• ״טהורה״, סקירה לסרט האימה עם סידני סוויני
  • ״שומר הברים״, סקירה לגרסת 2024
  • בחזרה אל ״שומר הברים״ מ-1989 לקראת החידוש
  • ״אהובת הקצין הצרפתי״, סקירה

פרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר – עונה 5, פרק 6: "רשת שידור"

9 באפריל 2021 מאת אור סיגולי

זה נכון לכל דבר בעולם, אבל באוסקר זה תקף עוד יותר – תזמון הוא הכל. ואם לא הכל, אז איזה שמונים אחוז לפחות. ראינו כל כך הרבה פעמים איך סרט שיכל לקחת את כל הקופה נשאר על הספסל רק כי הוא פספס את הלך הרוח החברתי בשנה, או הקדים את זמנו. יש גם סרטים שאיש לא היה מתייחס אליהם בדרך כלל, אבל בשנה שלהם משהו השתנה, והם הפכו לייצוג רוח התקופה, כזו שנשאה אותם עד לפרס.
המקרה של האוסקר ה-49, זה של סרטי 1976, הוא דוגמא מרהיבה לזה. שלושה סרטים משמעותיים מאוד, שבכל שנה לפני כן יכלו לנצח די בקלות, הפסידו לסרט שגם אם היה מעט פחות חשוב, הגיע בדיוק בזמן. בפרק הזה נתמקד באחד מהם, "רשת שידור" (Network), הוא גם אחד משני הסרטים שקיבלו הכי הרבה קולות בהצבעות שלכם לסרטי העונה החמישית.

לפני שנתחיל אגיד שראיתי לא מעט מסרטי האוסקר ה-49, להוציא אחד בולט שהיה מועמד לפרס הסרט, "נועד לתהילה". עשיתי כמיטב יכולתי לראות אותו לפני כתיבת הפרק, אבל היה מאוד קשה להשיג אותו, והוא גם שעתיים וחצי שיהיה בריא. לכן אני מתנצל מראש שלא אוכל להתייחס אליו באותה המידה כמו לשאר הסרטים. אבל בואו נגיד שגם ככה לא צריך לחפש בכוח על מה לדבר בהקשר של "רשת שידור" והאוסקר. למעשה, סביר להניח שאפילו אצטרך לוותר על כמה מהדברים אם ארצה שתשרדו עד הסוף.

עוד לפני האוסקר…

ב-1976 היה פאדי צ'אייפסקי אחד התסריטאים החשובים והמשמעותיים ביותר בהוליווד. לא רק שהפך את עצמו לדמות מפתח בעולם הטלוויזיה בשנות החמישים, כשהיה בן 33 זכה באוסקר הראשון שלו, על כתיבת התסריט ל"מרטי" המבוסס על דרמה טלוויזיונית שלו. הסרט זכה גם בדקל הזהב של פסטיבל קאן וגם באוסקר של 1955 (זה אחד משני הסרטים היחידים אי פעם שגרפו את שני הפרסים האלו. השני הוא "פרזיטים").
שלוש שנים לאחר מכן היה מועמד שוב על "האלילה", ואז, ב-1971, זכה באוסקר השני שלו על הדרמה "בית חולים", וכבר החל לעבוד על התסריט הבא שלו, שיעסוק בעולם הטלוויזיה אותו הכיר היטב. הוא החליט להראות את הטירוף האמיתי שמניע את מאחורי הקלעים של המסך הקטן, ואפילו להזהיר מהעומד לבוא. אבל המציאות הייתה קיצונית בעצמה, כשב-1974 אמריקה צפתה במגישת החדשות כריסטין צ'אבק יורה לעצמה בראש בשידור חי. צ'אייפסקי החליט ללכת אפילו יותר רחוק.

