• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פסטיבל אפוס 2021: כמה המלצות

3 במאי 2021 מאת מערכת סריטה

בשנה שעברה ערכנו הכנות רבות לפסטיבל אפוס הבינלאומי לסרטי תרבות ואמנות, פרסמנו פוסט המלצות חגיגי יום אחרי ערב הפתיחה, ואז גילינו שה-12 במרץ 2020 הפך להיות תאריך היסטורי שבו נסגרו אולמות הקולנוע בישראל. הפסטיבל התאושש והעלה את סרטיו אונליין, מה שעשו אחריו כל הפסטיבלים כמעט, וכעבור שנה וקצת הוא בעצם הראשון לשוב אל האולמות. אמנם שוב פקד את המדינה אסון דווקא בסוף השבוע בו מהודרתו ה-12 של אפוס נפתחה רשמית, אבל החל משלשום, ה-1 במאי, ועד מוצאי שבת ה-8 במאי אפשר יהיה להנות מסרטים על אישים ותחומים הקשורים לאמנויות למיניהן. הפסטיבל השנה בעצם מחולק לשני מוקדים ולשני חלקים: בסינמטק תל-אביב מוקרנים מאז מוצ״ש ועד יום רביעי ה-5.5 סרטים ישראליים מכל הזמנים, בעוד החל מאותו יום רביעי ועד שבת הבאה יתמלא מוזיאון תל-אביב בסרטים בינלאומיים חדשים (יותר ופחות, בכל זאת מגפה עולמית). כיוון שהחלק הראשון כבר בעיצומו ומשום שבשביל לראות סרטים של דוד פרלוב ורם לוי אתם לא צריכים אותנו, נתמקד בחלק השני של האירוע.

מדובר בתוכניה עמוסה עם מעל ל-50 סרטים בשלל קטגוריות, מתיאטרון וצילום ועד אמנות פלסטית ומחול, לכן לא נפרט על כל ההיצע. מי שנמשכים אוטומטית לאחד התחומים יוכלו להיעזר בחלוקה הזו של הפסטיבל ולבחור סרטים ביתר קלות. אנחנו, למשל, הצצנו ב״קולנוע על קולנוע״ ומצאנו שם רק את ״פליני לנצח״ (Fellini Never-Ending) מ-2018 ומה שנחמד באתר הפסטיבל הוא שאפשר לגלול מטה ולגלות מיד מה מצב התפוסה באולם (מלא למדי במקרה הזה). עוד שיטה לבחור היא כמובן להיעזר בכותרות הסרטים החושפות באיזה אמנית או אמן עוסקת היצירה. כך אפשר לגלות במהירות נוכחות של שמות ותיקים כמו מרסל דושאן או ותיקים מאוד כטולוז לוטרק, לצד שמות שיגידו הרבה למבינים בתחום אבל לנו קצת פחות, דוגמת האדריכל יורן אוטזון (בלי לגגל, מי ידעו שהוא זה שתיכנן את בניין האופרה של סידני?). דרך נוספת להתמודד עם התוכניה היא להמר על אוספים, להגדלת הסיכוי לראות משהו שיישא חן בעיניכם ובעיניכן. בין אם אלה שלושת מקבצי הקולנוע הישראלי הקצר, או פרויקט ״סרטים בעקבות משוררים״ שאצרה יסמין קיני.

שווה להזכיר גם את סרט הפתיחה של הצד הבינלאומי של הפסטיבל, ״מרינה אברמוביץ' מברווזונת לברבור״ (Marina Abramović The Ugly Duckling), על האמנית הסרבית – כשעה של מפגש על היוצרת הייחודית הזה, שמומלצת לצפייה עבור אוהביה, להם הסרט לא יחדש המון, וגם למי שלא מכיר אותה ומעוניין להתוודע אל קול מקורי ונועז בעולם האמנות. עוד סרט שראינו ורק יוזכר כעת (כי אורון כתב עליו לגלריה של ״הארץ״) הוא ״לביים בשלט רחוק״ (Kirill Serebrennikov – A Theatre Director Under Arrest), המתאר כיצד הבמאי הרוסי קיריל סרברניקוב (״הסטודנט״, ״קיץ״), ביים אופרה בציריך בזמן שהוא במעצר בית ברוסיה ואסור לו לתקשר עם העולם שלא דרך עורך דינו. לפוסט ההמלצות שלנו (עופר ואורון), בחרנו להתמקד בשישה סרטים מגוונים ככל שהצלחנו. בכתיבה עליהם ניסינו להביא את רוח היצירה יותר מאשר לחרוץ דעה עליה, אם כי אפשר להבין גם את זה. הסרטים מסודרים בסדר אלפבתי ואת מצב הכרטיסים ופרטים מלאים אפשר ורצוי לבדוק באתר הפסטיבל.

