פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 6, פרק 1: "חשמלית ושמה תשוקה"

נחשו מי חזר לבית! יאפ, הנה זה קורה. עוד עונה של פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר מגיעה, על כנפי הגעגועים שלי והתמיכה המוראלית שלכם.
למי שזו הפעם הראשונה שלו, אהלן וברוכים הבאים לעונה השישית. אין צורך להשלים את האחרות (למרות שכדאי. לינקים לכל הפרקים בסוף הפוסט, כרגיל). מדובר בסך הכל במסע נטול התחלה וסוף בעקבות הסיפורים מאחורי ההפסדים המעניינים של האוסקר. אמנם העונה הקודמת, שהייתה כולה בחירת הקהל, יועדה לסיים את הפרויקט, אבל התחושה הייתה שהעניין טרם מוצה. ולכן שוב אתכם.
עד כה העונות היו בנות עשרה פרקים כל אחת, והן חולקו על פי נושאים. הראשונה הייתה על הניינטיז, השנייה על האייטיז דרך ארבע אושיות מרכזיות, השלישית על סרטים שזכו בבימוי אך הפסידו את הסרט, הרביעית הוקדשה לשוברי הקופות הגדולים בכל הזמנים, והחמישית הייתה, כאמור, בחירת הקהל.

ועכשיו אולי חלקכם תוהים מהי התימה של העונה החדשה. התשובה היא: "אין נושא. תרקדו". ממש כמו העונה השישית של "משחקי הכס", מדובר בבחירות אקראיות. שאפל שלי בדברי הימים של הפרס ההוליוודי, זה שמלמד אותנו על התרבות והתת מודע החברתי יותר מכל דבר אחר, לדעתי. עשרת הסרטים שנבחרו לעונה הזו היו כאלו שטרם ראיתי ורציתי להשלים, כאלו שראיתי לפני שנים ורציתי לחזור אליהם, וכאלו שהיו חלק משנות אוסקר שטרם דיברנו עליהן בפרויקט.
מזכיר לכם שעוד לפני זה היה לנו את פרויקט הזוכים, אז יש גם את הצד השני.

את העונה אנחנו פותחים עם האוסקר ה-24 במספר, אליו טרם הגענו עד כה, והמפסיד "חשמלית ושמה תשוקה" (A Streetcar Named Desire), שגם זכה ללא מעט קולות לקראת העונה החמישית אבל לא הגיע לעשירייה הפותחת. הוא חלק משנה מרתקת שסיפרה לנו הרבה על מצב התעשייה ההוליוודית של פוסט מלחמת העולם השנייה והעולם המשתנה בעקבותיה.

…עוד לפני האוסקר

תחילת שנות החמישים הייתה תקופה מאוד מערערת ובעייתית בתולדות ארה"ב והוליווד בפרט. לא רק שהטלוויזיה כבר התחילה לכרסם במונופול הקולנועי, ולא רק שפצעי מלחמת העולם השנייה היו רחוקים מלהגליד בזמן שמלחמת קוריאה כבר השתוללה, אלא גם שתעשיית הקולנוע והבידור הייתה תחת צל אימת הוועדה לפעילויות אנטי-אמריקאיות של סנטור מקארתי. הפחד וההתקרנפות מפני ההלשנות, דיוני הקונגרס, ומחיקת הקריירות היו בעיצומם, והדבר כמובן שלח זרועות של חרדה בכל הוליווד. לאיש שביים את הסרט לשמו התכנסנו יש לא מעט אחריות למצב הזה.

זהו איליה קאזאן האמריקאי ממוצא יווני, אז בן 42, וכבר אחד היוצרים הבולטים של תקופתו. ב-1951 כבר היה אחרי שישה פיצ'רים, כאשר סרטו הרביעי, "הסכם ג'נטלמני", היה הזוכה הגדול של האוסקר ב-1947 (באותה שנה ביים שני סרטים נוספים). על פועלו וחשיבותו בנוף הקולנועי של שנות החמישים כבר כתבתי בעבר עם שני זוכי האוסקר שלו, "הסכם ג'נטלמני" ו"חופי הכרך", אז אהיה פחות מפורט הפעם, ברשותכם.
קאזאן הגיע מעולם התיאטרון, שם אימץ את שיטת סטנילבסקי שעשתה מהפכה בעולם המשחק, על פיה, בין היתר, השחקן צריך להגיע להזדהות מוחלטת עם הדמות ולפעול מבפנים החוצה, בשונה מתפיסת המשחק של הקולנוע והבמה באותה תקופה. את הדברים האלו בדיוק הביא כאשר נקרא להעביר את מחזהו של טנסי וויליאמס, "חשמלית ושמה תשוקה", מהבמה למסך.