סידני לומט, שהיה צעיר מצ'אייפסקי בשנה אחת, התחיל גם הוא את דרכו בטלוויזיה, ועבר אל המסך הגדול ב-1957 עם העיבוד הקולנועי ל"12 המושבעים", שהביא אותו לאוסקר כמועמד. מאז עבד במקביל בשני המדיומים, עד שב-1962 החליט להקדיש את כל כולו לקולנוע, עם ממוצע של סרט כל שנה, ביניהם העיבוד של "מסע ארוך אל תוך הלילה" מאת יוג'ין או'ניל, "המשכונאי" שסידר מועמדות לאוסקר לרוד סטייגר, "סרפיקו" שהיה לאחד מהתפקידים המשמעותיים של אל פאצ'ינו, וההפקה המורכבת והמהוללת ל"רצח על האוריינט אקספרס".
לאוסקר הוזמן לראשונה מאז "12 המושבעים" עם אחד הסרטים האמריקאים החשובים ביותר לתקופתו, ופורץ דרך בפני עצמו, "אחר הצהריים של פורענות", שזכה בפרס התסריט, והיה יכול להביא את לומט לאוסקר משלו אילולא "קן הקוקיה".
בדאבל שאין לו הרבה מתחרים, שנה אחר כך כבר חזר עם "רשת שידור".

הליהוק לפרויקט החדש והמדובר של צ'אייפסקי, לומט והמפיק הווארד גוטפריד, גם הוא היה מפותל ומלא תפניות. בגדול, כמעט כל שם בהוליווד היה מעורב באיזשהו שלב עם ההפקה.
בסופו של דבר התפקיד הראשי של מקס שומאכר, מנהל חטיבת הוותיק החדשות ברשת UBS, והמצפון של הסרט (וגם הדמות היחידה שאנחנו יודעים משהו על חייה האישיים מחוץ לעבודה), הגיע לידי וויליאם הולדן בן ה-63, אחד השחקנים הגדולים של הוליווד שלזכותו אוסקר על "סטלאג 17" ב-1953 ומועמדות על "שדרות סאנסט". הוא גם היה מוכר בזכות "סברינה", "פיקניק", "הגשר על הנהר קוואי", "חבורת הפראים" ו"המגדל הלוהט".
את התפקיד של הווארד ביל, מגיש החדשות שהסרט נפתח בפיטוריו והוא הופך לנביא הזעם של הטלוויזיה ולבובה בידיהם של מנהלי הרשת עד שדעתו משתבשת עליו לחלוטין, קיבל השחקן פיטר פינץ', שלקח את התפקיד אחרי שג'ימי סטוארט ופיטר פונדה ויתרו. פינץ' היה מועמד לאוסקר חמש שנים לפני כן בזכות "יום ראשון הארור", אחד הראשונים שנכח בקטגוריה הזו בזכות תפקיד להט"בי מוצהר.
התפקיד הגברי השלישי הגדול ביותר ב"רשת שידור", של פרנק האקט, אחד מראשי UBS, היה של רוברט דובאל, שחקן מוערך אחרי שני סרטי "הסנדק".

אבל עם כל הכבוד לגברים של הסרט, התפקיד הכי מעניין והדמות הכי מסעירה של הסרט, היא בכלל של אישה – דיאנה כריסטנסן, מנהלת התוכן של הרשת. אישה צעירה ומושכת שהטלוויזיה בדמה, והיא יודעת מה צריך לעשות על מנת לגרום למקום עבודתה לגרוף רייטינג, והיא תעשה הכל על מנת להשיג את זה.
הרבה שמות נזרקו כדי למלא את התפקיד של הדרקון המרהיב הזה. לומט שקל ברצינות את ונסה רדגרייב, אבל צ'אייפסקי, כך מדווח, התנגד בעקבות ההתבטאויות של השחקנית בהקשר לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. בסופו של דבר נבחרה השחקנית פיי דאנווי בת ה-35, שלא רק הייתה אחת הנשים היפות ביותר בעולם, אלא גם כזו שידעה בדיוק עם מי לעבוד ומתי. היא פרצה ב-1967 עם שלושה סרטים, הגדול מהם הוא "בוני וקלייד" שהכניס אותה ישירות ליקום האוסקרי, והמשיכה לעבוד בממוצע של שני סרטים בשנה. ב-1974 הייתה חלק מיצירת מופת אחרת, "צ'יינטאון", שהביא לה את המועמדות השנייה לאוסקר, ומהלהיט הגדול של אותה שנה, "המגדל הלוהט". ב-1976 הופיעה לא רק ב"רשת שידור" אלא גם ב"מסע הארורים", דרמת השואה המדוברת.
תפקידים נשיים נוספים, וקטנים מאוד, היו של קונצ'טה פרל (לימים זוכת האמי על "שני גברים וחצי") כאחת מהעובדות של דיאנה, ביאטריס סטרייט כאשתו של מקס, ומרלין וורפילד כמהפכנית אלימה.

