"אהבה ומפלצות", סקירת נטפליקס

כל אחד שמתעסק למחייתו בקולנוע על שלל תחומיו מגיע לוויכוח הזה באיזשהו שלב, בו הוא עומד מול מישהו שאת הפער בטעם האישי מאשים בידענות. "פשוט ראית יותר מדי סרטים, זה הרס לך את החוויה", "אתה צופה בסרטים ממקום ביקורתי, אז ההנאה נעלמה" וכל אלה. אתם מכירים את זה, הייתם שם, לא משנה מאיזה צד של השיח.
התשובה לזה מאוד קלה, לדעתי. היא תמיד צריכה להיות "כמות הסרטים שראיתי לא הרסה לי כלום, להפך. רק גרמה לי ליהנות מסרטים בצורה הרבה יותר עמוקה שלא תמיד גלויה בצפייה ראשונה, ובנוסף אני מזהה עצלנות מקילומטרים". סתם, אתם יודעים, אם הייתי פשוט צריך לשלוף תגובה מהמותן כמובן.
אבל גם אם אתם מסכימים וגם אם לא, עדיין עולה מתוך זה שאלה מעניינת מאוד, עם תשובה קשה הרבה יותר: האם לסרט שמנגן על מקומות מוכרים ושאיננו מחדש דבר יש פחות זכות קיום? כלומר, האם "נו, כבר ראיתי את זה בעבר" תקף כביקורת לגיטימית.

זאת באמת שאלה פתוחה, במיוחד כאשר מגיע השלב בו אתה חושב על להמליץ למישהו על סרט, או נגיד במקרה הספציפי שלי מחוץ לסריטה, לחשוף אותו להקרנה בפני קהל. זאת דילמה די קבועה – האם להביא סרט שאין בו דבר אחד מקורי גם אם הוא בסדר (לא כבר עדיף להביא ואריאציה יותר מוקדמת וטובה?) או שבמניעת הסרט הזה אתה חוטא בהתנשאות כלפי הקהל שלך, שזה אף פעם לא דבר ראוי.

ההיסטוריה של הקולנוע תמיד נבנית לבנה על לבנה, אז אני לא טוען שלסרטים שדומים לסרטים טובים יותר מקודמיהם אין משמעות. לרוב הם אפילו יכולים לגרום לצופים לחזור אחורה ולחפש דברים שאחרת היו נעלמים, ובעצם קיבלו חיים חדשים בעקבות סרטים שהעתיקו מהם, או קיבלו השראה כבדה באופן מודע או לא מודע.

וכל זה אני כותב וכותב וכותב, כי אני בעצם מנסה לרקוד סביב זה ש"אהבה ומפלצות" זה בעצם "זומבילנד" כמעט אחד-לאחד ואני לא בטוח מה לעשות אתו.

"אהבה ומפלצות" (Love and Monsters) מגיע כעת לראשונה באופן חוקי לישראל דרך נטפליקס, שרכשה את זכויות הסטרימינג הבינלאומיות לאחר שפארמאונט הייתה אחראית על ההפצה בארה"ב, וכבר שילחה את הסרט ל-VOD עוד באוקטובר 2020. זה אפשר לסרט היחסית קטן הזה לתכנן אסטרטגיה מפתיעה, ולנצל את זה שהרבה בלוקבאסטרים עתירי תקציב נדחו שנה וחצי קדימה, כדי להשתחל פנימה אל קטגוריית האפקטים הוויזואליים הטובים ביותר באוסקר הקרוב. ועל כן עליכם לומר מהיום "המועמד לאוסקר 'אהבה ומפלצות'". לגמרי אחד הדברים הכי מפתיעים של הטקס המתקרב.
הבימוי הוא של מייקל מתיוס, ואת התסריט כתבו מתיו רובינסון ובריאן דאפילד. האחרון הוא אחד מאושיות קולנוע הז'אנר של השנה האחרונה, כאשר לשמו לא פחות משלושה סרטים מדוברים למדי: "השמרטפית מכה שנית" (הוא גם כתב את הסרט המקורי והמוצלח יותר), "מתחת למים" שהרבה מאוד אנשים אהבו ואני לא כל כך הבנתי, ו"ספונטני", אחד הסרטים הכי לא מוערכים כראוי של 2020. המלצה חמה מאוד.
המפיקים הם דן כהן ושון לוי, שחתום על "המפגש" (שהפך אותו למועמד אוסקר), "פלדה אמיתית", "לילה במוזיאון" ו"דברים מוזרים" בין היתר. זה אמור לתת לכם את הכיוון הכללי של "אהבה ומפלצות".