"חשמלית ושמה תשוקה", שעובד לתסריט על ידי אוסקר סול בשיתוף עם וויליאמס עצמו, מתרחש בניו אורלינס המיוזעת והצפופה, אליה מגיעה בהפתעה בלאנש דובואה, מורה לאנגלית שאיבדה את כל ההון המשפחתי שלה, וכעת נאלצת לחיות בדירה של אחותה הצעירה סטלה ובעלה סטנלי. הנוכחות של בלאנש בחיי הזוג מערערת את היחסים שלהם, בטח על רקע ההיריון של סטלה, וזאת בזמן שבלאנש נראה שמאבדת קשר עם המציאות ונועצת ציפורניים בעולם דרומי שהולך ונעלם. סטנלי מתחיל לנטור טינה להשפעה של בלאנש על אשתו, ומתחיל לברר מה הסיפור האמיתי מאחורי הגעתה. כך הוא מגלה שבלאנש מסתירה סודות אפלים מהשנים בהן לא הייתה בקשר עם אחותה, ומנסה לתפוס פיקוד מחדש על ביתו. התוצאות, איך לומר, אינן מעודדות.

ההפקה הראשונה של המחזה עלתה על במות ברודווי ב-1947 בבימויו של קאזאן, והפכה לסנסציה, מעניקה לטנסי וויליאמס את פרס הפוליצר ולג'סיקה טנדי את הטוני בקטגורית השחקנית הראשית במחזה. העיבוד הקולנועי היה עניין של זמן, אם כי חלק מהאלמנטים בהם עוסק החומר המקורי של וויליאמס – בין היתר התאבדות על רקע הומוסקסואליות – נאלצו להתפוגג בדרכם למסך של תעשיית הבידור השמרנית של אמריקה, זו שהייתה עדיין תחת צנזורת קוד הייז.
קאזאן התעקש על הקאסט המקורי של המחזה, ואנשי האולפן וורנר ברוס הסכימו לו לייבא שלושה שחקנים לא מוכרים להפקה: מרלון ברנדו בן ה-26, שעד כה הופיע רק בסרט אחד, לתפקיד סטנלי קוואליסקי; קים האנטר בת ה-28 לתפקיד סטלה; וקארל מאלדן לתפקיד המשנה של מיטש, המחזר של בלאנש.
המקום שבו וורנר מתחו קו היה עם הדמות של בלאנש, אותה גילמה על הבמה כאמור ג'סיקה טנדי. האולפן התעקש על לפחות שם מפורסם אחד, ולתפקיד האישה האומללה נבחרה אחת השחקניות הגדולות של התקופה, ויויאן לי, זו שעל אף היותה בריטית הגדירה מחדש את המונח "יפייפיה דרומית" עם ההופעה זוכת האוסקר שלה 12 שנים לפני כן ב"חלף עם הרוח".

"חשמלית ושמה תשוקה" הוקרן לראשונה בפסטיבל ונציה של 1951, שם זכתה ויויאן לי בפרס השחקנית, וקאזאן בפרס חבר השופטים. ממש כמה ימים לאחר מכן יצא לבתי הקולנוע בארה"ב, זוכה לשבחי הביקורת ולאהדת הקהל, מסיים את השנה במקום החמישי בטבלת שוברי הקופות של ארה"ב.

מסלול ההפסד של "חשמלית ושמה תשוקה"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-24 היו:
"חשמלית ושמה תשוקה" השיג כמות מועמדויות מדהימה של 12 קטגוריות, רק שתיים פחות מהשיא שנקבע שנה לפני כן עם "הכל אודות חווה". הוא נכח בכל הקטגוריות אליהן היה כשיר מלבד עריכה.
"מקום תחת השמש" של ג'ורג' סטיבנס ניצב לאחריו עם 9 מועמדויות, כולל פרסי הבימוי, הכתיבה והשחקנים הראשיים.
"אמריקאי בפריז" ו"קוו ואדיס" צברו כל אחד 8 מועמדויות, כאשר זה הראשון ללא פרסי משחק, וזה השני ללא פרסי הבימוי והכתיבה. אלו המועמדים היחידים שאינם בשחור-לבן.
"החלטה לפני השחר" היה הרחק מאחוריהם, עם רק שתי מועמדויות, לפרס הסרט והעריכה.