על הצילום היה אמון אחד מהצלמים הבולטים של התקופה אוון רויזמן ("הקשר הצרפתי", "מגרש השדים", "שלושת ימי הקונדור" ועוד. אנחנו עוד נפגוש אותו בהמשך העונה), העריכה הייתה של אלן היים ("לני", "שיער", "כל הג'אז הזה", "אמריקה איקס"), המוזיקה של אליוט לורנס והעיצוב של פיליפ רוזנברג.

"רשת שידור" יצא לבתי הקולנוע בנובמבר 1976, המבקרים השתוללו, הקהל נהר, והסרט היה ללהיט עם מעל ל-23 מיליון דולר בהכנסות, מתקציב של קצת פחות מארבעה מיליון, הרביעי הכי קופתי מבין חמשת מועמדי הסרט הטוב ביותר.

מסלול ההפסד של "רשת שידור"

המועמדים לפרס הסרט הטוב ביותר באוסקר ה-49 היו:
"רשת שידור" ו"רוקי" הובילו את הרשימה עם 10 מועמדויות לכל אחד, כולל כל הקטגוריות החשובות.
"כל אנשי הנשיא" ניצב מאחוריהם עם 8 מועמדויות, גם הוא עם נוכחות בפרסי המשחק, הבימוי והכתיבה.
"נועד לתהילה", של האל אשבי היה מועמד ל-6 פרסים, ללא בימוי או משחק.
"נהג מונית" היה אחרון ברשימה עם 5 מועמדויות, בקטע מטופש לגמרי גם אצלו בימוי וכתיבה לא היו חלק מהן.
את נוכחותם של אשבי וסקורסזה בקטגוריות הבימוי החליפו נציגויות אירופאיות – אינגמר ברגמן על "פנים מול פנים" ויותר חשוב, לינה ורטמיולר על "שבע היפהפיות", הפעם הראשונה שאישה הייתה מועמדת לבימוי.

את הפרק הזה פתחתי בדיבור על התזמון, זה שיותר מהכל הביא לניצחון "רוקי" ותבוסת "רשת שידור". על הדברים אלו פירטתי בפרק על "רוקי" במסגרת פרויקט הזוכים, אבל בלתי נמנע להתייחס לזה גם כעת.
זוכי שנות השבעים היו ייצוג מוחלט של הלך הרוח בארה"ב באותן שנים קשות. עם מלחמת ויטנאם השנויה במחלוקת, משבר האמון במוסד הנשיאות כתוצאה מווטרגייט, והפיכת ההתעוררות החברתית של שנות השישים למופע אימה שכללה את הלטר סקלטר וצ'רלס מנסון, השתנה כמעט לחלוטין טעמה של האקדמיה. החל מסוף הסיקסטיז, הפסיקו ההפקות אסקפיסטיות על דמויות גדולות מהחיים לסחוף את האוסקר, ואותם החליפו סרטים על אנטי-גיבורים בעלי מוסר מפוקפק שמנסים לנצח את העולם האכזר בו הם חיים ("קאובוי של חצות", "פאטון", "הקשר הצרפתי", "הסנדק", "העוקץ", "הסנדק 2", "קן הקוקיה"). זה במקביל לסרטי הוויג'ילנטים שהפכו לפופולריים, כמו "הארי המזוהם" ו"משאלת מוות".
"רשת שידור", "נהג מונית" ו"כל אנשי הנשיא" היו בדיוק מסוג הסרטים שהאקדמיה חגגה באותן שנים, והיה די הגיוני שהקו הזה ימשיך אילולא שינוי מוחלט של הלך הרוח האמריקאי בדיוק באותה שנה.