האביב של בייג'ינג
Beijing Spring

הסרט החדש ביותר בפסטיבל, ברמה של בכורה וירטואלית עולמית לפני חודש בלבד, הוא סרטם של אנדי כהן וגיילן רוס (״להרוג את קסטנר״). הביקורת היחידה שמצאתי עליו טרם הצפייה הייתה של יעל שוב ויחד עם הסקרנות מהיותו כה חדש הכף נטתה לטובת בקשת לינק מוקדם מהיח״צ – ולא הצטערתי. הסרט מכיל גם שיעור היסטוריה מזורזת על תקופה שלא ידעתי עליה כמעט דבר, גם אופציה להכיר זרם אמנות מחאתי, וגם דיון רחב יותר בתפקידה של אמנות בחברה האנושית.

הכל מתחיל ונגמר באמנות בסרט הזה. ראשית הוא מדגים כיצד מאו דזה-דונג ואנשיו השתמשו באמנות למטרות פרופגנדה והאלהת המנהיג, בעוד מי שהתנגדו למשטר הקומוניסטי (ושילמו על כך מחיר כבד) רתמו את כוחה של האמנות נגד התהליכים שהתרחשו בסין במהלך העשור שבין 1966 לבין 1976. השנים הבאות היו יותר קריטיות ולכן מתוארות בפירוט, כאשר שיאן הוא ב-1979 בתערוכה לא שגרתית משום בחינה – האמנים, האמנות, אופן הצגתה, והאינטראקציה עם הקהל (כולל סוג של טוקבקים). ליבו של בעיקר מתאר את קבוצת האמנים המתקראת ״הכוכבים״ כמי שנולדה מתוך תנועה פוליטית, אבל בעיניי הוא דווקא עדות לקשר עמוק יותר בין הרוח האנושית ואמנות, ששום פוליטיקה לא מצליחה למחוץ. עצם האקט האמנותי מוצג כמחאה וכשמירה על רוח האדם בתנאים קשים, כמו מי שהתעקש לצייר בהיחבא בכלא מתחת לאפם של השומרים (סיבת כליאתו היא קומית-טרגית בפני עצמה). מוצגת אמנות כביקורת עקיפה, כמו שירים מעורפלים שפקיד או שוטר לא יוכל לטעון שהם אנטי ממסדיים, אבל לקהל המאזין הדבר ברור. הצורך בהסוואה והסתרה נכון גם לרגעים מותחים יותר, כמו הקלטת משפט נגד אמן סורר, שנערך בדלתיים סגורות, והברחת ההקלטה החוצה.

היה לי קשה שלא להיזכר במה שקרה השנה, כלומר בטיפול הסיני הסגור במגפת הקורונה ואז בהברחת צילומים החוצה אל המערב דרך סרטים דוקומנטריים שונים. אחד הבמאים שיצר סרט כזה, האמן הסיני הנודע איי ויי וויי, מתארח בסרט הנוכחי לרגע – הוא היה צעיר מאוד בזמן המהפכה של סוף הסבנטיז והצטרף מאוחר לקבוצת האמנים המתוארת. קשה לבחור מי הכי מרשים מבין אלה המרואיינים על התקופה ועל הרדיפה שנמשכה אחריה. לכן אולי הכוח של הסרט הוא בהצגת כל סוגי האמנות יחד ועירוב של דוברים ודוברות, כמו בתערוכה המפורסמת הנבנית כאמור כשיא יצירתי: פמפלטים על ״קיר הדמוקרטיה״ (חומה שהפכה למוקד התססה ציבורי), מגזין מחתרתי, הקראת שירה ברחוב, צילום אמנותי (לא רק לשם הנצחה), פיסול, גילוף והדפסי דיו. אולי מעל לכל בכל זאת ניצב הקולנוע עצמו, או לפחות צילום הווידאו המתעד, המאפשר לשוב לתקופה המתוארת לא רק דרך זכרונות המרואיינים, מלאי חיים ורוח מרד ככל שיהיו.
(אורון שמיר)