מה שבעיקר מדהים ברשימת המועמדים הזו היא ההצלחה של "קוו ואדיס" (על תקן הספקטקל השנתי) ו"הבטחה לפני השחר" אל מול אחרים שהאקדמיה ללא ספק העריכה יותר כמו "המלכה האפריקאית" ו"סיפורו של בלש" (שקיבלו כל אחד ארבע מועמדויות כולל בימוי, משחק ותסריט), ו"מותו של סוכן" (חמש מועמדויות).
לכן, כבר משלב המועמדויות, אפשר להבין שמדובר פה במרוץ של שלושה סרטים ולא חמישה. "חשמלית ושמה תשוקה", "מקום תחת השמש" ו"אמריקאי בפריז" היו היחידים להם היו גם מועמדויות לבימוי ותסריט. מי שהיה ללא ספק בעמדת נחיתות הוא המחזמר האסקפיסטי של וינסנט מינלי, לו לא היו מועמדויות למשחק.
באופן משעשע, כל שלושת אלו סרטים שעוסקים בדמות שנמצאת במקום אליו היא לא שייכת.

אל הטקס, שהתקיים בפברואר 1952, הגיע רק סרט אחד בעמדת המוביל – "מקום תחת השמש". מלודרמת המתח צברה במהלך העונה את פרס איגודי הבמאים והתסריטאים, את גלובוס הזהב לדרמה הטובה ביותר, ואת פרס הסרט של ה-NBR. "חשמלית ושמה תשוקה" ניכס רק את פרס איגוד המבקרים של ניו יורק (סרט, בימוי, שחקנית ראשית) וגלובוס הזהב לשחקנית משנה. "אמריקאי בפריז" זכה בפרס גלובוס הזהב לקומדיה/מחזמר ופרס איגוד התסריטאים בקטגורית המחזמר האמריקאי הטוב ביותר.
דרך הפריזמה העכשווית של סיקור האוסקר, אם היינו צריכים להמר על זוכה, לא הייתה פה שאלה. "מקום תחת השמש", שגם היה לחביב הביקורת של השנה, אמור לדלג את דרכו לפרס הסרט די בפיהוק. ובמהלך הטקס עצמו נראה שלשם זה מתקדם. סרטו של ג'ורג' סטיבנס ניצח בפרסי הצילום והתלבושות בשחור-לבן, התסריט, המוזיקה לדרמה/קומדיה, העריכה, ולקראת סוף הערב גם הבימוי. כלומר, חוץ מפרסי המשחק הוא די ניקה את הלוח. על פניו, המנצח הבטוח של הערב. עם זאת, גם "אמריקאי בפריז" לא נשאר חייב כשזכה בפרסי עיצוב התלבושות והעיצוב האומנותי בצבע, המוזיקה למחזמר, ופרס כתיבה אחד.
עד שהגיע הפרס האחרון של הערב, פרס הסרט הטוב ביותר, "חשמלית ושמה תשוקה" נקרא לבמה ארבע פעמים (שחקנית ראשית, שחקן משנה, שחקנית משנה, עיצוב אומנותי בשחור-לבן).
בסופו של דבר, ועל פניו כנגד כל היגיון, לקח "אמריקאי בפריז" את פרס הסרט, משווה את סך הניצחונות שלו ל"מקום תחת השמש" עם שישה. "קוו ואדיס" ו"החלטה לפני השחר" יצאו בידיים ריקות.

אני כותב "על פניו" כי באמת שבחישוב הנתונים היבשים, הניצחון של המחזמר הקליל בכיכובו של ג'ין קלי הוא סוג של שוק מוחלט. עם זאת, וזו כמובן חוכמה בדיעבד, נדמה שהסיכוי של שני מתחריו, "מקום תחת שמש" ו"חשמלית ושמה תשוקה" היה נמוך להדהים. אני אפילו לא בטוח אם היה פייט.