ההשוואה ל"זומבילנד" היא בלי נמנעת. כל מי שראה את הסרט ההוא בוודאי יקבל איזה דה-ז'ה-וו אכזרי במהלך הצפייה ב"אהבה ומפלצות". שני הסרטים חוגגים את עולמות הקומדיה, האימה וסרטי המסע, ומתרחשים באמריקה של הדרכים הצדדיות לאחר אפוקליפסה שהביאה אימה חדשה למציאות שלנו. בשניהם הגיבור – שגם מלווה את הסרט בקולו – הוא צעיר שתופס את עצמו כלא מגניב, שאיבד את משפחתו, ולאחר שבנה לעצמו שיטת חיים מסודרת עם חוקים כדי לשרוד, יוצא למסע מסוכן. במהלכו יפגוש ילדה קטנה, מתבודד פראי גבר-גבר שחווה אובדן כבד, ובהמשך יתעלה על עצמו כדי להוכיח את עצמו לבחורה נאה ועצמאית שרחוקה מלהיות בליגה שלו. יש גם כמה ביטים די זהים בתסריט, אבל לא כאלה שכדאי לחשוף עכשיו. זה באמת המון נקודות משיקות.

"זומבילנד" איננו איזה פרויקט צדי שאיש לא מכיר. ב-2009 היה ללהיט מפתיע שהרוויח מעל 102 מיליון דולר, הביא לקדמת הבמה את ג'סי אייזנברג שנתיים לפני "הרשת החברתית", את אמה סטון לפני "באה בקלות", והיה חלק מהקאמבק של וודי הארלסון באותה שנה בה היה מועמד לאוסקר על "השליח". הוא הפך לסרט קאלט, ואפילו קיבל סרט המשך עשר שנים לאחר מכן. הדבר היחיד שאני חושב שיכול למנוע מצופי "אהבה ומפלצות" להיחשב כשידור חוזר של "זומבילנד", הוא שהסרט החדש מיועד לצופים קצת יותר צעירים, נגיד בגילאי 12-16. כלומר כאלה שנולדו בשנה בה "זומבילנד" יצא, או שהיו קטנים מדי לחוות אותו בזמן אמת.
אז אם אתם מקוראינו הצעירים, ונהניתם מ"אהבה ומפלצות", נראה לי שמצאתי המלצה בשבילכם.

יותר מחצי טקסט פנימה ועוד לא התייחסתי לסרט בפני עצמו, שזה לא מאוד מקצועי מצדי אבל גם די אנושי, כי אני באמת לא יכול להפריד את שתי החוויות. אבל מבטיח לנסות מעכשיו.
"אהבה ומפלצות" סרט מאוד חמוד, ובהקשר של האוסקר אני שמח להודות שבהחלט מדובר במועמדות ראויה לפרס האפקטים. אני לא חושב שהייתי נלחם כדי להכניס אותו לחמישייה הזו, אבל זו בהחלט אנקדוטה משמחת מאוד בטקס המשונה של השנה, במיוחד כשהוא עשה המון עם תקציב שאיננו מתקרב ל"וונדר וומן 1984" נגיד זאת כך.
מעבר למראה הוויזואלי המושך שלו, ובאמת שכדאי להדגיש שהסרט הזה נראה נפלא, הוא נתמך היטב על ידי דילן אובריאן ("הרץ במבוך") בתפקיד הראשי, וחיזוקים מאת מייקל רוקר האהוב ("שומרי הגלקסיה", "הנרי – דיוקן של רוצח סדרתי") ואריאנה גרינבלט בין היתר. יש בו גם המון רגש ובניית סיקוונסים משובחים של מרדפים ואקשן. כל אלו גרמו לי להיות מאוד מסוקרן מהפרויקט הבא של הבמאי מייקל מת'יוס.

הדבר שעוצר אותי ממש להלל את הסרט שלו הוא התסריט. כן, את הנקודה המרכזית כבר הבנתם גם אם לא קראתם בריכוז עד עכשיו. אבל גם מעבר לתחושת המוכרות, הסרט מאוד צפוי בכל שנייה כך שמאוד קשה להריע לגיבור או לפחד לחייו או לחיי חבריו (הפעמים היחידות שממש נלחצתי היו כל מה שקשור לכלב שמלווה אותו, אבל זה באמת לא חוכמה גדולה. אני כל כך היסטרי לגבי חיות בסרטים שהיה רגע אחד שהייתי בטוח שאני מפסיק את הצפייה, אבל עברנו את זה בשלום). יש כביכול כמה טוויסטים בסוף, אבל באמת שרואים אותם מקילומטרים.

קל להחליק את זה כי הרי לא מדובר במותחן שנשען על תפניות, אלא בסרט מסע-התבגרות, וככזה התחנות המוכרות הן חלק אינטגרלי. אין צורך להמציא את הגלגל מחדש כל פעם (אם כי שווה לנסות). אבל מה שחשוב לזכור, וזו גם השורה התחתונה, הוא שהסרט הזה לא מיועד למבקר קולנוע בן 37 שרואה שני סרטי אימה בשבוע, אלא לצופות וצופים צעירים ממני ביותר משני עשורים. זה גייט-דראג מצוין לסרטי מפלצות וסרטי הישרדות, ואם הילדים או האחיינים שלכם עברו את גיל 10 ויכולים להתמודד עם קצת אדרנלין ויצורים מאיימים, זו יכולה להיות צפייה משפחתית חמודה מאוד. נראה לי. בכל מקרה כדאי שתבדקו בעצמכם לפני שאתם הולכים על זה.