בולקס
Beyond the Bolex

לפעמים הסיפורים הכי טובים מתגלים במקרה, גם אם נדרש מאמץ רב על מנת לחשוף אותם במלואם. במאית הסרט אליסה בולסי הייתה קולנוענית מתחילה כאשר סבה נפטר. היא לא ממש הייתה בקשר עם הסב, אך מצלמת קולנוע ישנה שמצאה בין חפציו עוררה את סקרנותה ולמעשה שלחה אותה לחקור דור אחד אחורה. מסתבר כי סבא-רבא שלה היה ז'אק בולסי, או בולקסי או בולקס.

הסב היהודי יליד אוקראינה נדד לא מעט במהלך חייו ועל הדרך פיתח מספר מצלמות קולנוע, אחת מהן שנושאת את שמו היא מן המצלמות הכי חשובות בתולדות הקולנוע. הבמאית כבר שייכת לדור שלא למד עליה או עבד איתה, בניגוד לבמאים גדולים רבים לאורך השנים שצילמו בה עד ראשית המאה העשרים. מצלמת הבולקס הייתה נוחה לשימוש וקלה להפעלה והפכה למצלמת הבית של יוצרי קולנוע ניסיוני ובמאים מתחילים במשך דורות. הסיפור של הממציא שלה סבוך וכולל מספר משברים משפחתיים וגם קריירה כיוצר סרטים שעדיין מוערך בשוויץ.

אף כי יש משהו מעט בוסרי בעשייה של הסרט, הנחישות של בולסי כבמאית מביאה אותה לא רק לראיין כמה יוצרים חשובים מאוד, אלא גם לאמירות על העבר המשפחתי ועל טבעה של היצירה. זאת דרך הצילום הפיזי והכוח של עבודות תחקיר, גם כזה הדורש מסמכים בכמה שפות. הבמאית מגלה למעשה את המורשת שלה ביותר מדרך אחת: מלבד המורשת הביולוגית, יש גם את המורשת של הצילום האנלוגי וההתפתחויות הטכנולוגיות שבשלב מסוים הותירו את סבא-רבא שלה מאחור, אך בדרכים אחרות המצלמה שלו וסוג העשייה שהיא אפשרה עדיין חיים. זה אולי לא סרט מושלם, אבל עבור חובבי צילום ויוצרי קולנוע שחוגגים גם את דרך העשייה, הסרט הזה יכול להיות חוויה מרגשת.
(עופר ליברגל)

הרחוב
The Street

רחוב הוקסטון בלונדון היה במשך שנים רבות רחוב ראשי בשכונת מעמד פועלים בעיר הבירה וככזה העסקים בו כוונו למעמד הנמוך. אולם, מראות הרחוב בשעות הבוקר המוקדמות מדגימים כבר בראשית הסרט כי המציאות השתנה: מרכז העיר של לונדון גדל והוא למעשה מגיע כמעט על לשכונה. כתוצאה מכך פני הרחוב השתנו בשנים שקדמו ליציאת הסרט. לצד בתי עסק שקיימים כבר עשרות שנים או יותר ומוכרים שירותים בסיסים, יש גם גלריות לאמנות מודרנית, בתי קפה עם קונספט וחנות בירה בוטיק. כלומר, הסרט הוא תיעוד של תהליך ג'נטריפיקציה שעובר הרחוב.