אם שמים בצד את הדעה האישית שלי, כמו גם את חיבת הקונצנזוס מאז, ל"אמריקאי בפריז" היו הרבה יותר יתרונות משני הסרטים האחרים. קודם כל הוא היה בצבע, ואי אפשר לזלזל בזה. כאמור, הטלוויזיה כבר הייתה איום משמעותי והוליווד רצתה להבליט ולציין את הסרטים שיבדילו אותה מהצפייה הביתית. הפעם האחרונה – והיחידה עד אותה נקודה – שסרט בצבע זכה הייתה "חלף עם הרוח", ב-1939. הוליווד רצתה להריע לאלו שיכולים לתת לה יתרון על פני המסך הקטן.
דבר שני הוא ש"חשמלית ושמה תשוקה" ו"מקום בשמש" היו סרטים בעלי אלמנטים סנסציוניים במהותם, ובטח באו לא טוב לגווארדיה השמרנית, בתקופה אולי השמרנית ביותר של הוליווד. "אמריקאי בפריז" הוא כולו חביבות מחויכת ורומנטית לא מזיקה. שני הסרטים האחרים עוסקים ברצח, אונס, הריון מחוץ לנישואים, ערכי משפחה מתפוררים ודמויות של אנטי גיבורים.

מעבר לכל אלו, היו עוד שתי מהמורות רציניות בדרכו של "חשמלית ושמה תשוקה" לאוסקר, כולן תעודת עניות רצינית של האקדמיה. הראשונה היא שמדובר בסרט המבוסס על מחזה. איכשהו זה לא משהו שהאקדמיה נורא מחבבת. בכל 24 השנים הראשונות של האוסקר זכו רק שלושה סרטים המבוססים על חומר בימתי שאיננו מוזיקלי – "גראנד הוטל", "הן לא תיקחו עמך" ו"המלט". אפשר גם להחשיב את "קזבלנקה" למרות שהמחזה מעולם לא הועלה על במה. מאז ועד היום זכו רק עוד ארבעה: "אדם לכל עת", "אמדאוס", "הנהג של מיס דייזי" ו"אור ירח" שגם הוא לא הועלה לפני כן.
הדבר השני הוא שהסרט עוסק במאבקה הנפשי של אישה, וגם זה לא בדיוק מה שהאקדמיה המאוד גברית הגיבה לו טוב מדי. ולראייה, "הכל אודות חווה", "רבקה" ו"חלף עם הרוח" היו הזוכים היחידים עם גיבורה מובהקת במרכזם (בניגוד ל"ברודווי מלודי", "זה קרה לילה אחד" ו"גברת מיניבר" שהיו בעלי נראטיב משולב של גיבור וגיבורה).
עוד דבר שכנראה מנע מ"חשמלית ושמה תשוקה" להיות המנצח הוא העובדה שקאזאן זכה ממש ארבע שנים לפני כן עם "הסכם ג'נטלמני" ולכן לא מיהרו להרים לו עוד פעם, בטח במיוחד שבאותה תקופה כבר הלשין על חבריו לתעשייה בוועדות הסנאט.

אבל מה שבאמת מעניין בהקשר של "חשמלית ושמה תשוקה" והאוסקר הוא פחות פרס הסרט, אלא פרסי המשחק. דבר שעדיין מעסיק את מסקרי האוסקר, במיוחד שכמה שיאים נשברו, וכמה שיאים נמנעו.
"חשמלית ושמה תשוקה" היה לסרט השישי בתולדות האוסקר שהועמד לכל ארבעת פרסי המשחק (קדמו לו "אישי גודפרי", "גברת מיניבר" שבכלל היה מועמד לחמישה פרסי משחק בגלל דאבל בשחקנית המשנה, "למי צלצלו הפעמונים", "ג'וני בלינדה" ו"שדרות סאנסט"). עד הנקודה הזו, רק "גברת מיניבר" זכה ביותר מאחד – לשתי השחקניות שלו, הראשית והמשנית (גריר גארסון ותרזה רייט בהתאמה).
מתוך ארבעת המועמדים של "חשמלית ושמה תשוקה", לשלושה מהם זו הייתה הזמנה ראשונה לטקס – מרלון ברנדו בקטגוריה הראשית, וקים האנטר וקארל מאלדן בתפקידי המשנה. ויויאן לי הייתה כבר זוכת אוסקר בזכות "חלף עם הרוח". נתחיל איתה.