ב-1976 מלחמת ויטנאם סוף סוף הסתיימה, הבנים שבו הביתה, ארה"ב לראשונה מזה שני עשורים לא הייתה מעורבת במלחמה, ולאחר מרוץ צמוד ומותח הדמוקרטים לקחו מחדש את הבית הלבן. שנות הכעס והבלבול של ארה"ב התחלפו בתקווה לעתיד טוב יותר, ויחד אתו גם נטיות הלב והמשיכה לקולנוע מסוים. "רוקי" היה הנציג של העולם החדש. על אף שגם הוא סרט על אנטי-גיבור, הוא כולו שיר הלל לחלום האמריקאי, עדות לכך שלכל אזרח יש הזדמנות להוכיח את עצמו, ושאתה יכול להיות מנצח גם אם אתה מפסיד (בהקשר הזה רוקי בלבואה הפך להיות ייצוג של אמריקה שהובסה בוויטנאם).
אני מאמין שלא רק ש"רוקי" היה הסרט שדיבר אל הוליווד כזה שמזכיר לה את הימים הטובים והאופטימיים, אלא גם ש"כל אנשי הנשיא", "רשת שידור" ו"נהג מונית", כולם מציגים אותה תפיסת עולם פסימית, ביטלו זה את זה.
ועם זאת, לא היה מדובר בסוויפ. האקדמיה די פיזרה את הזכיות שלה בין לא מעט סרטים. "רוקי" זכה רק בשלושה פרסים, אחד פחות מהארבעה של "כל אנשי הנשיא" ו"רשת שידור". "נועד לתהילה" זכה בשניים. "קזנובה", "כוכב נולד" ו"אות משמיים" יצאו גם הם עם זכייה מהטקס. "נהג מונית" נותר בלי כלום.

מפת המועמדויות של האוסקר ה-44 מרתקת כמו שהיא מבלבלת, וזה בא לידי ביטוי בעיקר בארבע קטגוריות המשחק, אולי לוח המועמדים הכי באנאנז שהיה באוסקר אי פעם.
נתחיל עם גיבור הפרק, "רשת שידור". הוא הצליח להיות מועמד לחמישה פרסי משחק, על גבי ארבע קטגוריות. זה לא היה חסר תקדים ("גברת מיניבר", "בוני וקלייד", "מעתה ועד עולם" עשו זאת גם. "הסנדק 2" היה מועמד לחמישה פרסי משחק על שלוש קטגוריות), אבל עדיין מאוד נדיר, במיוחד כשהדאבל שלו היה בקטגורית משחק ראשית. בנוסף, שאר המועמדים עצמם היו מאוד משונים.
שלושה שחקנים הועמדו לאוסקר משחק בסרטים שאינם דוברי אנגלית: ג'יאנקרלו ג'יאניני כשחקן ראשי ("שבע היפהפיות"), וליב אולמן ומארי-כריסטין בארו כשחקניות ראשיות ("פנים מול פנים" ו"זוגות נשואים", בהתאמה); סרט אימה קיצוני כמו "קארי" הצליח להיכנס לשתי מועמדויות המשחק הנשיות, וזה ממש לא משהו שכיח; ובעיקר, כמות זמן המסך של כמה משחקני המשנה הייתה קטנה באופן קיצוני. לא רק שני נציגי "רשת שידור" בקטגוריות המשנה הגיעו לאוסקר עם סצנה ורבע בדיוק, גם ג'יין אלכסנדר של "כל אנשי הנשיא" עשתה זאת עם נוכחות דלה מאוד בסרט. מצד שני, טליה שאייר הייתה מועמדת כשחקנית ראשית על "רוקי", למרות שהיא דמות משנה לכל דבר ועניין.
מה שעוד מפתיע הם אלו שנותרו בחוץ. דיויד קאראדין של "נועד לתהילה", למשל. או דסטין הופמן ורוברט רדפורד על "כל אנשי הנשיא" (הראשון פספס גם על "איש המרתון"), ברברה סטרייסנד על "כוכב נולד" (היא זכתה על פרס השיר), ובעיקר, בטח בהתחשב בשאר המועמדים, ההיעדרות של רוברט דובאל בזכות "רשת שידור" היא הלם מבחינתי.