הבמאי זד נלסון מנסה לאזן, לתת לנו הצצה לכל הצדדים של התהליך: גם תושבים ותיקים שמוחים על היעדר המסורת והדחיקה של הפועלים רחוק מן העיר עצמה, אך גם הצעירים המחפשים מקום קצת פחות יקר בעיר ורואים במרקם של השכונה הזדמנות ליצירת אמנות חדשה. ברור כי המפגש עם התושבים הוותיקים קרוב יותר לליבו של הבמאי, או לפחות עמו הוא יודע מה לעשות טוב יותר. הסרט מתאר את התהליך לאורך מספר שנים בהם עברו על העיר ועל בריטניה שינויים פוליטיים גדולים והוא נראה כמו ניסיון עיקש לשאול האם ייתכן ויש דברים שלא ישתנו בגלל עקשנות של בודדים המסרבים לעזוב. יחד עם זאת, בני אדם נכנסים לסרט דרך פעילות של בית הלוויות המקומי, שמראה גם את אופי השכונה וגם ספק מהווה סמל ליצירה, אשר המצב של חלק מגיבורה יתדרדר במהלך שנות התיעוד. אחרים ישרדו בכל זאת ואולי אפילו יבצעו התאמות.

הסרט מבוסס על צילומים רבים ולכן טבעי כי הוא יימשך שעה וחצי, אולם בשלב מסוים דומה כי הבמאי לא מצליח לשמור על קצב או על רמת עניין אחידה. בסופו של דבר גם אין תחושה של ממש שתהווה הסבר על ההיסטוריה הייחודית של השכונה. למרות שהסרט ממוקם במשבצת האדריכלות של הפסטיבל, קשה לומר כי הצילומים לוכדים היבט זה של הרחוב בצורה ייחודית. חרף ההסתייגויות, ההתעקשות של הבמאי לצלם במשך תקופה הובילה אותו לכמה רגעים תיעודיים  נהדרים בדקות הסיום, חלקם עצובים במיוחד אך כוללים בתוכם גם מבט של תקווה ואופטימיות על הטבע האנושי. בולטים במיוחד שני גיבורים: אישה בשנות ה-80 לחייה אשר נולדה בשכונה ולא מתכוונת לעזוב, ועושה זאת בחן, ובעל בית קפה פועלים ותיק אשר עושה דבר דומה בזעם.
(עופר ליברגל)

חשמל זורם בכפות ידיהן
Sisters with Transistors

סרטה של ליסה רובנר ערך את בכורתו הווירטואלית בארה״ב בסוף אפריל, ולמעשה מציג ממש כעת בקולנועי הארטהאוס של ניו-יורק שחזרו לפעילות. זאת בעוד סבב הפסטיבלים שלו התחיל ונקטע במרץ 2020, כמו אפוס הקודם, אבל גם הוא בכל מקרה אחד הסרטים היותר חדשים שיוצגו השנה בפסטיבל הנוכחי. השם המגניב, באנגלית לפחות, מסגיר כי מדובר בסיפורן של חלוצות המוזיקה האלקטרונית במגוון תקופות. הדגש הוא על המוזיקה ועל הפן האוונגרדי שלה, אבל זרם תת קרקעי של פמיניזם הולך וגועש, מבעבע לפרקים ומתפרץ כמו גייזר. הוסיפו קריינות פיוטית במנות קטנות מאת לורי אנדרסון האחת והיחידה, ותדעו לבד אם זה הסרט בשבילכן עוד לפני הפסקה הבאה.

בפתיחה היה נדמה לי שהבמאית החלה די מוקדם, עם צילום של סוזן צ׳יאני מדגימה איך עושים מוזיקה מכבלים וכפתורים בשנות ה-70. אבל ככל שהסרט התקדם הוא דווקא הלך עוד ועוד אחורה בזמן, וכל אמנית שהוצגה נראתה מדהימה מקודמתה – מבחינת פריצת הדרך והשליטה באמנויות מוזיקליות בראשית דרכן, או אפילו מעצם הנדסת הסאונד וההתעקשות לעשות דברים בדרך שלה. ריתק אותי לראות את קלרה רוקמור מנגנת ״על אוויר״, את דליה דרבישייר מלחינה את ״דוקטור הו״ בשנות השישים, או את דפני אורם עושה קסמים אלקטרוניים כבר בשנות ה-40 בחסות ה-BBC. הניימדרופינג נמשך אבל הסרט לא נותר נאמן לחזרה מתמדת לאחור אלא החל לקפץ בין זמנים וסגנונות, בין קונצרטים של השוליים לבין הלחנת פסקולי סרטים והוספת אפקטים קוליים ליצירות.