אפשר להתווכח לגבי הופעתה של לי, בקלות אחת השחקניות הגדולות ביותר בתולדות הקולנוע, בתפקיד בלאנש דובואה, מכיוון שהיא מצד אחד נותנת הופעה תיאטרלית מאוד, מוחצנת למדי, שעומדת בניגוד לכל מי שלצדה על המסך, חלוצי "השיטה" על פי סטניסלבקי, שהגיעה להוליווד כבר לפני כמה שנים, בעיקר מיוצגת על ידי מונטגומרי קליפט. מצד שני, זה כנראה מה שהתפקיד מצריך. בלאנש דובואה היא אישה מעולם אחר וזמן אחר, שאמורה להיות אחרת מכל אנשי ניו אורלינס. אבל בין אם אתם חושבים שהיא אקסטרה ובין אם מדויקת להדהים, האוסקר היה שלה בלי תחרות.
זה קשור קודם כל לתפקיד המדהים שכתב לה וויליאמס, כזו שהפכה לאיקונית באומנות הבמה והמסך. אבל מעבר לכך, הרבה מאבק לא הייתה לה. היא התמודדה מול שלי ווינטרס מ"מקום תחת השמש" ואלינור פארקר מ"סיפורו של בלש" שזמן המסך שלהן היה מוגבל לרמה שייתכן וקטגוריית המשנה הייתה מתאימה להן יותר; וזוכות העבר קת'רין הפבורן וג'יין ווימן. אמנם גם לי הייתה עם אוסקר בשלב הזה, אבל סרטי מתחרותיה ("המלכה האפריקאית" ו"הצעיף הכחול") לא היו מועמדים לפרס הסרט ולכן סבלו מנחיתות קלה.

הזוכה הנוספת מהסרט, קים האנטר בתפקיד סטלה, היא סיפור קצת יותר מורכב. היא הייתה אמנם המועמדות היחידה בקטגוריה שלה מסרט שנמצא בחמישיית הפרס הגדול, אבל התפקיד שלה, בטח ביחס לוויויאן לי, הוא הרבה יותר מופנם ושקט, כזה שצריך להעביר כאב עצום בלי הרבה דיאלוגים או נאומים דרמטיים. היא עושה זאת באופן מרהיב (ייתכן והיא הטובה ביותר מכל הקאסט). זו זכייה מוצדקת להפליא, אבל הכל חוץ ממובנת מאליה.
זוכה פרס שחקן המשנה קארל מאלדן, גם הוא מצוין, אבל לעומת האנטר, לו יש לו שתי סצנות מאוד מהותיות שזועקות פרסים. הראשונה היא הדייט עם בלאנש, בקלות אחת הסצנות המשמעותיות והיפות ביותר בסרט, והשני הוא הפיצוץ בין השניים שמעניק לו רגעים גדולים של משחק. גם בהקשר שלו לא נראה שהיו לו הרבה מתחרים.

ההפסד היחיד של "חשמלית ושמה תשוקה" בקטגורית המשחק, הוא כנראה ההלם הגדול ביותר של האוסקר ה-24, אבל גם זה בערבון מוגבל ברגע שלוקחים בחשבון את הקונטקסט.
מרלון ברנדו, שהיה תוך רגע לדבר הלוהט ביותר בהוליווד, הפך את סטנלי קוואלסקי לאחת הדמויות הגבריות המוכרות ביותר של הקולנוע המדבר. זה היה שילוב מושלם של כתיבה מדהימה מצד טנסי וויליאמס בבריאת ההגדרה של גבריות רעילה, הכישרון ההוריקני של מרלון ברנדו הצעיר, וכמובן – ואי אפשר להתעלם מזה – העובדה שהוא בקלות אחד הדברים הכי יפים שאי פעם נראו על המסך. זה כמעט לא סביר כמה טוב הוא נראה, והסיבה היחידה שאני לא מכריז על ההופעה הזו כטופ פייב הסקסיות ביותר בתולדות הקולנוע, היא בגלל כל הקטע הזה שסטנלי הוא בעל מכה שאונס את גיסתו המעורערת בזמן שאחותה כורעת ללדת. פחות מגניב.
האוסקר, כך טוענים רבים אז וגם היום, היה צריך להיות של ברנדו, ובכך להפוך את "חשמלית ושמה תשוקה" לראשון שסוחף את כל ארבעת פרסי המשחק. הייתה בעיה אחת, זו שפוגמת באוסקר באופן תמידי, והיא ההתחשבנות.