"רשת שידור" היה לסרט השמיני שהצליח להכניס שניים לקטגורית השחקן הראשי, לוויליאם הולדן ופיטר פינץ' ("המרד על הבאונטי" היה היחיד אי פעם שהכניס שלושה). מאז זה קרה עוד בדיוק פעמיים, באייטיז, עם "המלביש" ו"אמדאוס".
הסיבה לכך שמשנות התשעים זה לא התרחש איננה מכיוון שהפסיקו לעשות סרטי אוסקר עם שני גברים בתפקיד הראשי, אלא שתעשיית הקמפיינים עושה כל מה שהיא יכולה על מנת למנוע את זה עם חלוקה מלאכותית לתפקידים ראשיים ומשניים. ראינו את זה עם "הר ברוקבק", "הספר הירוק", "נברסקה", "יום אימונים מסוכן", ולאחרונה עם "יהודה איש קריות והמשיח השחור". למעשה, אני סמוך ובטוח שאם "רשת שידור" היה יוצא היום, פיטר פינץ' היה מקבל קמפיין של שחקן משנה, וזולל את העונה עד ניצחון בלתי נמנע. ההפקה של "רשת שידור", אגב, רצתה להריץ אותו כמשנה, אבל פינץ' התעקש על הקטגוריה הראשית.
בסופו של דבר פיטר פינץ' אכן זכה באותה השנה, אבל היה זה כוח עליון טרגי שלקח חלק בעניין. שבועיים לפני טקס גלובוס הזהב, ב-14 לינואר 1977 (לא הצלחתי למצוא סימוכין האם זה קרה לפני או אחרי הכרזת המועמדים לאוסקר ה-44), הלך פיטר פינץ' לעולמו במפתיע. ייתכן והיה זוכה גם אם היה בחיים, אבל סבירות גדולה יותר היא שהוא היה מפצל את הקולות עם וויליאם הולדן, ושהזוכה היה רוברט דה נירו או אפילו סילבסטר סטאלון.
פיטר פינץ' היה לשחקן הראשון שזוכה באוסקר לאחר מותו (לפני היו ספנסר טרייסי וג'יימס דין מועמדים, אבל הפסידו), ונשאר עם התואר הזה עד הית' לדג'ר של "האביר האפל". המשותף הנוסף ביניהם הוא ששניהם אוסטרלים.
בעת כתיבת שורות אלו אנחנו נמצאים שבועות ספורים לפני האוסקר ה-93, שם ייתכן וצ'דוויק בווסמן של "הבלוז של מא רייני" יצטרף לאותה רשימה שוברת לב.

גם פרס השחקנית הראשית הלך ל"רשת שידור", ולמועמדת מטעמו פיי דאנווי. אם אני קורא נכון את המפה, נדמה שהזכייה הזו הייתה בכיס שלה. לא רק שדאנווי הייתה כוכבת ענקית ובנתה לעצמה נראטיב אוסקר מדהים בזכות "בוני וקלייד" ו"צ'יינטאון", ולא רק שהגיעה לאוסקר עם זכיה בגלובוס הזהב, אלא שלא נראה לי שהיו לה מתמודדות. דאנווי מצאה את עצמה במרוץ מול שתי שחקניות מסרטים זרים (ברגמן ובארו, כאמור), מול שחקנית משנה שהתגלגלה לקטגוריה הראשית (טליה שאייר) ומול שחקנית צעירה מסרט אימה שבטוח לא בא טוב להרבה מהאקדמיה (סיסי ספייסק). היא הרגה את הקטגוריה הזו בפער.
ובזמן שדיאנה היא דמות איקונית של הקולנוע, ודאנווי שחקנית שראוי שיהיה לה אוסקר בבית, אני לא בטוח אם זו הזכייה המוצדקת ביותר. הכתיבה של הדמות היא החלק הטוב ביותר בה, ובואו נגיד ככה, מול אינגריד ברמן של "פנים מול פנים", כנראה אחד התפקידים הנשיים המורכבים והקשים ביותר אי פעם, דאנווי היא מופע של הגזמה בטורים גבוהים. היא נראית כאילו היא יצאה מ"מגנוליה". איך שחקנית שגילמה מתבגרת שרוצחת את כל התיכון שלה נתנה הופעה מאופקת יותר מדאנווי באותה שנה, זה קטע בפני עצמו.
אבל, וזה אבל גדול, התפקיד של דיאנה קשה גם הוא. סיקוונס שלם של חופשה רומנטית בו דיאנה לא מפסיקה לדבר על העבודה, כולל סצנת סקס, כולל רגע קליימקס בו היא חופרת על רייטינג, ומסיימת מתנשפת עם משפט המחץ "אני רוצה להציע לרשת את אופרת הסבון הלהט"בית הראשונה, יקראו לה ד'ה דייקס", הוא אתגר עצום, והיא מפרקת את זה. גם המשפט "אז אל תעזוב" אותי שלה הוא אחד מרגעי המשחק היפים שראיתי.