עבורי זה היה קצת עמוס מדי, מה גם שחלק מן המוזיקה הזו יותר מרוקנת מאשר ממלאת מבחינת אנרגיה. אבל עצם הדיון על המקום בו רעש הופך למנגינה, כמו גם ההתכה של כל-כך הרבה דוברות שונות בתחום שרחוק מלהיות נשלט בידי נשים, יצרו בסופו של דבר חווית צפייה והאזנה מרתקת ומרווה. נדמה שכמעט כל אחת מן הנשים המוזכרות לעיל (וגם: אליאן רדיגה, ביבי ברון, פולין אוליברוס, מריאן אמרשה, וונדי קרלוס, לורי ספיגל) ראויה לסרט משלה. אך הבחירה בדגימות שלהן, ובעצם בסימפול של העבודות או הדברים שלהן והצגתם בהקשר אחר או מול יצירה והסברים של חלוצה נוספת, נכונה יותר לסרט מבחינה אמנותית. בחירה זו הביאה אותי להאזין קצת אחרת לכל מיני רעשי רקע יומיומיים לאחר הצפייה, להבין את מי שטוענות שיש מוזיקה בכל דבר.
(אורון שמיר)

כל העולם ברודווי
On Broadway

מסוג הסרטים שהכותרת שלו אומרת הכל. אולי לא כל העולם ברודווי ואפילו לא כל רחוב ברודווי בניו יורק הוא ברודווי, אלא רק אזור התיאטרון המצומצם בטיימס סקוור וברחובות הסמוכים. הבמאי אורן יעקובי יוצא לספר חלק מן הסיפור של המקום בו כוכבי קולנוע ומוזיקה באים לעשות תיאטרון, בו רוב ההצגות נכשלות אבל אלו שמצליחות הופכת למושג תרבותי גם עבור אלו שלא יכולים להרשות לעצמם את מחירי הכרטיסים. הוא עושה זאת דרך ראיונות עם שחקנים מפורסמים מאוד, במאים ומבקרים וגם דרך צלילה לארכיון ומדי פעם הצצה לעבודה על המחזה The Nap שעלה בברודווי במהלך 2018.

הצלילה של הסרט אל העבר לא מתחילה עם הצמיחה של רובע התיאטרון, אלא עם נקודת השפל שלו בסוף שנות הששים ותחילת שנות השבעים – התקופה בה כיכר טיימס היה מרכז התיאטרון אבל גם מרכז הזוהמה והזנות בניו יורק. הבחירה בנקודה זו מצד אחד נכונה וגם מאפשרת לסרט לעסוק רק בתקופות שהמרואיינים זוכרים היטב, אבל היא גם מגבלה. ההיסטוריה של התיאטרון במקום היא רחבה יותר ואף כי הסרט לא מכחיש אותה, היא סוג של נוכח נפקד. הסרט אומנם מראה את ארתור מילר נלחם למען התיאטרון בו ההצגות שלו עלו בבכורה, אך הבכורות הללו אינן חלק מן הסיפור, אולי בגלל שהן קצת נדחקו החוצה גם בעיני הצופה המודרני.