ברנדו היה כוח חדש, שברור שעוד מחכה לו עתיד מזהיר. כך גם מונטגומרי קליפט, יפה ומוכשר באותה מידה, שהתחרה לצדו עם "מקום תחת השמש" (אם כי במקרה שלו, זמנו אזל במהירות). מה גם שבאופן היסטורי שחקנים צעירים סובלים מאיזושהי נחיתות בקטגוריה הזו. השחקן הצעיר ביותר שזה כשחקן ראשי הוא אדריאן ברודי על "הפסנתרן", והוא היה בן 29 אז.
לעומת שני הטירונים המסעירים ברנדו וקליפט, האמפרי בוגארט, היה בן 56, אגדה הוליוודית, אחד האנשים האהובים ביותר על ידי עמיתיו, והכי חשוב – מעולם לא זכה באוסקר. עם "המלכה האפריקאית" כבר הגיע זמנו אחרי הופעות נטולות פרסים כמו "האוצר מסיירה מאדרה", "סיפור אהבה", "הנץ ממלטה", "להחזיק ולאבד", "קי לארגו" ו"קזבלנקה" (עליו היה מועמד, אך הפסיד). הוליווד לא יכלה לוותר על ההזדמנות הזו, ולכן מנעה מ"חשמלית ושמה תשוקה" להגיע להישג שטרם התרחש עד עצם היום הזה.
ועל אף שמעטים יסכימו בדיעבד שבוגארט טוב יותר מברנדו באותה שנה, בראייה היסטורית כללית זה הסתדר. ברנדו יזכה ארבע שנים לאחר מכן ובצדק רב על "חופי הכרך" ואז שוב ב-1972 עם "הסנדק". בוגארט יחזיק מעמד רק עוד שש שנים ויילך לעולמו. כנראה שאם ברנדו היה מנצח באותה השנה, היה מפסיד את האוסקר על "חופי הכרך" לטובת… ובכן, בוגארט ב"המרד על הבאונטי".

בשבעים השנה שחלפו מאז, רק תשעה סרטים היו מועמדים לכל פרסי המשחק, האחרון שבהם היה "אופטימיות היא שם המשחק" ב-2012. אף סרט לא הצליח לנצח בכל ארבע הקטגוריות, אבל אחד יצטרף ל"חשמלית ושמה תשוקה" עם שלושה זכיות: "רשת שידור".

האם ההפסד היה מוצדק?

מי מכם שקראו את פרויקט המנצחים ואת הפרק על "אמריקאי בפריז" כבר יודעים את התשובה. אם לא, אחסוך לכם את הקריאה ואומר – אני שונא את הסרט הזה. אחד מזוכי האוסקר האיומים בכל הזמנים, בעיני. שיממון בלתי נסלח שאני יכול להבין למה היה פופולרי בשעתו, כמו גם את ההשפעה שלו על מחזות הזמר מאז, אבל בצפייה עכשווית זה היה קשה מנשוא.
לכן, עם פתיחת העונה החדשה, אני אשאל שאלה שונה מבדרך כלל: לא האם ההפסד של "חשמלית ושמה תשוקה" ל"אמריקאי בפריז" היה מוצדק, כי זה די ברור, אלא האם זה גם המצב עם הסרט שללא ספק היה המקום השני של האוסקר ה-24, "מקום תחת השמש".

המחזה עליו מבוסס סרטו של קאזאן הוא אחד האהובים עלי במאה העשרים, שני אולי רק ל"מלאכים באמריקה". טנסי וויליאמס בעצמו הוא אחד הנערצים עלי, כך שבאמת אין לי מספיק שבחים לחומר הכתוב. גם על המשחק כמובן שקשה להוסיף על שנאמר, ובאמת שמדובר בהופעות איקוניות, גם אם לא לגמרי הצלחתי להכריע לגבי ויויאן לי.
לקראת הפרק צפיתי בו בפעם השנייה, וברגע שסיימתי אותו השלמתי לראשונה את "מקום תחת השמש", אז בעצם יצא שחוויתי אותם ממש בסמוך זה לזה.