אנחנו ממשיכים עם רצף הניצחונות של "רשת שידור", ועוברים לפרסי המשנה, שם בכלל מדובר בכאוס אוסקרי שאין כדוגמתו. אז על היעדרותו של רוברט דובאל המצוין כבר קוננתי, אבל זה עוד יותר מפתיע בהתחשב בכך שמי שכן היה מועמד לפרס שחקן המשנה, נד ביטי, מופיע בסרט לזמן מצטבר של פחות משש דקות. הוא נראה לראשונה שעה לתוך הסרט לפריים קצר, ואז חוזר חצי שעה אחר כך למונולוג רצוף של חמש דקות ("אתה התעסקת עם כוחות הטבע!").
ביטי הפסיד לג'ייסון רוברדס של "כל אנשי הנשיא", אבל בקטגוריה המקבילה, זו של שחקנית המשנה, "רשת שידור" ניצח וקבע שיא אוסקרי – הופעתה של ביאטריס סטרייט היא הקצרה ביותר בתולדות זוכי האוסקר. חמש דקות של סצנה בה היא עוברת את כל שלבי האבל של לב שבור. על אף שזו באמת סצנת משחק יוצאת מגדר הרגיל, הניצחון שלה קשור לתחרות מולה לא פחות. סטרייט (שלא הייתה מועמדת לשום פרס במהלך העונה) התמודדה מול ג'ודי פוסטר של "נהג מונית" שכמובן היה ראוי שתזכה, אבל לא בטוח כמה חברי אקדמיה רצו שדמות של ילדה-זונה תעשה את זה; פייפר לורי שמגלמת פנאטית דתית רשעה בסרט אימה ("קארי") אז אותו הדבר; ג'יין אלכסנדר של "כל אנשי הנשיא", גם היא עם מעט מאוד זמן מסך; ולי גרנט מ"מסע הארורים", שזכתה ממש שנה לפני כן על "שמפו", אז לא היה לה לובי חזק מדי.
אני בטוח שאם טליה שאייר הייתה מתמודדת כמשנה על "רוקי", היא הייתה הזוכה.

האוסקר הרביעי של "רשת שידור" היה, כמובן, לתסריט של פאדי צ'אייפסקי, אולי הזכייה המוצדקת ביותר בתולדות קטגורית התסריט המקורי. הוא הביס את "זוגות מאוהבים" הצרפתי, "שבע היפהפיות" האיטלקי, "שם בהשאלה" ו"רוקי". זה אפילו לא כוחות.

בסופו של דבר "רשת שידור" הפסיד את פרס הסרט, הבימוי והעריכה ל"רוקי" (מכל הסיבות עליהן דיברתי בהתחלה), את פרס הצילום ל"נועד לתהילה", את פרס שחקן המשנה ל"כל אנשי הנשיא", ואת פרס השחקן הראשי לעצמו.

האם ההפסד היה מוצדק?

יש משהו מאוד יוצא דופן בדרך בה ההיסטוריה קיבלה את תוצאות האוסקר ה-44. בדרך כלל הקולקטיב מפתח טינה נגד סרטים שהביסו יצירות גדולות מהם, גם אם הם עצמם לא רעים בכלל. הבולטים הם "מה יפית עמק נוי", "אנשים פשוטים", "רוקד עם זאבים", "הפצוע האנגלי", "שייקספיר מאוהב" ועוד. סרטים טובים בפני עצמם, שאתרע מזלם לנצח סרט אהוב ונחגג הרבה יותר.
ובזמן שלא תמצאו הרבה אנשים שטוענים ש"רוקי" טוב או חשוב יותר מ"כל אנשי הנשיא", "רשת שידור" או "נהג מונית", נראה שדווקא את זה החלקנו ביתר קלות. אין טינה לסרט האיגרוף הזה, בעיקר שבאמת צריך להיות בלי לב כדי לשנוא אותו. "רוקי" הוא סרט מצוין שהכניס את האוסקר לעידן חדש, ולכן נחסך ממנו הבאק-לש.

ובכל זאת, ההפסד של "רשת שידור" מתסכל למדי, במיוחד כאשר סידני לומט עזב את עולמנו ללא אוסקר תחרותי (הוא קיבל פרס למפעל חיים ב-2005). טוב שהאקדמיה הצליחה להעניק לסרט את פרס התסריט (האוסקר השלישי של צ'אייפסקי), אבל זה מרגיש כמעט לא מספק. "רשת שידור" הוא יצירת מופת מונומנטלית, ואפילו הייתי ממהר להגיד שהוא לא רק הסרט הטוב ביותר מכל אלו שדיברנו עליהם בפרויקט עד כה, אלא אחד הסרטים האמריקאים הטובים ביותר בכל הזמנים. כן, יותר מ"נהג מונית" אפילו.

