• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

כעבור 10 שנים: "ביוטיפול"

30 באפריל 2021 מאת אור סיגולי

כשהייתי בן 11 החלטתי לעשות רשימה של כל סרט שאני רואה (עם תוספות רטרואקטיביות, ממה שהצלחתי לזכור). זה התחיל במעבד תמלילים על דיסקט, עבר לוורד שמור על המחשב ומשם השתכלל לאקסל. הוא ממשיך גם היום, אבל ב-2011 התחלתי במקביל אקסל חדש של לוג סרטים, יומן צפייה על פי ימים. כך אני עוקב אחרי כמות הסרטים שאני רואה, ונזכר בהם בקלות לטובת סיכומים, הרצאות או כל דבר שצריך. עם ציון העשור להשקת המיזם המופרך הזה, חשבתי לחזור לכמה סרטים שראיתי רק פעם אחת לפני עשר שנים – ולבחון אם מישהו משנינו השתנה.

בשנת 2000 קיבלה הוליווד בזרועות פתוחות שני כישרונות חדשים שבאו מחוץ לגבולותיה, והכניסה אותם להיכל התהילה שלה. הראשון היה אלחנדרו גונזלס אניאריטו במאי מקסיקני בן 37 שסרט הקולנוע הראשון שלו, "אהבה נושכת", זכה בשלושה פרסים בפסטיבל קאן של אותה שנה, ומשם הצליח להגיע עד מועמדות באוסקר הסרט הבינלאומי (הוא אולי היה יכול לזכות אילולא נקלע לצונאמי של "נמר, דרקון"); השני היה חאווייר בארדם, שחקן ספרדי בן 31 שכבר היה מוכר במולדתו, והעולם שם אליו לב בעיקר בזכות "אהבת בשר ודם" של אלמודובר. בשנת 2000 התרחש המהפך כשזהר בתפקיד המשורר הגולה ריינלדו ארנס ב"לפני שהלילה יורד", בזכותו זכה בפרס השחקן של פסטיבל ונציה, וקיבל את מועמדותו הראשונה לאוסקר – הספרדי הראשון שהתקבל לקטגורית השחקן הראשי.

במהלך העשור מעמדם של השניים המשיך לזנק. איניאריטו קיבל חותמת של אחד הבמאים המסעירים של האלף לאחר שביים את "21 גרם" ו"בבל", שהחזיר אותו לאוסקר הפעם בקטגוריות המרכזיות של סרט ובימוי (שם הובס על ידי סקורסזה ו"השתולים"). במקביל, בארדם היה לשחקן ראשי לכל דבר ועניין, וכבר אחז אוסקר משלו בזכות "ארץ קשוחה".
וכך, עשר שנים לאחר שצעדו לראשונה על השטיח האדום באותו האוסקר, שיתפו השניים פעולה בהפקה מקסיקנית-ספרדית בשם "ביוטיפול" (Biutiful) שהייתה חלק מהתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2010, שם קיבל בארדם את פרס השחקן.

את "ביוטיפול", כתב איניאריטו יחד עם ניקולס ג'יאקובונה וארמנדו בו, לשניהם זהו פרויקט ראשון. הסרט הזה סימן גם את הפעם הראשונה בה איניאריטו לא שיתף פעולה עם התסריטאי שליווה אותו מאז "אהבה נושכת", גיירמו אריאגה, בעקבות סכסוך ביניהם, אם אינני טועה.
מבוסס על סיפור אישי מאוד של איניריטו, "ביוטיפול" עוסק בגבר ספרדי בשם אוקסבל (בארדם) שהעולם סוגר עליו מכל הכיוונים. הוא מגדל בדלות את שני ילדיו הקטנים בנפרד מגרושתו הלא יציבה, את כספו הוא מרוויח בעיקר מסחר בפועלים זרים וגם ככה את הרוב הוא מפסיד בשביל דמי שתיקה לשוטרים. עוד קצת כסף מהצד הוא עושה בזכות הדרכת נשמות מתות על העולם שמעבר. ואם כל זה לא מספיק, ותסמכו עלי זה מספיק, הוא גם מתבשר שסרטן אלים התפשט בגופו ויש לו עוד חודשים בודדים ללכת על פני האדמה הזו.
על אף שהסרט דובר ספרדית וצולם בעיקר בספרד, מעורבות בו לא מעט ידיים אמריקאיות. ברשימת המפיקים אפשר למצוא את ג'ון קיליק (מפיק צמוד של ספייק לי וג'וליאן שנאבל) והעורך של הסרט הוא סטיבן מאריונה שכבר חבק אוסקר על "טראפיק". אבל גם השמות הזרים שבצוות ממש לא אנונימיים. הצלם הוא רודריגו פרייטו ("האירי", "הר ברוקבק"), המלחין היה גוסטאבו סאנטאולאיה ("הר ברוקבק" גם הוא), ובין המפיקים השותפים אפשר למצוא את שני האמיגוס הנוספים – גיירמו דל טורו ואלפונסו קוארון.