הזיכרונות שלי מ"חשמלית ושמה תשוקה" היו שמדובר באחד הסרטים הטובים ביותר של תקופתו. הרושם הזה לא לגמרי השתנה בצפייה השנייה, אבל הפעם לא נסחפתי אחריו לגמרי. אני חושב שעל אף השימוש המשובח של קאזאן בסאונד ובתאורה (הצלם היה הארי סטרדלינג האב, שהיה מועמד ל-14 אוסקרים וזכה בשניים, על "תמונתו של דוריאן גריי" ו"גבירתי הנאווה". אגב, בנו, הארי סטרדלינג ג'וניור, גם הוא צלם מהולל בזכות עצמו) בהחלט משדרגים את הסרט מעוד עיבוד מהבמה, אבל יש בו משהו שמרגיש בכל זאת תיאטרלי, כבד נורא, מלא פאתוס שמתאים לשורות היושבות מרחוק ולאו דווקא לקלוז אפים, ולכן לי בשלבים מסויימים הוא היה קצת מתיש.
אני בשום אופן לא עומד להגיד שהסרט לא עובד או לא ראוי למעמדו, רחוק מזה. יש בו כמה סצנות בלתי נשכחות ("סטלה!" עדיין עובד פסיכי) ומהלכים מהפנטים. הוא פשוט לא נוק-אאוט מוחלט. הוא בעיני יותר כמו עיבוד מיומן להצגה, מאשר סרט קולנוע שיש לו קיום משל עצמו.

"מקום תחת השמש", לעומת זאת, הפתיע אותי לחלוטין. לא רק כי הסרט תפס כיוונים שלא חשבתי שילך אליהם, אלא גם שהקולנוע בו מבריק, מעיצוב התלבושות שהופך את אליזבת טיילור לנסיכה בזמן שאת מונטגומרי קליפט מכסה במחלפות שגדולות עליו ומבליט את זרותו ואת הסרבול שלו, ועד לצילום שמייצר עולם של אור, קיץ ונעורים (בכל שקשור לדמותה של טיילור) לעומת כזה של חושך, גשם וצללים (מצד הדמות של ווינטרס). יש בו פריימים מרהיבים ממש, וגם עיצוב פסקול נהדר.
מה שכן מעט התיישן בו, הוא הקטע הזה שבו הגיבור שלנו הוא אדם די נוראי שאנחנו צריכים להזדהות אתו רק כי הוא הגבר שמוביל את העלילה, בזמן שלצידו הדמויות הנשיות מאוד חד ממדיות שמשרתות עלילה ולא באמת מייצרות מציאות אמינה במיוחד.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני פוסק שהאוסקר של 1951 היה ראוי ללכת ל"מקום תחת השמש", אבל כמובן שגם "חשמלית ושמה תשוקה" היה נזכר כיציאה טובה של האקדמיה. למרבה הצער השמרנות והרצון להשתחרר מהדיכאון של מלחמת העולם השנייה הטו את הכף. אני מניח שהיה יכול להיות גרוע.
מה שעוד מעודד בהפסד הזה, הוא שכך הובטחה לקאזאן הזכייה היותר ראויה על "חופי הכרך". מעניין מה היה קורה אם היה זוכה על "חשמלית ושמה תשוקה", כי תאכלס הרבה תחרות ב-1954 לא הייתה לו. יכול להיות שקאזאן היה משווה את השיא של ויליאם וויילר, היחיד שביים שלושה זוכי אוסקר לסרט הטוב ביותר.