זה מתחיל בתסריט, בזה אין ספק. לא רק שהכתיבה של צ'אייפסקי היא בית ספר, שלמות של דיאלוגים, טווית נראטיב ובניית דמויות, אלא שגם אין סצנה אחת בסרט – אפילו לא אחת – שהיא לא מבריקה, שיכולה להיחתך אפילו בפריים. הכל מדויק, הכל יושב נכון. זה סרט מורכב, עם המון התנגשויות, ועדיין נהיר ואפקטיבי. וזה אפילו לפני שמדברים על המשמעות שלו, ואיך חזה את העתיד במדויק. הוא גם אחד המשפיעים. באמת שבלעדיו לא היה לנו את ארון סורקין, שנראה שכל מה שאי פעם כתב היה ניסיון להיות "רשת שידור". גם אחד מסרטי הפרויקט הקודמים, "משדרים חדשות", חייב די הרבה לסרט הזה.
סרטים על מאחורי הקלעים של עולם התוכן והבידור היו בהמוניהם לפני צ'אייפסקי, חלקם מופלאים בפני עצמם ("נערתו ששת", "הכל אודות חווה"), אבל השנינות והמבט הבלתי מתפשר, והכאוס המאורגן, לא נראו ככה.

אבל זה לא מסתיים שם. כי עם כל הקרדיט לצ'אייפסקי, ובאמת שקשה להפריז בעניין, זה לא היה יכול לקרות בצורה כה מרהיבה אילולא במאי שיכול לפסל את החומר התובעני, ופה סידני לומט מוכיח שהוא ממש לא בא רק כדי לצלם תסריט, אלא לעשות סרט. הוא בקלות היה יכול לתת למילים והמעשים להוביל, וזה עדיין היה יוצא סבבה, אבל הוא נותן עבודה. זה קשור לשני אלמנטים, הראשון הוא ההתמודדות עם הטקסט ותרגומו למיזנסצינה מרהיבה (העמדות המצלמה והקאטים בנאום של נד ביטי, בין נורות השולחן הירוקות, זה לא סביר בכלל) אבל גם כזו שיודעת מתי פשוט לתת לשחקנים להעיף באוויר את הסצנה בלי התערבות יתרה, היא מלאכת מחשבת.
וזה מה שמביא אותי להצלחה הנוספת של לומט, כזו שבעיני הייתה צריכה להעניק לו את אוסקר הבימוי, וזה ההתמודדות שלו עם הדרכת השחקנים. הטקסט של "רשת שידור" קשה והדמויות – להוציא את מקס ואשתו – רחוקות מלהיות מעוררות חיבה. זה בקלות היה יכול להיות מופע היסטריה של אנשים איומים, אבל לומט מצא את הדרך להפוך כל אחד מהם לאישיות אמינה, שלא נופלת לסטריאוטיפים.
בסדר, אפשר להתווכח על דיאנה של דאנווי, אבל גם שם זה הכל מלהיות מובן מאליו.

כולנו אוהבים את "רוקי", אבל "רשת שידור" היה צריך להיות הזוכה של האוסקר ה-44. אם הוא רק היה יוצא שנתיים-שלוש לפני כן, הכל היה נראה אחרת.

…אחרי האוסקר

"רשת שידור" היה לסרט האחרון עליו היה חתום פאדי צ'אייפסקי בשמו. ב-1980 עיבד את מותחן המד"ב "מצבים משתנים" מהספר שלו, אבל תחת הפסבדונים סידני ארון. הוא נפטר שנה לאחר מכן, בגיל 58, בסך הכל ארבע שנים אחרי "רשת שידור".

סידני לומט המשיך לעבוד ללא הפסקה, אבל אף אחד מסרטיו לא הגיע לרמות של "אחר הצהריים של פורענות" או "רשת שידור" (למרות שזה רף מאוד גבוה, יאמר לזכותו). ב-1982 חזר לאוסקר כמועמד על "פסק דין", וב-1988 סידר לריבר פניקס את מועמדותו היחידה לאוסקר על "אהבה במלכוד". סרטו האחרון יצא ב-2007, "לפני שהשטן ידע", שזכה לשבחי הביקורות וזכור כאחד התפקידים הגדולים של פיליפ סימור הופמן. הוא נפטר ב-2011, בן 86.

