורמות הרבה להבנת הדמויות יכולת להיות בוטות מדי עבור חלק מהקהל. גם בסרט זה הייתי מסמן את התסריט וגם את השחקנית הראשית, אלישבע וייל, שחברי האקדמיה יכולו להתרשם ממנה גם בסרט הקצר והנהדר "הביקור".

נתראה בשמחות

עוד סרט שמתרחש כמעט כולו בבית אחד ולמעשה עוד סרט שכבר כתבתי עליו – זה קרה עוד בפסטיבל חיפה 2019, בתקופה אשר נראית כעת אחרת לגמרי. בכל מקרה, באופיר סרטו של מיכאל מאיר הוא עוף מוזר – סרט ז'אנר קומי אבל גורי מאוד, שמתרחש בכלל בארה"ב ומכיל כוכבת טלוויזיה צרפתייה (סטפי סלמה מהסדרה "10 אחוז"). אל דאגה, הוא מכיל מספיק עברית בשביל מועמדות לאוסקר. אבל זה נראה לי יותר מדי יוצא דופן עבור הפרסים הגדולים והפרסים בהם הסרט יכול היה להיות מועמד חזק במקומות כמו איפור ועיצוב אמנותי, אך הם בוצעו בידי אנשי צוות בלי אזרחות ישראלית כך שהם לא יכולים להיות מועמדים.

נתראה בשמחות

תכנית א'

מעלילת סרט בארה"ב לסרט המתרחש בגרמניה בשנת 1945. סרטם של האחים יואב ודורון פז הוא זה אשר כולו דובר אנגלית, מה שמחליש את מראש הסיכויים שלו לזכייה בפרס הסרט, שרבים מחברי האקדמיה מתייחסים אליו קודם כל בפרס בחירת הנציג לאוסקר (אני לא). העלילה עוסקת בתכנית האמתית של ארגון "נקם" להרעיל את בארות המים בגרמניה ולהוביל הרג המוני כנקמה. הסרט בנוי כמותחן ריגול והדמות הראשית היא סוג של מושתל של ההגנה בארגון הקיצוני, אולם הנאמנות שלו לכל צד מוטלת בספק. שני השחקנים הראשיים, אוגוסט דיהל וסילביה הוקס, אינם ישראלים, בנוסף לאמנים בעיצוב האמנותי והאיפור שגם הם היו יכולים להיות הקטגוריות החזקות של הסרט. מבין שחקני המשנה של הסרט, מיכאל אלוני נרשם לתפקיד הראשי (ואולי חלק מן המצביעים יתבלבלו בינו ובין אוגוסט דיהל) ועוז זהבי נרשם לתפקיד המשנה, למרות שאותי הכי הרשים ישי גולן. כך שבסופו של דבר נראה לי שגם הסרט הזה לא ממש מתאים לפרסי אופיר, אבל מדובר בסרט שאני מאוד סקרן לראות אם ימצא קהל בארץ ובעולם.

תל אביב

פיצ'ר ראשון למרט פרחומובסקי, דמות מפתח בקידום השיח על הקולנוע הישראלי וקידום יצירת שוליים בקולנוע ובתיאטרון בישראל. פרחומובסקי תרם רבות ליצירת מאגר העדויות של הקולנוע הישראלי ואתר ספר הקולנוע הישראלי, וכיוצר ביים בעיקר לתיאטרון, מה שניכר גם בעלילת הסרט. זוג צעיר החי איפשהו צפונית לחולון אך דרומית להרצליה, מקבל תוצאות לא חד-משמעיות בבדיקה העוקבת אחר התפתחות הריון. במספר הימים עד לבדיקה הבאה, מערכת היחסים עוברת טלטלה. האישה רוצה לשוב ולבלות כמו בעבר בעוד הגבר שקוע בעבודה שלו על מחזה ניסיוני העוסק באורבניות, שתקוע יותר מדי זמן בשלב החזרות. גם אופציות אלטרנטיביות לקשרים מחוץ למערכת הנישואין צצות ואתרי הצילומים נעים באזורים מוכרים יותר ופחות בעיר ששמה כשמו.
קשה לי לראות מועמדות כלשהי לסרט, המדגיש במידה מסוימת את היותו עצמאי ודל תקציב ומנסה למצוא את היתרונות בכך. אך אלה יתרונות שלא בהכרח תואמים את אופי הסרטים אשר מקבל מועמדות לאופיר, אבל ייתכן והאהדה האישית לבמאי תוביל אנשים לצפות בסרט ולהתחבר לסגנונו האישי.

תמונת הניצחון

סדר הא"ב שמר את הסרט הכי מדובר/מסקרן בענייני האופיר לסוף. שנתיים אחרי שאבי נשר יצר כותרות בכך שלא רשם את סרטו הקודם לתחרות פרסי אופיר, הוא שב להתחרות בתקווה לקבל בפעם הראשונה מועמדות לפרס אופיר כבמאי ותסריטאי. להערכתי, למרות התחרות הצמודה הפעם זה יקרה ובגדול. לא כולם אהבו את סרטו של נשר, אבל סגנון הכתיבה והבימוי הנוסטלגי שלו קוסם לחלק מן הקהל, והפעם נראה לי שזה יספיק על מנת לצבור מועמדות בקטגוריות הבולטות. אולי אפילו בכל קטגוריה אפשרית בטקס, מה שהופך אותו לפייבוריט השני בעיניי להוביל את רשימת המועמדויות לצד "ויהי בוקר" (שוב, בלי קשר לדעה שלי על הסרטים).
הסרט עוסק בקרב על קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות, כאשר הוא מתחיל דווקא מן הצד המצרי, דרך דמות של עיתונאי וסופר החולם להפוך לקולנוען. ב-1948 הוא מקבל את ההזדמנות שלו כאשר הצבא המצרי מצוות אותו ליחידת מתנדבים במטרה לספק תמונת ניצחון קולנועית במלחמה מול הישראלים. בעוד הבמאי מנסה לעשות סרט רומנטי או אמנותי, הקרבות לא בדיוק מתקדמים לכיוון התמונה הראויה. מן הצד השני, בקיבוץ ניצנים יש מתח בין המתיישבים לכוח הצבאי הקטן מדי שהגיע על מנת לתגבר. קיים חשש לגורל התושבים, תוך התמקדות בצעירה נחושה המסתירה מן הסביבה את הרצון שלה לעזוב את בעלה מתוך דאגה לבנה. יש עוד הרבה עלילות משנה בסוג של סרט אפי על ראשית המדינה וקרב אחד במלחמת העצמאות עם דגש על תקופת ההמתנה. עוד יתרון של סדר הא"ב – שני הסרטים ההיסטוריים שמתרחשים בשנות הארבעים מופיעים כמעט ברצף, ושניהם גם מציגים את דמותו של אבא קובנר בתקופה בה קיבל החלטות מאוד בעייתיות בראייה של היום. אם כי סרטו של נשר מצמצם יחסית את הביקורת כלפיו.

תמונת הניצחון

תגובות

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.