ברודווי על פי הסרט היא בעיקר מקום של מחזות זמר, אף כי המחזה החדש שמוצג הוא קומדיה. יש גם מקום לדיון באוגוסט וילסון, מחזאי דרמטי שפרץ בתקופה המתוארת בסרט והמחזות שלו זוכים לתחייה קולנועית. בכלל, דומה כי הסרט נהנה להזכיר בעיקר מחזות שעדיין בתודעה וכל הכישלונות נוכחים בו רק ברקע. הרי זה עולם של מנצחים. יעקובי עוסק בקשר בין הרצון לביטוי אמנותי ולבין היותו של התיאטרון עסק יקר, אך פרק הזמן של הסרט לא מאפשר לו לגבש אמירה של ממש בעניין. אולי פרט לכך כי התיאטרון הציבורי, המאפשר דברים ניסיוניים יותר, אחראי להצלחות כמו "שורת המקהלה" ולאחרונה "המילטון".

אף כי יש בסרט לא מעט דוברים משכילים ומרתקים, קשה למצוא בו עומק או אמירות מפתיעות. הדבר הכי מרתק בחוויות הצפייה היא האופן המהיר בו הסרט הזה התיישן עוד בטרם זכה הקהל הישראלי לצפות בו. לא רק שהכתובית המבשרת על הצלחה כלכלית חסרת תקדים לתיאטרון נראית לקוחה מעולם אחר, שלפני הקורונה, גם הדיבורים של ג'יימס קורדן על כך כי אנדרו לויד ובר סיכן את המוניטין שלו בהפקת "קאטס" קיבלו עם הזמן משמעות חדשה.
(עופר ליברגל)

ריקוד הג'אז – הסיפור האמיתי
Uprooted: The Journey of Jazz Dance

סרטה של חדיפה וונג זכה לכותרת שונות וקצת משלימות בעברת ובאנגלית. הכותרת האנגלית שרומזת למסע ולקשר לשורשים היא באופן טבעי המדויקת יותר: הסרט מספר את הסיפור של המחול שמשפיע עד היום בתרבות, עם או בלי קשר למוזיקה החולקת אתו את השם, כסיפור של מסע משורשים הרבה יותר ותיקים מן המקורות של שמו. שורשים שנעוצים לא רק בעוני של הקהילה האפריקאית אמריקאית בדרום ארה"ב בראשית המאה ה-20, אלא גם בימי העבדות ומעבר לכך במחול האפריקאי.

דקות הפתיחה של הסרט הן המרשימות ביותר בו, שכן הן מראות את המסע הזה דרך חומרי ארכיון, ריקודי ג'אז בני זמננו וריקודים עתיקים עם הסברים על יסודות הריקוד בתרבות, בקצב ובחושים. כאשר הסרט עובר להיסטוריה המתועדת יותר של ריקוד הג'אז במהלך המאה ה-20, משהו מוזר מתרחש: מעבר לפרידה החלקית מן המוזיקה בעלת אותו השם, ההיסטוריה נהיית מכזו של המיעוט להיסטוריה של מפגש בין הקהילה האפריקאית-אמריקאית לקהילה הלבנה. בשלב מסוים הסרט עובר לדבר על יוצרים לבנים שהגדירו מחדש את לימודי הג'אז ואת ההבעה שלו באמנות.

זו הנקודה בה החלק של ״הסיפור האמיתי״ מתפרץ, דרך מראיינת אשר אומרת בגלוי כי רשימת דמויות המפתח שמציינת הבמאית היא חלקית מאוד. עולים באוב אמנים כמעט נשכחים שקידמו את הג'אז במקביל לשמות מפורסמים יותר, אלה שיכלו לפתוח בתי ספר למחול או להעביר אלמנטים ממנו ללהיטים בברודווי ובקולנוע. הסרט אומנם מהלל שוב יוצרים כמו בוב פוסי וג'רום רובינס, אבל הוא במיטבו כשהוא חושף אנשים פחות מהוללים. חשיפה נוספת המתבצעת מספר פעמים היא מעקב אחר שורשים של תנועות ספציפיות וסגנונות: החל מהליכת הירח של מייקל ג'קסון ועד לבן המצליח של ריקוד הג'אז – ריקוד ההיפ-הופ, גם לו מקורות עתיקים בהרבה, מסתבר. אף כי הסרט לא משחזר את השיא של דקות הפתיחה, הוא מספר סיפור נגיש הן לחובבי המחול והן להדיוטות.
(עופר ליברגל)

השאר תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.