וויליאם הולדן גם לא האריך ימים אחרי "רשת שידור", ואת ההפסד לפיטר פינץ', אותו לא קיבל כל כך טוב, היה צריך לסחוב רק חמש שנים. הוא נפטר ב-1981 בגיל 63.
ביאטריס סטרייט לא הייתה מועמדת לשום פרס אחרי האוסקר על "רשת שידור", וגם לא הופיעה באף סרט גדול מדי להוציא את "פולטרגייסט". היא עברה לטלוויזיה והלכה לעולמה ב-2001, בת 86.

נד ביטי עדיין עמנו, ברוך השם, וכמוהו גם פיי דאנווי. זאת הייתה ההזמנה האחרונה שלה לאוסקר, אבל היא עדיין עובדת בקצב די פסיכי, גם אם בפרויקטים משניים יחסית (לאחרונה ראינו אותה צצה ב"הצעה גורלית" לצד ניקולס קייג'). עם זאת, לא משנה מה יקרה, האישה היא כבר אגדה עוד בחייה, וגם איקון קאלט אחרי הופעתה כג'ואן קרופורד ב"אמא יקרה" השנוי במחלוקת, וגם הדי בלתי נסבל אם אתם שואלים אותי. השנה היא מציינת את יום הולדתה השמונים, ואנחנו רק מקווים שיש לה עשורים רבים אתנו. רק בבקשה אל תתנו לה להציג את פרס הסרט הטוב ביותר באוסקר.

בפרק הבא אנחנו קופצים פנימה לתוך שנות השמונים, אבל עדיין נשארים בעולם הטלוויזיה. הפעם, ולראשונה מזה המון זמן בפרויקט, גם נדבר על קומדיה. שנצחק קצת, מה קרה.

הפרקים הקודמים בפרויקט מפסידי האוסקר לסרט הטוב ביותר:

עונה 1 – הניינטיז
1990 – "החבר'ה הטובים"
1991 – "JFK – תיק פתוח"
1992 – "משחק הדמעות"
1993 – "שארית היום"
1994 – "ספרות זולה"
1995 – "אפולו 13"
1996 – "ג'רי מגוויר"
1997 – "ללכת עד הסוף"
1998 – "להציל את טוראי ראיין"
1999 – "המקור"

עונה 2 – האייטיז על פי קלוז, הארט, קסדן וספילברג
קלוז/הארט/קסדן – "החברים של אלכס"
קלוז – "חיזור גורלי"
קלוז/הארט/קסדן – "יחסים מסוכנים" ו"תייר מזדמן"
הארט – "נשיקת אשת העכביש"
הארט – "ילדים חורגים לאלוהים"
הארט – "משדרים חדשות"
ספילברג/קסדן – "שודדי התיבה האבודה"
ספילברג – "אי.טי. – חבר מכוכב אחר"
ספילברג – "הצבע ארגמן"
בונוס – "איש הפיל"

עונה 3 – העונה על שם ג'ון פורד
הקדמה והסבר
ג'ון פורד ו"ענבי זעם"
בוב פוסי ו"קברט"
אנג לי ו"הר ברוקבק"
ג'וזף ל. מנקייביץ' ו"מכתב לשלוש נשים"
וורן בייטי ו"אדומים"
אוליבר סטון ו"נולד בארבעה ביולי"
מייק ניקולס ו"הבוגר"
ג'ון יוסטון ו"האוצר מסיירה מאדרה"
סטיבן סודרברג ו"טראפיק"
ג'ון פורד ו"האדם השקט"

עונה 4 – הבלוקבאסטרים
"אמריקן גראפיטי"
"נמל תעופה"
"סיפור אהבה"
"קיד וקאסידי"
"מרי פופינס"
"אוואטר"
"מלתעות"
"עשרת הדיברות"
"צעצוע של סיפור 3"
"מלחמת הכוכבים"

עונה 5 – בחירת הקהל
"האשליה הגדולה"
"הנעליים האדומות"
"מקום בצמרת"
"מי מפחד מווירג'יניה וולף?"
"הצגת הקולנוע האחרונה"