"ביוטיפול" יצא להפצה עולמית בשלהי 2010, ואני זוכר שהיה לאחד הסרטים המדוברים והנחגגים ביותר של השנה. עם זאת, נתוניו הכספיים לא היו מעודדים במיוחד. למעשה, מדובר בכישלון כספי די גדול. איניאריטו ובארדם יכלו להתנחם אצל האקדמיה, שהעניקה לסרט שתי מועמדויות: לסרט הבינלאומי הטוב ביותר (שהפסיד ל"עולם טוב יותר") ולשחקן הראשי הטוב ביותר (שהפסיד ל"נאום המלך").

אני צפיתי בסרט בסינמטק ירושלים, ב-29 באפריל 2011, כאשר אני לא לגמרי בטוח האם הייתה זו הקרנת טרום בכורה או שמא הגיע לסינמטק אחרי ההפצה הישראלית (כנראה שאחרי). הרבה זיכרונות לא נותרו לי ממנו, אבל הוא כן נרשם אצלי כסרט מרשים מאוד, עוצמתי באיכויותיו הקולנועיות, ועוד אחיזה בדעתי שאיניאריטו הוא אחד הבמאים האהובים עלי.

…כעבור 10 שנים

בשנים שחלפו בין צפייתי הראשונה ב"ביוטיפול" להיום, איניאריטו ובארדם המשיכו להיות שמות עצומים. בארדם נחשב לאחד השחקנים הטובים והאהובים ביותר שפועלים כיום, ואיניאריטו זכה למעמד שרק שניים לפניו קיבלו בהוליווד, כאשר זכה פעמיים רצוף באוסקר על בימוי, בזכות "בירדמן" (שגם העניק לו את פרס הסרט והתסריט) ו"האיש שנולד מחדש". באופן אישי, אספר שאת הראשון מביניהם אני לא מאוד מחבב, והשני הוא אחד האהובים עלי מהשנים האחרונות.

באופן טבעי, בעקבות ההצלחות הרבות של השניים, שמו של "ביוטיפול" לא נעלם. הוא בהחלט מוזכר ומדובר בהקשר של פועלם המרשים של השניים. ועם זאת, שני דברים תפסו את תשומת לבי בהקשרו: הראשון הוא שבאופן יחסי השיח על הסרט הזה מועט, וזה מוזר בהתחשב בדיבור עליו ב-2010, הפרסים והשבחים שצבר. והשני הוא שכמעט אף אחד לא אוהב את הסרט הזה. אם "ביוטיפול" כבר עולה, לרוב מקטלגים אותו כפורנו-סבל, כסרט מעיק ומתיש שאיש לא באמת רוצה לחזור אליו.
אלו בדיוק הדברים שסיקרנו אותי וגרמו לי לרצות לבדוק אותו מחדש, ועל אף שמדובר בשעתיים וחצי, חזרתי אל הסרט שכל כך אהבתי לפני עשר שנים כדי לבדוק מי צודק.

אני אשהה רגע את השורה התחתונה, ברשותכם, ואתחיל לדבר קודם כל על חאוויר בארדם. תמיד טוב להתחיל בדיבור עליו, זה חוק ידוע.
בארדם נמצא כמעט בכל סצנה במהלך 148 הדקות של הסרט, אז לא רק שיש משקל כבד על כתפו מהבחינה הזו, הוא גם צריך להתמודד עם שינויים גופניים של אדם גוסס וכזה שמחזיק על עצמו יותר מדי רגשות אשם. זו לא משימה פשוטה, ובקלות יכולה להיות מונוטונית ולא מעניינת. זה לא המצב. בארדם מדהים בסרט הזה, בדיוק כמו בשאר תפקידיו הגדולים כמו "הים שבפנים", "סקייפול" ו"אמא!". דווקא מהופעתו המפורסמת ביותר כאנטון שיגור של "ארץ קשוחה" אני לא מתעלף, אבל בסדר, לא תמיד אני צודק. "ביוטיפול" הוא ללא ספק אחד מתפקידיו המאתגרים והמרשימים ביותר.
האמת היא שגם שאר השחקנים מעולים, בין אלו עם זמן מסך משמעותי כמו מאריסל אלווארז כגרושתו של אקסובל, אדוארדו פרנדדז כאחיו, טאיישן צ'אנג כמנהל המתפרה או שאר השחקנים הזרים שמופיעים לסצנות קצרצרות.
האלמנט המשמעותי הנוסף של הסרט הוא רודריגו פרייטו, הצלם. הסרט הזה הוא על עליבות וכאב, והמצלמה מתפלשת בזה כמה שהיא יכולה. ועדיין, פרייטו מייצר כל כך הרבה יופי בפריימים שלו, עם הצבעים הכחולים העכורים שנשברים על ידי אורות רחוקים או מוטיבים ויזואליים שונים, שהוא כמעט והציל את הסרט הזה.
כמעט.