…אחרי האוסקר

"חשמלית ושמה תשוקה" אמנם לא יצא עם הפרס הגדול, אבל הוא כנראה הסרט האמריקאי החשוב והמשמעותי ביותר של השנה שלו. המחזה עצמו גם הוא כמובן חשוב ומהדהד, אבל אני מאמין שזה הסרט שהכניס אותו עמוק יותר לתרבות הפופולרית, והסיבה שעדיין חוזרים להתעסק בו. אני באופן אישי נחשפתי למחזה הזה דרך פרק של "משפחת סימפסון" ("חשמלית ושמה מארג'", מהעונה הרביעית) בו מארג' מגלמת את בלאנש דובואה בגרסה מוזיקלית, אבל גם בקולנוע הוא נוכח, בין אם במחוות ישירות כמו "הכל אודות אמא" או טייק-אופים כמו "יסמין הכחולה".
טנסי וויליאמס המשיך לעבוד עד שנות השמונים, והלך לעולמו בגיל 71. אף אחד מהעיבודים למחזותיו לא זכה באוסקר.

איליה קאזאן הפך לנבל של עולם הקולנוע עם מעשיו בוועידות לפעילות אנטי-אמריקאית, אבל הוליווד מיהרה לסלוח וארבע שנים אחר כך העניקה לו שוב את האוסקר עם "חופי הכרך". וקשה להאשים אותה. על אף הזעם, זו פשוט יצירת מופת. הוא ביים עוד סרטים מצוינים, האחרון שבהם היה "הטייקון האחרון" ב-1983. הוא צבר ארבע מועמדויות נוספת (שלוש על "אמריקה אמריקה" וכבמאי של "קדמת עדן") את כולן הפסיד, אך ב-1999 נקרא לטקס כזוכה פרס על מפעל חיים, דבר שיצר גל מחאות ואף היו כמה שלא מחאו לו כפיים כשעלה על הבמה. ב-2003 הלך לעולמו והוא בן 94.

מרלון ברנדו התקבע כאחד השחקנים הגדולים ביותר בתולדות הקולנוע, ויש הטוענים שהגדול ביותר. "חשמלית ושמה תשוקה" פתח לו רצף של ארבע מועמדויות שנה אחרי שנה. בתחום השחקנים הגברים, זה הישג ששייך רק לו ולאל פאצ'ינו. הוא, כאמור, זכה על "חופי הכרך" ואז שוב ב-1972 עם "הסנדק", מתוך שמונה מועמדויות, האחרונה ב-1989. הוא נפטר בגיל 80 בשנת 2004.

ויויאן לי לא חזרה לאוסקר מאז, והאמת שגם מיעטה להופיע באופן כללי על המסך. לשמה נרשמו רק שלושה סרטים לאחר 1951, "ים כחול עמוק", "האביב של גברת סטון" ו"ספינת השוטים". היא נפטרה בגיל 53 בשנת 1967.
קים האנטר גם היא לא נקראה לאוסקר שוב, אבל המשיכה לעבוד בלי הפסקה פחות או יותר עד יומה האחרון, שהגיע ב-11 בספטמבר 2002, בציון שנה לנפילת התאומים, אם כי לא נראה לי שיש קשר ישיר בין הדברים. את רוב זמנה הקדישה למשחק דווקא בטלוויזיה, כאשר בקולנוע היא נזכרת בעיקר בזכות מותג "כוכב הקופים".
קארל מאלדן שרד עד 2009. הוא היה מועמד שוב לאוסקר, ובפעם האחרונה, על "חופי הכרך" שגם גילם את הכומר טוב הלב.

ונסיים דווקא עם מישהי שלא זכתה להיות חלק מהסרט הזה. ג'סיקה טנדי, זו שתהילת עולם נמנעה ממנה בגלל החשיבה הכלכלית של וורנר, ולא תרגמה את התפקיד שהביא לה את הטוני לסרט מהולל, הייתה צריכה לחכות עוד כמה שנים ארוכות-ארוכות עד שפרצה אל המסך (אחרי קריירה מרשימה על הבמה ובטלוויזיה). 38 שנים לאחר "חשמלית ושמה תשוקה", זכתה סוף סוף גם היא באוסקר על "הנהג של מיס דייזי". היא הייתה בת 80 ונשאה את תואר 'הזוכה המבוגרת ביותר בקטגוריית משחק ראשית' במשך שלושים שנה, עד אנתוני הופקינס ב"האב".

וזאת הייתה יריית הפתיחה. מחכים לנו עוד כמה סרטים די מעניינים ומרוצים משונים להפליא, אז בטח נתראה.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"
"רשת שידור"
"טוטסי"
"נמר, דרקון"
"פארק גוספורד"
"זה ייגמר בדם"