קשה לתאר כמה מייסרת הצפייה ב"ביוטיפול", וזה ממש לא נאמר לחיוב. יש סרטים ששמו לעצמם כמטרה לחסל אותנו הצופים דקה אחר דקה, ואנחנו אוהבים אותם על זה. נגיד "הבן של שאול", "בתוך לואין דייויס", "צייד הצבאים" או "מנצ'סטר ליד הים". זה אפשרי כאשר הסרט מצליח, בתוך כל הכבדות, לרומם את נפשנו באמצעים סיפוריים או קולנועיים, לשחק לנו בתקוות, או להחזיר אותנו לעולם בהרגשה שעברנו חוויה משמעותית, או שהובלנו ביד בטוחה של יוצר.
זה לא המצב הפעם. מדובר בפסטיבל דפרסיה לא מידתי, כזה שאני יכול להישבע שעל פני דקות ארוכות מנשוא אין בו מילימטר של הומור או נחמה. אם זה היה שעה וחצי עוד אפשר היה להתמודד, אבל על פני עוד ועוד סצנות, עוד ועוד מכות על ראשו של הגיבור ועל כל האנשים שפוגשים אותו, אני התחלתי להרגיש שמישהו עושה עלי ניסוי בהתמודדות. לראות כמה אני יכול לפני שפשוט אברח ואמשיך הלאה בחיי. יכול להיות שהתחושה הזו מועצמת בין הצפייה הקולנועית, בה אין לאן להימלט, לבין זו הביתית בה אני תמיד יכול לעצור, אבל לקראת הסוף זה כבר התחיל להיות מגוחך. למעשה, עוד לפני הסוף.

אלמנט מרחיק משמעותי של "ביוטיפול" הוא שהסרט יכל להסתפק בלהיות חקר דמות על אדם שעומד למות, וצריך להתמודד לא רק עם המחלה והאנשים שישאיר מאחור, אלא גם עם חשבון הנפש שהוא צריך לעשות. אבל לא. כנראה בגלל שאיניאריטו רצה לספר סיפור על מצפון, הוא גם הרגיש שגם לסרט צריך להיות מצפון, ודחף פנימה כל כך הרבה קווי עלילה שחשים עצמם "חשובים", אבל בעיקר מנפחים אותו מחוץ לפרופורציה. מעבר לגיבור גוסס ואומלל, יש בסרט מהגרים לא חוקיים מאפריקה, מהגרים לא חוקיים מאסיה, הורות יחידנית, עוני, סיפור צד להט"בי שנגמר בטרגדיה לא קשורה לכלום, גזענות, בגידה בין אחים, אלימות משטרתית, שחיתות ועוד. באמת שחוץ משואה ופדופיליה יש פה הכל. ואני לא אופתע אם היו כאלו אבל בן נותרו על רצפת חדר העריכה.
בהקשר הזה אי אפשר שלא לתהות לגבי עבודתו של סטיבן מאריונה. מצד אחד הסצנות עצמן ערוכות היטב. אין ספק שהרבה חומר הונח לפני העורך המוכשר, והוא היה צריך לפסל בתוך זה המון רגעים בעלי אפקט רגשי. כל סצנה יכול להיות שעובדת מצוין בפני עצמה, אבל כשזה מצטבר ומצטבר – ואפילו בתחילתו וסופו יש סצנות שחוזרות על עצמן – זה פשוט מוגזם. כך יוצר שכל המוטיבים המשמעותיים של הסרט, בין אם אשמה, אבהות, משפחה או הגירה, נמחצים למוות על ידי חוסר מידתיות.

הקולנוע של אלחנדרו גונזלס איניאריטו הוא לא לכל אחד, מה גם שהוא מנסה דברים חדשים כל הזמן. בין "אהבה נושכת" ל"האיש שנולד מחדש" ל"21 גרם" ל"בבל" ל"בירדמן" יש הבדלים די קיצוניים (אם כי כולם, להוציא את זוכה האוסקר שלו, סרטים בעלי עגמומיות יתר ויומרנות שלעיתים מכשילה אותפ). מתוך כל אלו, "ביוטיפול" הוא כנראה זה עם מספר ההצלחות הקטן ביותר, כאשר בצד השני הייתי שם "21 גרם" – גם הוא מתקפת דיכאון, אבל בשונה מ"ביוטיפול", שמשתלבת בתוך קולנוע מדהים וסיפור חזק. כנראה איניאריטו היה צריך להישאר צמוד לתסריטים של גיירמו אריאגה.
"ביוטיפול" מגלם בתוכו את כל מה שמרתיע בקולנוע של הבמאי המוכשר, עם מעט מאוד תזכורות למה שכן עובד. כך שאלא אם כן אתם חייבים להשלים את כל סרטי הבמאי, או מעריצים שרופים של בארדם, הסרט הזה לגמרי יכול להיוותר מאחור.

הפרקים הקודמים של "כעבור 10 שנים":
"הרגתי את אמא שלי"
"הנאהבים מפריז"
"פקח את עיניך"

בראדלי קופר וליידי גאגא ב"כוכב נולד"